המאבק המקראי בפולחן האשרה הוציא את העץ מרפרטואר הפולחן היהודי, אבל ארץ ישראל זרועה אתרים של עצים מקודשים, בתערובת של פגאניות ואסלאם. אמוץ דפני מרותק אליהם

נביאי קדם ניהלו קרב לא פשוט עם הפולחנים הכנעניים שרווחו "תחת כל עץ רענן" בארץ המובטחת. עצי הארץ, אף שרבות ורעות עברו עליהם עם השנים – ממש כמו ישראל עצמם – נותרו, מקץ 3,000 שנה, מקור להשראה, לקדושה (במקרים רבות מתחדשת ומומצאת זה-מקרוב) ולברכה.

פרופ' אמוץ דפני, בוטניקאי מאוניברסיטת חיפה שכבר פִּרסם כמה וכמה ספרים הן על הצומח בארץ והן על הפולקלור שנקשר בו, חוקר מזה שנים את העצים הקדושים בארץ ישראל ואת האגדות הכרוכות בשורשיהם. בט"ו בשבט השיק את ספרו "עצים מקודשים בישראל" (הקיבוץ המאוחד / קק"ל) בבית הלל בירושלים, בלווי שירה של המשוררת והמלחינה שושיה בארי, ששרה בין היתר שירים של דפני עצמו – שלצד כל השאר הוא גם משורר המוציא בימים אלה את ספר שיריו השלישי הנוגע בצומח ובעצים.  

תחום מחקרו המקצועי של דפני הוא יחסים בין פרחים למאביקיהם, היינו משמעות הצבעים והריחות של הפרחים ביחס להאבקה על ידי חרקים, עם התמחות בנושא 'רמייה בהאבקה'. תחום שני, כאמור, הוא חקר פולקלור-בוטני.

"בעשר השנים האחרונות טיילתי בכפרים ערביים, דרוזיים ובדויים, וחקרתי מאתיים איש. מהמחקר הזה נולד הספר על העצים", מספר דפני. "התחום הזה הוא תחביב שלי הרבה שנים. ללמד בוטניקה קלאסית זה נורא משעמם. חיפשתי סיפורים להעסיס את האנטומיה ואת המיון, פולקלור וצבע ליד המדע. שילבתי את מה שאני אוהב עם מה שאני צריך, ועשיתי את זה ברמה מדעית ראויה. המו"לים הקציבו לי רק שלושה עמודי ביבליוגרפיה בספר,  אבל יש לי עוד מאות מאמרים שכתבתי במשך השנים רק בנושא העצים הקדושים".

הספק מרשים למרצה וחוקר במשרה מלאה…

"האמא הפולנייה שלי אמרה לי תמיד ש'למה שאוהבים יש זמן…'".

ופולקלור עצים מקודשים על שום מה?

 "לפני 12 שנים, כשדרום לבנון הייתה בידנו, היו קצינים דרוזים ששירתו בדרום לבנון ולמדו אצלי קורס בצומח של ארץ ישראל. הם לא יכלו להגיע לבחינה. במקום בחינה הם ביקשו שאתן להם עבודת-שדה, אז אמרתי להם ששמעתי שיש עצים קדושים בדרום לבנון וביקשתי שיתחקרו כמה זקנים על אודותיהם. לא האמנתי למראה עיניי כשראיתי את החומר שהביאו, חומר שלא תועד מעולם".

מה התחדש לך?

"הערבים מאמינים שנשמת הצדיק שוכנת בעץ שהצדיק קבור לידו. מצד שני, אצל הדרוזים, שמאמינים בגלגול נשמות, לא מציינים קברים ואין נשמה בעץ, לכן ההנמקה הדתית שונה לחלוטין: אצלם העץ הוא 'מבורך' כשלעצמו. מנהגים רבים שקשורים לעצים קדושים נפוצים אצל הדרוזים ולא מצויים אצל הערבים. בכלל, אצל הדרוזים האמונה בעצים הרבה יותר חזקה מאשר אצל הערבים. המעניין הוא שלמרות שהדתיים מסתייגים מהמנהגים האלה, הרבה מאוד מסורות קדומות נשארו בקרב ההמונים. מה יעשה דרוזי 'ג'האל', כלומר רגיל, שאינו איש דת ואינו בקיא בתורה הדרוזית, כשהבן חולה או בכל צורך גדול אחר? הוא הולך אל העץ המבורך…".  

עד כמה העמקת בנושא?

"הייתי יכול לכתוב רק במבוא 1,500 עמודים, אבל קבעו לי 120 עמודים לספר, והרי אי אפשר להתעלם מהמקורות המקראיים ולא לומר כמה מילים על ההיסטוריה של העצים המקודשים בעולם, כך שנאלצתי לקצר".

על היהדות ומלחמתה באלילות-העץ אפשר לכתוב הרבה יותר…

"כבר כתבו כל כך הרבה על מאבק היהודים בעצים בימי התנ"ך כך שלא היה לי מה לחדש בנושא זה, אבל הבאתי את החידושים האחרונים, למשל על האשרה. אגב, רק על האשרה כתבו כבר ארבעה דוקטורטים בעולם. היה לי חשוב לכתוב ספר לציבור המשכיל, אבל שיהיה קליל ולא מדעי ויבש. וגם החלק המקורי בספר הוא גדול מאוד…".

טוב, אז לעניין עצמו: מאיפה זה מתחיל?

"בעבר פולחן העצים בכל המקומות בעולם היה  אותו פולחן פגאני: העץ הוא גדול, קשור לשמיים, מושך ברקים, ועל כן בכל הדתות עצים נעבדו, כולל ביוון וברומא. מה עשו המונותיאיסטים –  בייחוד הנוצרים והמוסלמים הראשונים? בתחילה הם נלחמו בהם, ולאחר מכן ניכסו אותם: פולחן עצים היה לפני מוחמד, אבל לבסוף האסלאם ניכס אותו והכשיר אותו. עם התפשטות הנצרות באירופה הנוצרים נלחמו בעצים המקודשים וביקשו לגדוע אותם כסמלי אלילות, אולם לבסוף הבינו שבמקום לגדוע אותם עדיף 'לנצר' אותם, כך ש'לא העצים הגיעו לנצרות אלא הנצרות הגיעה אל העץ'…".

כיצד נהגו היהודים בעצים? מה עם מנהג קשירת הבדים לעצים למשל?

"היהודים נלחמו מלחמת חורמה בעצים מקודשים בימי בית ראשון, ומצד שני אנחנו רואים שהיסטורית נשמרו עצים על יד קברים, כגון בעמוקה, בקבר האר"י ובשאר קברי צדיקים. אבל ההבדל הוא חשוב, כמובן: אצל היהודים אין למצוא עץ מקודש כשלעצמו, ואצל הערבים ניתן למצוא. למרות זאת, 'אומצו' מנהגים שונים שאינם יהודיים. כבר במאה העשירית קראי אחד בא בטענות על שאנשים קושרים עקדים (בדים) על עצים, אבל אין מקורות יהודיים המלמדים שאכן נהגו כך. מטיילים רבים עד המאה החמש עשרה כתבו שראו קשירת בדים, אבל אין הוכחה שזה היה מנהג יהודי. היום, כמובן, זה מפורש: מעשה הגויים שאומץ באותם אתרים משותפים, או לא משותפים, כמו בבית הקברות בצפת – אתר יהודי לגמרי. הרב שמואל אליהו, הרב של צפת, אמר לי בפירוש שזה מנהג הגויים שאומץ לאחרונה. אותו דבר קרה בעצים ש'הוחרמו' כמו קבר ר' טרפון בקדיתא או ציון ר' חנינא בן דוסא בעראבה".

צילום: שי לוי

מה עם עצים עתיקים באמת שניתן לייחס אותם למקורותינו?

"יש כמובן אלוני ממרא שמוזכרים כבר מהמאה השלישית לספירה בחברון – יש ויכוח אם זה אתר אחד או שניים – ומדובר במקום המקודש ליהודים ולמוסלמים כאחד. אבל גם אלה אינם העצים המקראיים הקדומים. אחרון אלוני ממרא מת ב-1960. אלונים חיים כ-600 שנה. כלומר, מאז תקופת האבות החליפו עץ בעץ…"

 אתה נוגע גם ב"לידתם" של עצים קדושים.

"כן, ישנו קבר מקודש בכניסה לבית העמק, שייח' עווכת. שתלו שם עץ זית אולי לפני עשר שנים, ועכשיו כבר  תולים עליו סרטים… יש גם עץ 'קדוש' בכרמל שקודש כדי לזכות בחזקה על קרקע. עשיתי בעצמי ניסוי על עץ חרוב ענק בכרמל, אך לא הצלחתי 'לקדש' אותו: אנשים לא הצטרפו ל'פולחן' שלי, ובנוסף לכול הוא גם נשרף…".

מה מקור תליית הבגדים על העצים?

"הבגד הוא קרוב לאדם, ונתינת בגד משמעותה נתינת דבר מהאדם, כמעט מגופו. באותו אופן, אם האם חולה, הבן מעביר עם הבגד את המחלה לעץ. פעם נהגו לתלות כלי נשק, תכשיטים וזהב, ואחר כך עברו לסרטים וליריעות. כך נוהגים בכל העולם בלי יוצא מהכלל: מארץ האש בדרום אמריקה ועד הסמויידים בצפון הארקטי של קנדה, מקצה אפריקה ועד רוסיה ובכל האזורים הטרופיים. בהודו רואים זאת בצורה פנטסטית – העצים שם נראים כמכבסות שלמות".

אבל כביולוג, העיסוק בעצים מקודשים בארץ ישראל מעיד בעצם על כל העצים האחרים, שלא שרדו. זוהי מצבה להרס הטבע של הארץ…

"כבר ב-1980 פרופ' אבי שמידע לימד אותנו שעצים ענקיים ששרדו הם תוצאת פינוק האדם, זה לא ממש טבעי. זה לא שפעם כל היער היה עצי-ענק וזה מה ששרד. העצים הקדושים הגיעו למה שהגיעו כי הגנו עליהם וטיפלו בהם. הם לא מייצגים את היער הקדום. כלומר, הוא היה בעבר, אבל לא היו בו עצי ענק. הבעיה היא שהעצים המקודשים עצמם הולכים ונעלמים. מאז הסקר שלי מתו עצים עצומים. העץ בשייח' טועמה מעל מג'דל כרום היה עץ ענק, הגדול בארץ. פתאום, לפני שנתיים, שני שליש ממנו נשרפו. זה היה עץ מדהים, עם חופת נוף של  15 על 15 מטרים. הייתי שם לפני שבועיים והרגשתי צביטה בלב. אלה כבר חברים שלי… אני מכיר אותם כבר עשר שנים. אגב, מה שמעניין הוא שה'קדושה' מיד זלגה לעץ שיטה סמוך, שלא היה מקודש לפני כן".

 יש הבדלים ביחס לעצים בין האוכלוסיות המוסלמיות השונות בארץ?

"ניסיתי להבדיל אבל לא הצלחתי. כשמדברים עם אנשי הדת הם מכחישים בשצף קצף שיש עצים מקודשים ואומרים ש'אין חיה כזו', אבל גם הם לא מעיזים לפגוע בעצים. בדת העממית מושרש שמי שיפגע בעץ קדוש תיבש ידו או תמות החותנת שלו. הצעירים כבר פחות מכירים את המסורות הללו, אבל הסיפורים העסיסיים הם אצל הזקנים. הגיל הממוצע לידע על עצים הוא 65, וכך הרבה ערכי תרבות נעלמים. עד שנות ה-50' היו עושים בכאוכב אבו אל היג'א שבגליל התחתון טקס הורדת גשם, למשל. היום זה נדיר מאוד, אבל בכפר יאסיף עד היום עושים בבית פרטי טקסים להורדת גשמים. זו תרבות בנסיגה ולכן הרגשתי חובה לעצמי לשמר את זה. היום אני מלמד את הסטודנטים הערבים והדרוזים הצעירים שלי על מורשת אבותיהם…".

מה זה אומר על עתידם של העצים האלה?

"כ-26 עצים הם ממש פעילים עד היום – באים אליהם, קושרים בדים, מקריבים נדרים. ליד עכו יש עץ ענק וכעת בנו סביבו ואתה רואה שהוא הולך… בכפר מזרעא כמעט לא מתייחסים לעץ הקדוש, בקושי רואים עליו סימני פולחן. אבל לידו יש גומחה בנויה לנרות – סימן אופייני לעץ מקודש".

הדלקת הנרות היא מנהג מוסלמי?

"אין פולחן בעולם ללא נרות, אש ומדורות. העלאת אור יוצרת תחום של קדושה בעולם של חולין. אין כמעט דת שאין בה הדלקת אש, קטורת… גם היום שמים קטורת ליד עצים מקודשים, הקטורת עולה לשמים מכוח התפילה והריח הטוב מכניס את האדם לאקסטזה וריקוד. כבר מצאתי עץ אלה ארץ-ישראלית ולידו ערימה של מרווה משולשת לקטורת. המרווה מלווה את האדם מינקותו בתרבות הערבית: בחתונה מדליקים קטורת של מרווה, וכשאדם נפטר מניחים אותו על עלי מרווה ושותלים מרווה על הקבר".

ולסיום, שיר אחד של דפני מתוך ספר השירים החדש.

 שתיקת האלון

 כַּמָּה שֶׁקֶט צָבַר / הָאַלּוֹן הֶחָסֹן

עַד שֶׁנִּסָּה / לְהָפֵר שְׁתִיקָה,

מִלּוֹת בַּלּוּטָיו / צוֹבְרוֹת / כָּל פַּעַם

אִלְּמוּת חֲדָשָׁה / לְמַעֲמָסָה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011