בשרשרת הפתקים, כפי שמכונים שיריה בספר, מחברת המשוררת עולמות שונים ומרוחקים מתוך המתח האצור ביניהם. מיסטיקה, חיפוש וגעגוע

הקונטרס שלי, שושנה ויג; פיוטית וצור אות, 2011, 56 עמ'

המשוררת שושנה ויג התחילה את דרכה כסופרת, אך מרגע שקראתי את ספר שיריה הראשון "תבואת השיגעון" (2006) ידעתי שהחותם הטבעי שלה בספרות הוא חותם המשוררת.

מאז ספר זה, שהציב ארס פואטיקה ברורה של השירה כשיגעון וכהפלגה אל מחוזות המיתוס, הופיע ספר שיריה השני "איפה את חיה" (2008), שבו בחנה המשוררת את גבולות הקיום שלה ושאלה את עצמה איפה היא חיה.

ספר שיריה השלישי, "הקונטרס שלי", שיצא לאחרונה,  מחולק לשערים לפי פתקים: פתקי תפילה, פתקי מזל, פתקי אהבה, פתקי המלך, פתקי אִמהות. המבנה הזה אינו מקרי. זהו מבנה מיסטי, ולצורך כך עלינו להכיר את המקורות. כך כתוב בספר הזוהר (צ"ו ל"א, ב): "ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא (סוף הדין של העולם), ופתקים נפקין מבי-מלכא (הפתקים יוצאים מביתו של המלך) וגבורין מתערין ומסתיימין בהאי יומא (והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום הזה)".

התפיסה במיסטיקה היהודית היא שהפתק מבטא גורל, מזל. ביום הושענא רבה, היום השביעי של חג הסוכות, כותב הא-ל את הפתקים לכל בני האדם ושולח אותם באמצעות מלאכיו, ובכל פתק הוא מודיע לכל אדם את גזר דינו. לכן נוהגים ביום זה להיות ערים עד חצות, ויש גם מקיימים "משמר" כל הלילה וקוראים תפילות כדי לבקש את הא-ל לגזור דינם לטוב. לילה זה הוא הלילה של "פתקי המלך", והאמונה העממית אומרת שאם מביטים לשמים רואים מבול של פתקים מציף את העולם. הילדים היו נשארים ערים לראות את מבול הפתקים והנשים היו אופות חלות בצורת כף יד לקלוט את הפתקים אליהן.

השער הראשון בספר מבטא את המתח בין האמונות והדתות השונות, שכולן אוחזות באל אחד. המשוררת מנהלת דו-שיח עם האב אלכסנדר, כומר בכנסייה בעיר העתיקה. הדו-שיח בא לחפש נקודות מפגש בין עולמות סותרים, ובשירים נוצרת ברית יהודית. מתברר שהכומר שומר עדיין על מנהגים יהודיים בסיסיים, שלא ויתר עליהם. הוא מתפלל שחרית בעברית וגם קורא קריאת שמע לפני השינה. הוא דובר יידיש ושומר שבת. הדוברת השירית מעניקה לו בשיריה גם את התואר הרב אלכסנדר עקב ההיכרות העשירה שלו עם המקורות היהודיים. היא אומרת לו: "אני גונבת לך מילים/ ורושמת עליהן קושן/ מצמידה חֲזקה אל כל מה ששייך לך/ את כל המילים אני שודדת/ אלה כל הנכסים שלי והם/ יוצאים כאוצרות מפיך" (14).

השער "פתקי מזל" נכתב כמסע באמריקה, השתאוּת אחר מראות זרים בארץ אחרת. מתברר למשוררת שגם הציפורים חוגגות את חג הארבעה ביולי, חג הולדת האומה האמריקנית הנחוג בארה"ב. יש קשר סימפתטי בין אדם ואדמה, בין החי והעופות ובין העולם האנושי: "הציפורים על גבעת הקפיטול/ נעות בין עשב יבש וצחיח/ לסירנות כוחות הביטחון/ מחר הארבעה ביולי/ והן מתכנסות לקראת ההולדת" (29). אמריקה היא גם ארץ ההימורים והציפייה לעושר: "החזקתי בידי את קוביות המִשׂחק/ לרגע קט אני אלת המזל/ רציתי רק לנצח את הגורל הזה/ שמחלק את העולם למנַצחים ומנוצָחים/ מפסידים ומורווחים./ כשנחו קוביות המִשׂחק/ ידעתי שתם המשחק ומתחילים החיים האמיתיים./ ובהם שני לבבות רחוקים מצפים/ קל למבט אחד של אהבה.// עצמתי עיני לראות אותךָ" (31). מתברר שהאהבה היא ההימור האמיתי של עולמנו ושל חיינו, וזה מכין אותנו לשער הבא: פתקי אהבה.

בתוך שירי האהבה בולט בייחודו השיר "בין קודש לחול": זהו שיר מיסטי שמשולב בו המוטיב של אהבת עקיבא ורחל. במדרש מסופר שעקיבא קם כל בוקר במתבן ומלקט את הקש והעפר משערותיה של רחל. וגם בשיר זה, "כשאנו חוצים מפתן ההבדלה/ אתה מלקט עפר משערי/ ובורא לי מחדש קדושה" (39). בשיר מתנהל דו שיח בין האהובה ובין האהוב, בציר שבין קודש לחול, בין העולם החיצוני והחצר הפנימית. כמו בספר הראשון, "תבואת השיגעון", שירי האהבה של המשוררת משיקים לגבולות המיתוסים והאגדות.

כאמור, במקורות היהודיים פתקי המלך הם הפתקים שא-לוהים שולח לעולם בהושענא רבה. כאן יש חילון של המושג היהודי. המלך בשירי שער זה הוא המלך ברוס: השירים בשער זה הולכים שבי אחר דמותו המסתורית של המלך ברוס, מלך סקוטלנד במאה ה-14 שביקש לקבור את לבו בירושלים. בכנסיה הסקוטית בכתף הינום (סמוך לתיאטרון החאן, כמה סמלי) יש לוחית מתכת ברצפת הכנסייה, ושם ישנה קופסת מתכת שבה נתון לבו של המלך. הפולקלור מספר שהשליח יצא עם לבו של המלך אך נשדד, ולכן הקופסה נותרה ריקה. החיפוש אחר המלך מוליך את המשוררת אל דמותו, בחיפוש אחר "רצפת הלב", וההתקשרות אל המלך מגדירה את המבקשת אותו בתואר "שפחת האור" (45)

הדוברת נותנת כאן דרור לאִמהוּת שבָּהּ, לאהבתה לילדיהָ. אך מרַגש מכל השירים הוא השיר לאִמהּ, שנפטרה ממחלה לפני שנים. בשיר "נתינה" היא כותבת: "כבר שנים איני חולמת אותךְ/ כבר שנים איני מבקשת אותךְ/ כבר שנים אני שוכחת אותךְ/ היום כשקמתי/ ברגע קטן צעקתי אותךְ/ חיפשתי אותךְ" (52). דמותה של האם המנוחה מפרה את היצירה של המשוררת. קשה לשכוח את השיר "המטבח", שהופיע בספרה הראשון של שושנה ויג ותיאר את דמותה של האם. גם כאן הגעגוע לאם, כמו בשיר "המטבח", הוא געגוע חומרי-ארצי: געגוע לעוגייה קטנה של האם: "חלמתי על עוגייה קטנה בטעם תמר/ רציתי כל כך שׂיחה קטנה עִמך/ רק שתינו בעולם/ שקטות מחובקות/ מבינות/ את הלבד הזה שנותר אחרי כל הנתינה" (53).

המשוררת שזרה פתקים על חבל מול עינינו, והשירים השונים נתנו לנו טעימות שונות של עולמה השירי: המתח בין חול לקודש, המתח בין החוויה הישראלית למסע למחוזות רחוקים, המתח בין המציאות הממשית ובין המיתוס, והכול סובב ושב על ציר אחד: ציר האהבה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011