אתר הזיכרון מאפשר לגעת לרגע במחיקת האדם הטוטאלית שהמיטה גרמניה על מיליוני יהודים באירופה אך לפני דורות מספר. שבת אחר הצהריים בברלין החורפית

אתר הזיכרון במרכז ברלין

הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֶת הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

הוּא קוֹרֵא הַאֲפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנּוֹר וְאַחַר תַּעֲלוּ כֶּעָשָׁן בַּאֲוִיר

וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף ("פוגת-מוות", פאול צלאן)

לפני מספר שבועות, בצהרי יום שבת חורפי, נשאו אותי רגלי ברחובות ברלין המפוארים ועמוסי ההדר ללא תכלית מוגדרת. בצעידתי לאורך גדות האונטר דן לינדן – השדרה הרחבה והחשובה ביותר בגרמניה זה מאות בשנים – נשטפות עיניי ביופי כביר ויוצא דופן הקורן מן המבנים ההיסטוריים, המוזיאונים, התיאטראות, מבני הממשל והכנסיות. כששער ברנדנבורג עומד לנגדי כולו קורן עוצמה וכוח, ומצדדיי עצי תרזה ערומים וקלאסיים, אני מגיע, בצעדים איטיים ומלאי חשש ורתיעה לאזור האפור, לפתחי השאול המלאכותיים, לכתם הנורא המשובץ בלב לִבה של הבירה הגרמנית.

אני מגיע לפניה השניים של הגרמניוּת, לפניה החייתים, המפלצתיים והברבריים, לפנים שנטשו את מחוזות התרבות והגיעו לשפל העיקור של צלם הא-לוהים שבאנוש. אני מגיע לאלפי הקברים העקומים ונטולי המשמעות המהווים יחדיו אנדרטה אילמת ומחרידה לזכר יהודי אירופה שנרצחו במוראות השואה.

לברוח אל היער

בעומדי ניצב מוכה אלם לנוכח ממואר זוועה זה, אני שב ומביט בשעוני. שנייה רודפת שנייה, דקה עוקבת דקה, ועל אף הבנת עצם המעמד, מתמקדים כל מאוויי ברצון הבוער לברוח אל תוך היער הסמוך, הטירגארטן, לברוח על מנת שלא לחזור. אך רגליי נותרות נטועות בשביל הפסיפס הגס בעוד המחשבות רצות בלי הפסק, רצות בעודן קשורות למקום בלי יכולת להמריא. חור שחור שואב אט אט את שאריות תודעתי המתפוררת ומאיים להכניעה כמעט ללא מאבק מצִדי.

בכוחות אחרונים אני מנסה, גם אם לרגע, להשליט סדר ברצף ההרהורים; להלביש את התמיהה מעטפות ברורות, מסגרות נוקשות, כדי לנסות להבין מהו הדבר המחשמל את גופי עד אובדן הכרה אינטלקטואלית נוכח ריבועים אלו, המעוקרים מזכר. משך רגעי חסד בודדים קמים ועולים לנגדי, כחיים ממש, מושגים ותיאורים מרקעים אחרים, נטולי הקשר ממשי, רדופים אסוציאציות קשות – תמונות מתמשכות של התמודדות – מחיי האישיים שלי. הקולאז' נטול הגבולות נוטה לפתע לחדור אל שורשי הזיכרון, לנקודות ראשית תהומיות, שאינני תופש כיצד הן מתקשרות אל המחזה העומד נוכח קצות אצבעותיי. צעד אחר צעד, בזהירות האופיינית לנפח זכוכית, אני מודד את צעדיי אל תוך היכל גושי הבטון החלולים, אשר גובהם המשתנה מטיל צללים קודרים על פסגות הבלוקים השונים. המרצפות המשובצות מתמידות בשקיעה מפולסת אך לא ברורה, המתחלפת בעלייה חדה, וחוזר חלילה. ירידות ועליות, צללים ואורות, פתחים וחסימות, והנה אני כבר מדמיין ביני ובין עצמי כי שבתי לישותי הישנה, לעצמותי כמקודם, שכן בעומדי לפני המקום ובתוכו, כבר איני חש ברתיעה הקודמת. האתר נעשה סביל לממשותי, הכובשת לעצמה מחדש את עצמאותה.

בזהירות אופיינית אני משעין את גבי על אחד הקירות ומרשה לעצמי, בראשונה, להביט סביב. בתחילת המאורעות המהירים איני רואה אלא את קרנותיהן מחודדות הקצה של המזבחות המשונים הצרים עליי, אך הדבר אינו מפריע לי עוד כמקודם. אולם מספר רגעים נוספים מספיקים כדי להטיל עליי אימה שלא חוויתי כמותה מעודי. באמצע הישימון האפור הזה – בית קברות סינטטי חסר שמות – אני רואה את קצות המבצר מבצבצים באור יום קלוש, רחוק, בלתי מושג עד מדומיין. מכל עבריי – מלפנים ומאחור, מצדדי ומעליי – איני רואה אלא את המרחק העצום שפסעתי בן רגע מן העולם החיצון – הנקי, המסודר ורחב-הידיים – אל לב לִבו של המתקן האכזרי והמסוגר אשר ניתק מבלי משים את חבל הטבור שהזין עד כה את קיומי. בתוך הבדידות הריקה, האינסופית, וחסרת המשמעות שבים אליי לאִטם כוחות החיים המרטטים המצליחים להעלות – גם אם בקושי ניכר – פסוק אחד שנחרט בי כבר בימים עברו, וכעת אינו יכול שלא להפציע שוב ולפצוע את קרום רוחי המתערערת.

לחיות בתחתית

"בקה-בה [צריף בית החולים במחנה ההשמדה] החיים דומים לקיום בלימבוס" כתב פרימו לוי בספרו "הזהו אדם", שנים ספורות לאחר שחרורו מאושוויץ. זאת, בעוד הוא מחייב את עצמו למצוא, בעל כורחו, הקבלה תרבותית למאורע הקטסטרופלי שכל כולו היה תלוש מהכוחות ההומניים של הציוויליזציה (הלימבוס הוא הפרוזדור המוליך לתופת, לגיהינום, ובמיתולוגיה הנוצרית מהווה מקום משכנן של הנפשות המצפות לגאולה).

"ינסה נא, אפוא, כל אחד להרהר מה ערכם של הרגלי היום-יום הקטנים של כל אדם וכמה משמעות יש להם", מסביר לוי את משפטו. "לחפצים רבים שיש אפילו בידי פושט-יד עני שבקרן רחוב: ממחטה, מכתב ישן, תמונה של אדם יקר. דברים מעין אלה הם חלק מישותנו כמעט כמו אבר מאברי גופנו. אין אנו יכולים לשוות בדמיוננו את החיים בלעדיהם. אם הם אובדים, מיד אחרים תופסים את מקומם. והם שלנו משום שבחובם טמונים הזיכרונות; משום שיש בכוחם לעורר בנו מחשבות".

כניסתו של לוי בשערי הגיהינום של אושוויץ ב-1944 למשך שנה של עבדות נוראה; עבדות שהתישה את החומר, ואף הצליחה להכניע שנים רבות לאחר מכן גם את הרוח (לוי התאבד בקפיצה מן הקומה השלישית של בניין מגוריו), הביאה אותו לעמוד היטב על משמעות החיים בתוך מיקרוקוסמוס שתכליתו המוצהרת היא להשמיד כל אפשרות של קיום. "עתה שוו בנפשכם אדם שניטל ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו, הורחק מיקיריו, הכול, כל מה שהיה לו: אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה, לא נותר לו דבר, הוא אומלל וחסר אונים; לא נותר לו כבוד עצמי; הוא לא יכול עוד להבחין בין טוב לרע. מי שניטל ממנו הכול בהינף יד, גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתרה. הוא הופך ליצור נחות שקל להחליט להמיתו בלי מחשבה תחילה. ליצור כזה אין להתייחס כאל בן-אדם. במקרה הטוב ביותר, יישפט לחיים או למוות בשל שיקול של תועלת. אולי כעת ניתן להבין את המשמעות הכפולה של השם 'מחנה השמדה'. ואולי יובן עכשיו מה אנו רוצים לבטא במשפט: 'להיות בתחתית'".

לגעת במחיקה

הגבר עדין הנפש, ההגיוני והעניו שהיה לוי כל ימות חייו, בחר ברגעו האחרון במוות אלים ותיאטרלי שהפתיע רבים "שלא היו שם". אדם אחד הבין בזמנו את הטרגדיה הבלתי נמנעת של הניצולים, אשר בעל כורחם – תחת נטל זיכרון העבר – מחויבים להיות גם בין השוקעים. "פרימו לוי מת באושוויץ", אמר אלי ויזל,  "רק ארבעים שנה מאוחר יותר".

אתר הזיכרון בברלין מאפשר בסיוטיותו הממשית לגעת – גם אם לאורך חלקיק הזמן הקטן ביותר – באותה מחיקת אדם טוטלית שהמיטה גרמניה על מיליוני יהודים באירופה – ניצולים ורצוחים – אך לפני דורות מספר, על ידי הפרדה מודגשת בין היד ובין השם, בין החוויה ובין הזיכרון.

תחת עי 2,711 מצבות הבטון המובחר – אשר מספרם השרירותי וגובהן הלא מתוכנן נועדו בכוונה תחילה למחוק כל אפשרות לפירוש אמצעי של בית מזכרת עולמים זה – קבורים מספר חדרים נעלמים מן העין שאינם מתיימרים להוות אלטרנטיבה למוזיאון שואה כלשהו. מלבד המבוא הארוך, שבו מתוארת בקצרה ובאופן כרונולוגי מדיניות ההשמדה הנציונל-סוציאליסטית, ומלבד חדר הסיום המציג את התפשטותה הגיאוגרפית של השמדת היהודים, מוקדש האתר התת-קרקעי באופן עקרוני לסיפור האישי, המשפחתי, הממוקד בזיכרון בודד.

באולמות מוחשכים פרושות על גבי הרצפה חמש עשרה עדויות אישיות, מלוות בטקסטים ראשוניים, אשר נכתבו על ידי נשים וגברים יהודיים בזמן רדיפתם עד סופם המר. מי שהתנסה בהבנתו האישית את האתר שעל פני האדמה, מבין כי לא בכדי נבחרו דווקא עדויות חיות אלו שנרקמו בכור המצרף חסר הישע. התקדמות בין החדרים מסיגה באיטיות את הזמן אחורה, אל ימי הצמיחה של יהדות אירופה, באמצעות סיפורן האישי של חמש עשרה משפחות יהודיות שונות בתכלית המייצגות את כוחו הנורא של הגורל המתעתע. תמונות ומסמכים אישיים מתעדים את החורבן של יחידים, ואת פירוקן, גירושן והשמדתן של משפחות שלמות. הגסיסה האיטית ורבת המכאובים – המובילה אך לפורענות מיתית – מחולקת באתר בכללותו לגורמים חווייתיים המאפשרים גם לבן המאה ה-21, שעולמו רחוק כל כך מאירועי העבר, לחזור לימים ההם, ולו לשעה קלה.

רגעים לפני היציאה, כשממרחק אני כבר מבחין באורות העמומים והרכים של צהרי שבת חורפית בברלין השלווה, אני מסב את מבטי באופן אקראי למעלה, אל התקרה המחפה על ראשי במעבה האדמה. חורים אפורים מסודרים בשׁורות ובטורים, מסותתים ומהוקצעים בקפידה, מאיימים באפרוריותם. הם עומדים שם ריקים ואפלים, לוחצים באדיקות ממעל על שאריות הזיכרון האחרונות, וממתינים לגאולתם שלא תשוב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באדר ב' תשע"א, 25.3.2011