תמיד ראה את בית המדרש שלנו כהמשך ישיבת מיר. אף על פי כן ניחן בחן נעורים. והנה כאן אני רואה את ראש הישיבה הזקן עומד כמו חלוץ במסדר יום העצמאות, מציית לפקודות נער מבני עקיבא. עומד דום ועומד נוח כמו חייל. הופתעתי

מסדר ביום העצמאות

הגעתי לבנייני האומה בירושלים. הזכרונות הציפו אותי. ילד בן שש הייתי. שנה בארץ. עלינו ארצה ממצרים. הכול היה חדש לי. מתבונן בכל תמונה. אבא חוזר מהעבודה בשעות הערב ומודיע לנו, בשבוע הבא אנחנו הולכים לבנייני האומה. תערוכת העשור למדינת ישראל. הופתענו. מיום שעלינו לארץ ישראל לא הלכנו לתערוכות או להופעות, למי היה זמן?

חייבים ללכת לתערוכה הזאת, כך אמר אבא, זו תערוכת העשור למדינה שלנו, מדינת ישראל.

 אבא התרגש מכל מה שראה בארץ. עוד כשירדנו מהאונייה מולדת בחיפה בשעת לילה מאוחרת ראה ליד הרציף חייל של חיל הים במדיו הלבנים ועיניו דמעו. כשראה שאני מביט בו דואג, אמר לי בקול חנוק, חייל יהודי, חייל יהודי, צבא ישראל. יום אחד ראינו שני ילדים משחקים בכדור. משוחחים בעברית תוך כדי משחקם. אבא התקרב אליהם ושאל בהשתאות, מה אמרתם? במצרים היו מדברים בלשון הקודש רק בבית הכנסת ובבית המדרש.

הילד השיב לו מיד: מה אכפת לך?

 הלכנו עם אבא לבנייני האומה. נדחקנו הרבה בחום הקיץ ובתור מייגע עד שנכנסנו. אשכולות דגלי כחול לבן עמדו בכל פינה, הספרה עשר הופיעה בכל צורה והקירות היו מלאים בתמונות ענקיות. אבא התעכב נלהב ליד כל תמונה, מתאמץ לקרוא את הכתוב, ואני, הכול התערבב שם בראשי. הכרזת המדינה, וההצבעה באו"ם, ותמונות חיילים צועדים בסך, ופועלים בגופיות וכובעי טמבל חוצבים הרים וסוללים כבישים, זיעה נוטפת ממצחם ואושר נסוך על פניהם, ודוכני מיץ תפוזים או אשכוליות למכירה יחד עם כעכי בייגלה גדולים, והמון מבקרים מצטופפים ודוחפים מכאן ומכאן, ואנו בעיקר דואגים היינו שלא נאבד בהמולה. אוחזים איש בידו של אחיו. אבא חשב שאנו נרגשים מן התערוכה אבל אני לא הבנתי הרבה. כל הזמן רק חשבתי איך נצליח לצאת מכאן.

 שם ראיתי על הקיר תמונה גדולה של חלוצים רוקדים בבלורית מתנפנפת. שרים בדבקות סוחפת. מפינות האולם נשמעה נגינת אקורדיון וקול שיר המלווה את החלוצים הרוקדים. רד הלילה, רב שירנו, הבוקע לשמים, שובי שובי הורתנו מחודשת שבעתיים. כי עוד נמשכת השרשרת… מי זאת הורתנו שמצפים כל כך שתשוב, שאלתי את עצמי. לא הבנתי אבל השיר והריקוד נכנסו ללבי. ראיתי בהם ארץ ישראל.

 שמונה שנים חלפו. למדתי בישיבה התיכונית בני עקיבא נתיב מאיר. כמעט כל התלמידים בכיתה היו חברים בבני עקיבא, בעיר. אני באתי מהשכונה, מבית מזמיל. תמיד היו מדברים על הסניף והשבט, הקומונר והקומונה, והגרעין, ומחנה סיירים, ועוד מילים שלא הבנתי, לעתים עונבים כמין עניבה על צווארם. לא שאלתי. הרגשתי שזה משהו ששייך לארץ ישראל, לצברים, אני עולה חדש, ממצרים. היו עוד כמה תלמידים שבאו לישיבה מתלמוד תורה לויכטר וגם הם לא הכירו. כמה ימים לפני יום העצמאות ראיתי שהחברים מבני עקיבא מלאי התרגשות ומשוחחים ביניהם על הקומזיץ וההופעות והצ'יזבטים והמסדר. גם את זה לא הבנתי.

ערב יום העצמאות אסף המדריך את כולנו לרחבה הקטנה שבין כיתות הלימוד שמול הר הרצל. דרך כלל היינו מותחים שם רשת בין שני עצים ומשחקים כדור עף בהפסקות. עכשיו דגל ישראל היה מונף על תורן. שמעון אדלר תלמיד כיתה יא, המדריך של בני עקיבא, סידר אותנו בשורות משלושה צדדים, עמד זקוף וקרא בפנים חמורות: עמוד נוח, עמוד דום, עמוד נוח, עמוד דום, עמוד נוח. להנפת הדגל יעבור המסדר לדום, עמוד דום. לא הבנתי מה זה מסדר, ולמה לעמוד דום או נוח. ולמה לעמוד נוח אם תיכף עוברים לדום, האמת שגם לא ידעתי מה זה לעמוד נוח, ולא שמעתי אם הוא אומר נוח או נוע, אבל ראיתי שכולם מבינים. עשיתי מה שכולם עושים, כאילו גם אני יודע. והנה מזווית עיני אני מבחין לתדהמתי בראש הישיבה, הרב אריה בינה, ניצב מתוח, פניו מביעות כובד ראש, והוא עומד דום ועומד נוח, וחוזר ועומד דום מציית לפקודות המדריך, כמו חייל שמציית לפקודה.

הרב אריה בינה, ראש הישיבה, דמות אצילית ונערצת על ידינו, היה בעיניי תמיד תלמיד חכם מן הדור הישן, שריד מעולם התורה שלפני השואה, ממשיך את השרשרת ומעביר אלינו, צעירי ארץ ישראל, מתורת ישיבת מיר, סוגיות בהלכה מראשי הישיבות בליטא, הרב קמאי והרב פינקל, ושיחות מוסר מר' ירוחם המשגיח האגדי של מיר. תמיד ראה את בית המדרש שלנו כהמשך ישיבת מיר. אף על פי כן ניחן בחן נעורים. והנה כאן אני רואה את ראש הישיבה הזקן עומד כמו חלוץ במסדר יום העצמאות, מציית לפקודות נער מבני עקיבא. עומד דום ועומד נוח כמו חייל. הופתעתי.

רק לימים נודע לי מה עבר עליו. עלה כחלוץ ועבד כפועל בניין בתל אביב, התיישב בכפר הרא"ה ועבד במשק חקלאי. ובכל אלה לא פסק רגע מהתמדתו בתורה. בכפר הרא"ה הצטרף להגנה. יום אחד הניח אישה צעירה ותינוק, נענה לקריאה להתגייס לבריגדה, ללחום את מלחמת אחיו הנשחטים בעיירות ליטא. לאחר טירונות בצריפין הועבר למצרים, לחיל ההנדסה המלכותי שבסיסו היה בטוברוק. כשהיו בפעילות ביוון נפל בשבי הגרמני. ארבע שנים היה בשבי. שם שמע מה קרה לאחיו במיר ובסלונים עיר מולדתו. אומרים ששם למד שמונים פעם את מסכת יבמות. הספר היחיד שהיה בידו. כך כתב מהשבי לבנו: העיקר תקדיש זמנך בתורה. למד הרבה ושנן הכול. שני הש"סים דע אותם. עם ראשונים ואחרונים. חדש ועלה עליי… למד ועסוק במוסר. למד מזקנים אך התבונן בעצמך. ודע להוקיר את הזמן כי הוא הכי יקר.

 ליל יום העצמאות אחר תפילת ערבית בבית המדרש התפזרו כל התלמידים. בית המדרש התרוקן. הבנתי שהלכו העירה, לרקוד עם החבר'ה מהסניף. ישבתי בבית המדרש, פתחתי גמרא ולמדתי. הרב אריה ניגש אליי. הניח יד על כתפי ואמר, נו, חיים, יש הערב תאורה מיוחדת ברחובות ירושלים. כדאי שתלך לראות. חושבני שכדאי. כמה בחורים נוסעים העירה, "תראה" להצטרף אליהם. שוב הופתעתי. ר' אריה תמיד חינך איתנו להתמדה כל רגע בלימוד, הזהיר אותנו מביטול תורה. כשביקש פעם חברי לצאת לשמחת בר מצווה, ר' אריה לא הסכים לבטל תורה ואמר לו בחיוך, אני לא הלכתי אפילו לבר מצווה שלי. למדתי אז במיר, עליתי לתורה בישיבה בשבת, וזהו. לא היה מי שיאמר ברוך שפטרני. אף אחד אפילו לא חשב לבוא. גם לא אבא. מקפיד מאוד היה ר' אריה על כל נער שיוצא מהישיבה העירה, והנה הוא שולח אותי מבית המדרש העירה. מה בדיוק רצה שאראה שם, ומה אכפת לו שאראה את התאורה המיוחדת. שמעתי לדבריו. נסענו לכיכר ציון. הרחובות היו מוארים באור יקרות, רבים שוטטו בהם, תזמורות ניגנו ובכיכר רקדו נערים מתנועות הנוער. קרבתי למעגל של בני עקיבא, ושמעתי אותם רוקדים בהתרגשות: רד הלילה, רב שירנו. הנערים שרו בהתלהבות והניגון היה מדבק. והם נסחפו שוב ושוב אחריו, מסיימים ומתחילים. כי עוד נמשכת השרשרת.

נער אחד מהסניף התעקש כל הזמן להעיר שזה שיבוש וצריך לומר רב הלילה רב שירנו, אבל אף אחד לא הקשיב לו. אדרבה, המשיכו ביתר שאת, רד הלילה רב שירנו הבוקע לשמים, אוחזים איש ביד רעהו ורוקעים בסנדליהם ופניהם לשמים.

התבוננתי בהם והיה נדמה לי אז שכבר ראיתי פעם דבקות כזאת. לא זכרתי היכן. עצמתי עיניי ופתאום זכרתי. לעתים היה מגיע חסיד לישיבת נתיב מאיר בליל שבת בשעת ליל מאוחרת, מבקש מי שישלים מניין לטיש בבית וגן, לשולחן השבת של האדמו"ר. שם שמעתי את האדמו"ר והחסידים מנגנים באותה דבקות ממש. אבל באמת מה הקשר. סתם דמיון.

 תשע שנים חלפו והרבה עברתי מאז. כבר הרגשתי ישראלי. גם מדינת ישראל עברה הרבה. כמה וכמה פעמים הלכתי בליל יום העצמאות לרחובות ירושלים לראות את הריקוד ההוא, אבל לא ראיתי. מדי פעם שמעתי קולות זמר מעל במות בידור, עם מנחה שמעודד קהל אדיש לשיר. את הריקוד הסוחף ההוא, את העיניים הבורקות, את הדבקות והתמימות כבר לא ראיתי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011