המותגים האמריקניים מסתירים מהעיניים הישראליות את העומק של אמריקה, ואת הסיפור הלא-יאומן של היהדות שם, הצועדת כיום בנתיב מסוכן של הפיכה לדת בלבד. ספרו של שמואל רוזנר מעניק התבוננות חיונית מאין כמוה אל המרכז היהודי המקביל

שטייטל בייגל בייסבול, על מצבם הנורא והנפלא של יהודי אמריקה, שמואל רוזנר; כתר 2011, 377 עמ'

דגל ישראל לצד דגל ארה"ב על גג בית כנסת בברוקלין

בראשם של יהודים רבים קיים דימוי עצמי של עם גלובלי – אומה אחת הפזורה על פני יבשות רבות. דימוי זה לא נכון עוד. אחת מהתוצאות הבולטות של המאה העשרים היא הפיכת היהודים מעם מפוזר לעם של שני מוקדים – למעלה משמונים אחוז מיהודי העולם מרוכזים בישראל ובצפון אמריקה. זהו הסיפור של המאה העשרים: בעקבות השמדה, הגירה וציונות, הפכנו מעם גלובלי לעם דו מוקדי. יש מרכז יהודי גדול ומשגשג בישראל, ויש מרכז יהודי גדול ומשגשג בצפון אמריקה. עתיד העם היהודי במאה העשרים ואחת תלוי בעתיד שני המרכזים שלו ובעיקר ביחסים שביניהם.

ליהודי אמריקה הייתה תמיד סקרנות רבה באשר למתרחש במרכז המקביל – בישראל – ואולם תמיד הייתה זו סקרנות חד סטרית. רוב הישראלים מגלים אדישות כלפי המרכז האחר – זה שבצדו האחר של האוקיאנוס. ספרים רבים נכתבו על ישראל, באנגלית, עבור יהודי אמריקה, ואלו קראו אותם בשקיקה. ספרות הפוכה, זו המתארת – בעברית ועבור ישראלים – את מצבם של יהודי אמריקה, כמעט איננה קיימת.

הצלחה מסחררת

הסקרנות החד סטרית הייתה תמיד מאפיין עצוב ובעייתי של היחסים בין שני מוקדי העם היהודי. ספרו של שמואל רוזנר, 'שטייטל בייגל בייסבול', מבקש לצמצם את פערי הסקרנות ולעורר עניין מחודש בקרב ישראלים על אודות מקביליהם. ספר זה מבקש לספר את סיפורם של יהודי אמריקה בעשור האחרון, בעברית ולישראלים. זהו ספר מצוין. אילו היו נכתבים ספרים רבים על יהודי אמריקה בעברית סביר להניח ש'שטייטל בייגל בייסבול' היה אחד הטובים בהם, אך לא ניתן לומר זאת שכן זהו הספר המקיף היחיד שיצא בתקופה האחרונה בנושא זה. יחידאיותו הופכת אותו ליותר מספר טוב – היא הופכת אותו לספר חשוב.

הסיפור של יהודי אמריקה הוא סיפור מדהים וכמעט לא נתפס. רוב היהודים בראשית המאה העשרים היו מהגרים עניים וחסרי מעמד. רוב יהודי אמריקה בימינו הם צאצאים של אותם מהגרים אשר ברחו מרדיפות ומעוני – ממזרח אירופה ומרוסיה – והשתקעו באמריקה כחלק ממעמד העובדים הנמוך. בני בניהם של אלו הגיעו כיום להישגים חסרי תקדים. מדובר בפחות משני אחוזים מאוכלוסיית ארצות הברית, אך מבין ארבע מאות האנשים העשירים באמריקה, מאה וארבעים הינם יהודים. כעשרה אחוזים מחברי הקונגרס הינם יהודים. שליש מכותבי התסריטים בהוליווד הינם יהודים, וכארבעים אחוז מקבוצות האן-בי-איי נמצאים בבעלות צאצאיהם של אותה קבוצת מהגרים ענייה.

במיתולוגיה האמריקנית אין עוד סיפור כזה. לאמריקנים סיפורים רבים על בודדים שהשתחררו מכבלי העוני ועלו לגדולה. סך הסיפורים הללו מרכיבים את המיתולוגיה של 'החלום האמריקני', ואולם היהודים הם סיפור מסוג אחר לגמרי. הם הסיפור היחיד על קבוצה שטיפסה כקבוצה במעלות הסולם החברתי והתמקמה בנוחות בלב לִבה של האליטה האמריקנית. היהודים הם התגשמות החלום האמריקני. היהודים, במידה רבה, הם ההוכחה שהאמריקניות באמת עובדת – שלא רק היחיד, אלא גם קבוצה יכולה לפרוץ את כל תקרות הזכוכית. היהודים הם ההוכחה לכך שהחלום האמריקני לא פתוח רק בפני היחיד המעולה. סיפור יהודי אמריקה הוא האמריקניות במיטבה.

ישראל אאוט, עולם אין

המרכז היהודי באמריקה אחראי לחלק רב מהאנרגיה המתחדשת המאפיינת את ארצות הברית. אך לא רק את אמריקה חידשו היהודים – גם את היהדות. תרומתם המרכזית של הזרמים הליברליים של יהודי אמריקה לציוויליזציה היהודית טמונה בפירוש חדש שהעניקו ליהדות. עבור רבים מהם, הגילוי המזוקק ביותר של פעילות יהודית הוא בפעילות המכוונת לרפא משהו ממצוקת העולם. בין אם מדובר בהפגנה למען זכויות אדם עבור הטיבטים המדוכאים או בפעילות למען אוכלוסיות היספניות בדרום שיקגו – כל אלו, בתודעתם העצמית של רבים מיהודי אמריקה, אינם ביטוי רק לחמלה האנושית שבהם, כי אם הביטוי המזוקק ביותר של היהדות שלהם. זהו החידוש של רבים מיהודי אמריקה: הפעולה היהודית איננה פעולה של ציות לא-ל; פעולה יהודית "אמיתית" היא  לפני הכול פעולה של 'תיקון עולם'.

האוניברסליזם לא תמיד עמד במוקד הזהות היהודית האמריקנית. במשך דור שלם היה העניין הלאומי המוקד הזהותי העיקרי של הזרם המרכזי של יהודי אמריקה, והסיבה לכך הייתה מדינת ישראל. האהדה הגדולה לפרויקט הישראלי חלחלה אל תוך הזהות שלהם, ממש כמו אוהדים שרופים של קבוצת כדורסל שעובדת היותם מעריצים הופכת לחלק ממי שהם. "ישראל הייתה הדת של יהודי אמריקה", כלשונו של הסוציולוג האמריקני יונתן סרנה.

הישראלים מכירים את האהדה הזאת. מכירים אותה ונהנים ממנה. אנחנו נהנים מהפילנתרופיה הנדיבה שהאהדה הזו מייצרת, כמו גם מהשתדלנות הפוליטית במסדרונות הכוח של וושינגטון. למען האמת, האהדה של המרכז היהודי באמריקה למרכז היהודי בישראל היא אחת מסיבות ההצלחה של המדינה היהודית. ואולם ספרו של רוזנר מציב אל מול פנינו, הישראלים, פנים אמריקניות אחרות.

בעשור האחרון הולכת ומתפוררת האהדה ליהודי ישראל. הדור הצעיר של יהודי אמריקה, המשתייך לזרמים הליברליים, לא חוגג את האהדה שלו לישראל יתר על המידה. בשונה מהוריהם, יהודים ליברלים בשנות העשרים לחייהם מגלים כלפי ישראל אדישות, במקרה הטוב, ועוינות במקרה הפחות טוב. אם אמנם הייתה ישראל הדת של יהודי אמריקה, או אז הייתה זו דת של דור אחד. עבור הדור הצעיר של יהודי אמריקה, דור שתרם, צבר כוח והשתלב בהנהגת יהודי אמריקה, ישראל כבר איננה מרכיב בזהותם.

מתכווץ שם, מתרחב פה

לתפנית זאת משמעויות מרחיקות לכת, ואחת הבולטות בהן הינה המשמעות הפוליטית. העתיד הצונן הצפוי ביחסם של יהודי אמריקה לישראל עשוי להשפיע על היחסים האסטרטגיים שבין ארצות הברית למדינת ישראל, וזו עובדה שאמורה לעורר אי שקט ופעולה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל.

אך נוסף על ההשלכות הפוליטיות, יש להתרחקות זו בעיקר השלכות זהותיות. כאשר ישראל נעקרת מחבילת הזהות היהודית האמריקנית, קורה משהו לאותה זהות: היא מתכווצת. כל עוד הייתה ישראל מרכיב בזהות היהודית האמריקנית, היהדות באמריקה הייתה יותר מדת – היא כללה בתוכה גם מרכיבים לאומיים. ואולם כאשר האהדה והמעורבות בפרויקט הישראלי מפסיקות להיות מרכיב בזהות היהודית האמריקנית, זהות זו מתחילה להתכווץ לממדים דתיים בלבד. באמריקה מתכווצים לא רק היהודים – בגלל ההתבוללות – אלא גם היהדות, בגלל שחיקת הציונות.

במעמקי הזרם המרכזי של החברה הישראלית ניתן היום לזהות מגמה הפוכה. האבות המייסדים של הרעיון הציוני ראו בציונות מהפכה שהיא יותר ממהפכה פוליטית. הייתה זו גם מהפכה זהותית. היה זה ניסיון לעקור מהיהדות את המרכיבים הדתיים שבה, ולהמירם במרכיבים לאומיים. ואכן, עבור הזרם המרכזי של החברה הישראלית הייתה היהדות בעיקר סוג של לאומיות. אך בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה חדשה. הזרם המרכזי של החברה הישראלית מתחיל לשמוע מוסיקה אחרת. מברי סחרוף ועד קובי אוז, המוסיקה החדשה היא מוסיקה ישנה – יהודית. יותר ויותר חילונים מתחילים ללמוד תורה. יהודים אלו אינם מוותרים על החילוניות שלהם. הם עושים משהו אחר – הם מרחיבים את היהדות שלהם. מיהדות שמכווצת ללאומיות בלבד, היא מתרחבת ומעשירה עצמה במרכיבים דתיים. בהכללה גסה ניתן לומר שזהו הסיפור של העשור הזהותי האחרון: במרכז היהודי בישראל מתרחבת הזהות היהודית, ובמרכז היהודי שבארצות הברית היא מתכווצת. כאן היא מוסיפה מרכיבים דתיים, שם היא שוחקת את המרכיבים הלאומיים.

הזרם המרכזי של החברה הישראלית איננו מבין את הדינמיקה הפנימית של הקהילות היהודיות בארצות הברית. עבור ישראלים רבים מייצגים יהודים אמריקנים את כל מה שקיטש, כשם שהאמריקניות מייצגת את כל מה שנמוך, וזאת משום שהחשיפה של ישראלים לתרבות האמריקנית מתרחשת רק במישור הצרכני. מקדונלדס, אשר מסמלת עבור ישראלים רבים את אמריקה, מסתירה להם את אמריקה. כאשר המגע היחיד עם אמריקה איננו עם הרעיונות שלה, הערכים שלה והיצירה שלה, אלא רק עם הבידור והמוצרים שלה, אין להתפלא שהרבדים הגבוהים של התרבות האמריקנית אינם נראים בעיניים ישראליות.

כשל הכריכה

אם את הישראלי נהוג לדמות לפרי הצבר, קוצני בחוץ ומתוק בפנים, את יהודי אמריקה ניתן לדמות לספר של רוזנר: מבחוץ הוא נראה כמו ספר פופולרי-צרכני, וזאת בגלל שם לא מוצלח, לטעמי, ועיצוב חיצוני רועש, אבל בפנים נמצא ספר רציני ועמוק שהקריאה בו זורמת ומתגמלת. כאן המקום לגילוי נאות: שמואל רוזנר הוא העורך של ספרי "סודותיו של מורה הנבוכים". כעורך הקפיד רוזנר, בין היתר, על קרבה בין עטיפת ספרי לתוכנו. חבל שהסנדלר הולך יחף, ושלא הקפיד כך בספרו שלו.

ואולם הקורא הנבון, שלא ייכנע לדימוי החיצוני ויפתח את הספר, יגלה ריכוז חשוב ומקיף של רוב המחקרים המרכזיים שנעשו בעת האחרונה על יהודי אמריקה. אלו מחקרים, עובדות ותהליכים פנימיים שהחברה הישראלית איננה מודעת אליהם כלל, שכן – כאמור לעיל – אנחנו לא מדברים מספיק על יהודי אמריקה, ולא מדברים מספיק עם יהודי אמריקה.

וישראל צריכה את אמריקה. היהודים בישראל צריכים את יהודי אמריקה. אנחנו צריכים את התמיכה הפוליטית שלהם, אך גם את החידושים התיאולוגיים שלהם. הזרם המרכזי בישראל, המחפש יהדות בעלת מאפיינים אוניברסליים, ימצא אותה – וכבר מוצא אותה – בקרב יהודי אמריקה ותפיסת עולמם, בקהילות שבנו ובפילוסופים שהעמידו: הרב י"ד סולובייצ'יק, הרב א"י השל ומרדכי קפלן. המחשבה שלפיה היהדות היא פרקטיקה לתיקון העולם מדברת אל ישראלים רבים – אל הישראליות המבקשת להתרחב גם אל מעבר לדת, מבלי לאמץ יסודות דתיים מסתגרים.

מיותר לציין שיהודי אמריקה לא סתם צריכים את ישראל – הם תלויים בה. בלי מדינת ישראל נדונה יהדות אמריקה להיות דת בלבד. הדחייה שהם חשים ביחס לישראל נובעת, בין השאר, מהיהדות הרבנית בישראל ומחוקיה, הזרים להם. כשמדינת ישראל לא מכירה בגיורים רפורמיים, למשל, הם חשים שמדינת ישראל לא מכירה ברפורמים כיהודים. קשה לענות על שאלת רבים מהם – "איך ניתן לצפות מיהודי אמריקה לראות בישראל את מדינתם, אם הישראלים לא רואים בהם חלק מדתם". הסיפור שלא מסופר מספיק- הסיפור על התרחבות הזהות הישראלית – יכול להוות תשתית לגשר חדש בין שני המרכזים היהודיים הגדולים.

 ——————————————————————————————–

מבט אל הארץ האחרת / יואב שורק

כמעט במקביל לפרסום ספרו של רוזנר, יצא מגזין 'ארץ אחרת' בגיליון (59; נובמבר-דצמבר 2010) המוקדש ליהדות ארצות הברית. תחת הכותרת "שתי מדינות לשני עמים? יהדות אמריקה ואנחנו" הביא הגיליון שורה של מאמרים על אחד הנושאים היותר חשובים והפחות מדוברים של העמיות היהודית של דורנו.

הגיליון הוא פסיפס מרתק התוקף את הנושא מזוויות שונות, ובעיניי הוא בגדר קריאת-חובה למי שרואים עצמם כנושאים באחריות לעתיד העם היהודי – במיוחד תלמידי החכמים, שלא פעם אינם מודעים כלל לתהליכים העוברים על המחצית השנייה של עמם. אחד המרתקים שבמאמרים הוא זה של פנחס לנדאו, המפנה את תשומת הלב לתופעה שאולי ידועה לרבים אך משמעותה נסתרת עבורם: ה'ארטסקרוליזציה' של היהדות. לנדאו מראה כי אנו בעיצומו של תהליך, שבו כל 'ארון הספרים היהודי' המסורתי, מהמקרא ועד הפוסקים האחרונים, מתורגם לאנגלית ומונגש לבני התרבות האמריקנית. בכל הדורות לא יכול היה להיות תלמיד חכם שאינו בן בית בלשון הקודש; כיום הדבר הופך לא רק לאפשרות אלא גם למציאות.   

 פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011