ר' לייב בן שרה, תלמידו של הבעל שם טוב, היה טוב תואר וחסון, נמנע מכל גינוני אדמו"רות ונלחם בעיקר ביהודים שעשקו את דלת העם. היו מי שרצו להשכיח את דמותו, או לפחות להעביר את מושאי מלחמתו אל המרחב הגויי. מאתיים ועשרים שנה לפטירתו

רמברנדט, המאה ה-17

"עשרה קבין אגדה ירדו לעולם. תשעה מהם נטלה החסידות", קובע חוקר החסידות הרב ד"ר יצחק אלפסי. "רבי לייב (שרה'ס) בן-שרה הוא הדמות האגדית הציורית ביותר בעולם החסידות. אגדות מלוות אותו מיום הולדתו ועד ליום הסתלקותו". הרב יהודה-לייב הכהן פישמן-מימון כתב עליו בספרו 'שרי המאה': "צעיף-תעלומה היה פרוש על דרכיו ועבודתו; סוד-כמוס נשאר רבי לייב בן-שרה לחוקרי תולדות החסידות וכל אישיותו אפופת מסתורין עד היום הזה. […] איש-פלא זה אשר מעולם לא השתמש באצטלה של אדמו"ר, אבל לפי מסורת החסידות 'כל עשיותיו והתנהגויותיו היו כולן תורה שלמה' וכולו קודש קודשים".

הצדיק הנסתר רבי לייב, תלמידו עז הפנים של הבעש"ט, היה סובב כל ימיו בעיירות ובשווקים ועוסק במצוות. בייחוד הקדיש מכוחותיו לפדיון שבויים ולהצלת רדופים מיד עושקיהם. "רבי לייב בן-שרה, מגיבורי תנועת החסידות הבעש"טנית, נראה לנו לפעמים כיציר הדמיון", כתב ד"ר שאול אבא הורודצקי. "כמעט שאפשר לומר עליו, כעל איוב בשעתו: 'לא היה ולא נברא אלא משל היה'; הוא חי באגדות העממיות. מקורות היסטוריים לתולדותיו קשה למצוא והעובדות ההיסטוריות מחייו מועטות מאוד. הפנטסיה העשירה של החסידות הקימה מסביב לו עולם מלא של אגדות מפליאות ועשתה אותו לאחד מקדושי עליון. משנה היה תמיד את מקומו, עובר מעיר לעיר במהירות מפליאה, וכִמעט שהיה ממלא את כל חללו של עולם החסידות".

לפי האגדה היה נוסע ב'קפיצת הדרך' גם לווינה ומשתדל אצל רבי הממלכה למען היהודים. במסורת החסידית שבכתב גנוזים כתריסר סיפורי עם על אודות רבי לייב, ששניים מהם קשורים בקיסר האוסטרי – הכאת הקיסר בארמונו והסתלקות שניהם מן העולם. מסופר שעם פרסום חוק החינוך לילדי ישראל משנת תקמ"א (1781) נכנס רבי לייב לארמון הקיסר האוסטרו-הונגרי יוזף השני כרואה ואינו נראה, חבט בקיסר מכות נמרצות והזהירו לגבי התוצאות. הקיסר זעק לעזרה, אולם איש לא הבין את פשר זעקותיו, "שהרי לא היה איש בהיכל"… במשך עשור שנים לא הוכרעה, לכאורה, ההתמודדות בין רבי לייב ויוזף השני, עד הסתלקותם מן העולם.

סיפורי המופת שנקשרו לדמותו הטמירה של רבי לייב במיתוס החסידי ובתודעה העממית נועדו לענות על צרכים השונים תכלית שינוי מן המֵמד המיסטי או הפולקלוריסטי. כלומר, אגדת רבי לייב נועדה לשרת מטרות מוגדרות וארציות במהותן מתחומי ההוויה החסידית בדור שלאחר הסתלקותו.

מה היו, אפוא, אותן המטרות? מה היו המצוקות שהכבידו על 'עמךָ ישראל' שבגינן נרקמה אגדת רבי לייב? מי היה 'קהל היעד' שלה, את מי היא נועדה לשרת,  ובעיקר – מדוע?

באגדה החסידית מותר לדלג מעל חוקי הטבע ולכפור באמיתות היסטוריות. מהבחינה המחקרית, אגדות אלו מופרכות מיסודן. אין בנמצא תיעוד מהימן למפגש כלשהו בין הקיסר יוזף השני לרבי לייב בן-שרה (או כל אדמו"ר אחר). עם זאת, שני תהליכים היסטוריים משמעותיים שהתרחשו בתקופת חייו של רבי לייב השפיעו באורח ניכר על יהדות גליציה – התעצמות תנועת ההשכלה וגזירות הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

גזירות בשם הנאורות

בשנת 1772 סיפחה האימפריה האוסטרו-הונגרית טריטוריה נרחבת בדרומה של ממלכת פולין, ויצרה חבל ארץ בשם גליציה. יורש העצר, יוזף השני, מונה לשליט גליציה, ובמפקד אוכלוסין שערך נמנו 225 אלף יהודים בגליציה (9.6% מכלל האוכלוסייה). ראשי ה'קהל' נדרשו למלא דיווחים פרטניים על רכושם ומקורות הכנסתם. חלק לא מבוטל מהפרנסות היהודיות המסורתיות הוגדרו כ"בלתי-יצרניות", ועשרות אלפי יהודים מהשכבות הנמוכות גורשו לאימפריה העות'מאנית ולאוקראינה.

ב-1780 הוכתר יוזף השני לקיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית. כ'אבסולוט נאור' הוא דגל בהפרדת הדת מהמדינה ופעל לצמצום כוחה של הכנסייה. הוא עודד נורמליזציה כלכלית והאמין כי יש זיקה בין השכלת האוכלוסייה לטובת המדינה. הוא קבע תקנות לשחרור האיכרים המשועבדים וחוקק את 'חוק הסובלנות' לפרוטסטנטים ויהודים (בתקווה שיתנצרו). בשנות שלטונו פעל לתיקון "אופיים הפגום" של היהודים ולהפיכתם ל"נתינים מועילים". היהודים הצטוו לקבל שמות משפחה בגרמנית, להחליף את לבושם המסורתי, לשנות את עיסוקם הכלכלי ולבטל את מוסד ה'קהל'. ב-1788 נחקק חוק גיוס יהודים לצבא האימפריה ההבסבורגית, לראשונה בתולדות יהדות אירופה. מהלכי הקיסר עוררו התלהבות בחוגי המשכילים היהודים והלהיטו פולמוס חריף עם הרבנים.

במסגרת הרפורמות הושת על היהודים מס על בשר כשר ומס על הדלקת נרות שבת, והגבייה הוטלה על בעלי הון יהודים. 'כתב הסובלנות' ליהודי גליציה מ-1789 הרחיב אמנם את זכויותיהם הפוליטיות אך הגביל את פרנסותיהם ה"בלתי פרודוקטיביות" – ובראשם ענף החכירות ומכירת היי"ש.

בגליציה הוקמה רשת חינוך ממשלתית לילדים היהודים בשפה הגרמנית, ועליה הופקד המשכיל היהודי הרץ הומברג, מנאמני משה מנדלסון. מערכת החינוך התבססה על לימוד קרוא וכתוב בגרמנית, יסודות האלגברה וחובות אזרחיים בסיסיים ("חובת היהודי לא לרמות את לקוחותיו הגויים במסחר"). המדיניות הקיסרית נתפסה על ידי היהודים כמסע יזום ומתוכנן להעברתם על דתם. מותו של הקיסר יוזף השני בינואר 1790 קטע את גל ה'אבסולוטיזם הנאור' באימפריה, והשלטונות הניחו ליהודים ולחינוך האזרחי הכפוי.

תנועת החסידות מיסודו של רבי ישראל בן-אליעזר, הבעל שם טוב, התעוררה באמצע המאה ה-18, כשיהדות מזרח אירופה הייתה שרויה בדוחק כלכלי ובמצוקה קשה לאחר משבר משיחות השקר של השבתאים והפרנקיסטים. הבעש"ט הפיח משב תקווה אצל דלת העם (שהגיעה עד כדי אנאלפביתיות) כאשר הציב את האמונה שבלב ואת המסירות כחלופה ללמדנוּת. האגדה החסידית הבליטה את הממד הלא-רציונלי, בהתרסה מכוונת נגד התפיסה הלוגית של ההשכלה שהחלה לאיים על החברה המסורתית. הקהל שתה בצימאון את עלילות הצדיקים שחילצו את הציבור ואת היחיד ממצבו הדחוק ופרנסו את מעייני דמיונו.

במרחב התרבותי הזה צמחה דמותו של רבי לייב.

הצדקת היפה

רבי לייב בן-שרה נולד בי"ז בתמוז ת"ץ (1730) לאִמו שרה ולאביו רבי יוסף סמוך לעיר רוֹבנה. לפי האגדה החסידית שהעלה הרב מאיר שצ'רנסקי, "שרה יפת תואר הייתה וחשק בה בנו של הפריץ. היא סירבה להיענות לחיזוריו וכדי שלא תישאר פנויה מיהרה להינשא לרבי יוסף שכבר היה בא בימים". הסופר פנחס שדה הוסיף שלאחר החופה, בהיותם שניהם לבדם בחדר, אמר לה יוסף המלמד הזקן: "אשתי, יען כי חסת על כבוד קונך, ותחת חיי תענוגות ותפארת של דוכס בחרת בזקן שלא יאריך ימים, אני מבטיחך שייוולד לנו בן ברוך-ה' שיהיה לברכה בקרב הארץ, ושמו יהיה נודע בישראל, ושמך שלך ייקרא עליו כל הימים" ('ספר הדמיונות של היהודים'). הרב פישמן-מימון כתב ש"לפי מסורת החסידות היה רבי יוסף אחד מן הצדיקים הנסתרים, חוטר מגזע הגאון החוקר והמקובל הא-לוהי רבי יהודה לייב ברבי בצלאל, המפורסם בתולדות גדולי חכמי ישראל בשם המהר"ל מפראג, ועל שמו קרא רבי יוסף את בנו בשם לייב. […] החסידות מצאה את הדרך המאחדת את נקודות המרחק שבין המהר"ל מפראג איש הפלאות ובין נכדו רבי לייב בן-שרה עטוף המסתורין; וכמו הראשון כן גם האחרון – באה האגדה החסידית והכתירה את הסבא והנכד בעטרה של בעלי-נפלאות, המטיילים בטרקלינים של מלכים כדי להביא תשועה ופדות לעם ישראל".

לפי האגדה, בהיותו בר מצווה קיבל מהמגיד ממזריטש את נשמתו של רבי חיים בן-עטר, בעל 'אור החיים', שזה עתה הלך לעולמו. מנעוריו דבק ברבי ישראל בעל שם-טוב. מובא מפי הבעש"ט: "רבי לייב מתענה משבת לשבת לא משום שברצונו לצום, אלא משום שבדבֵקותו בבורא הוא שוכח לאכול".

שני סיפורים נשתמרו ממסכת יחסיו המופלאה עם הבעש"ט. תחילה מסופר על אירוע חריג שהתרחש במחיצת הבעש"ט וקרוּאיו כאשר היה רבי לייב בן ט"ו שנים בלבד. נוכח השתלחותו עזת הפנים של רבי לייב והיחלצותו המפתיעה של הבעש"ט למענו אחזה במתוועדים תדהמה רבתי. הבעש"ט שידע את שורש נשמתו הגדולה הרגיע את הפרץ והסער שחולל תלמידו ופנה אל הנער: "חריף אתה ונועז. יודע אני מעשיך ואולם סכנות חמורות אורבות בדרכך. הולך הִנךָ על חודה של חרב. אחוז בי חזק ואכוון דרכך". בסיפור השני מתואר המעמד הטעון בעוצמות רגשיות נדירות כאשר שכב הבעש"ט על ערש דווי והטיל על רבי לייב, פנים אל פנים, לרשת את מקומו במצוות פרנסת ל"ו הצדיקים הנסתרים בדורו.

על החזות החיצונית של רבי לייב כתב הסופר אליעזר שטיינמן: "במזל יופי בא רבי לייב לעולם, ושפע עליון ניתן לו תמיד בעין יפה וביד רחבה. הוא עצמו זכה למידת הגבורה, כי גיבור היה בגופו, פשוטו כמשמעו. […] ואכן, רבי לייב היה גיבור חיל, נאה בקומתו ויפה תואר במראהו. ובמקום שאתה מוצא את יופיו וגבורתו, מוצא אתה כי נשמתו החצובה מהיכל היופי והגבורה הייתה מקורבת לעולם הניגון" ('שער החסידות').

מתקן המתים

רבי לייב בן-שרה נפטר בד' באדר ב' תקנ"א (1791) בילטושקוב. הוא ביקש להיקבר ללא גינוני כבוד וללא בניית אוהל על מצבתו. עד ראייה תיאר את המקום ב-1913: "סוכה קטנה עשויה עץ ומכוסה גג קש כעין כיפה. מסביב לקבר מונחים גלים שלמים של פִתקאות". הסופר החרדי אשר אהרון קרישבסקי, מצאצאי רבי לייב, ציין בספרו 'יוסף קדישא' כי ב-1991, לאחר קריסת ברית המועצות, חידש הרב לייב סירקיס מניו-יורק את אוהל הציון על הקבר בילטושקוב, ומאז פוקדים את אתר הקבורה עולי רגל מרחבי תבל. רבי לייב בן-שרה התרחק מהשררה והפומביות, התנזר באדיקות מתיעוד מעשיו ודבריו ונמנע מהקמת חצר חסידים פרטית. אִמרותיו הספורות והאגדות עליו נדפסו על ידי הרב ראובן מרגליות ('גבורת ארי') ועל ידי הרב פישמן-מימון ('שרי המאה').

סיפורי החסידים על רבי לייב רוויים בענייני ממונות, התרמות, הפקדות והלוואות; נגידים, תקיפים ופרנסים; מסעות מפה לשם ונסיעות מהכא להתם; שווקים וירידים, אכסניות נידחות, בתי מרזח ופונדקים על אם הדרך. סיפוריו תמיד מורכבים ונפתלים בהשתלשלות עלילתם – סיפור בתוך סיפור, כשהאחד מובא בשם אומרו ומשנהו מצוטט מכלי שלישי, תוך קפיצות תזזיתיות ממקום למקום, מזמן לזמן ובמהלכי הנפשות הפועלות. שבירה מוחלטת של האחדויות הספרותיות הקאנוניות. איכשהו העניינים תמיד הסתבכו, ובסוף רבי לייב הכניס מכות למישהו… המישהו הזה היה בדרך כלל מהגבירים היהודים בני עמנו שהתעמרו בבני קהילתם.

על היסוד הקַבָּלי בהלכותיו כתב פרופ' מרטין בובר בספרו 'אור הגנוז':

רבי לייב בן-שרה היה נוסע כל ימיו ממקום למקום, ולא היה שוהה בשום מקום יותר מיום אחד. תמיד היה מחפש אחר נשמות של מתים המבקשות גאולה, ואחר נשמות של חיים הטעונות גילוי ועילוי. לעיתים קרובות היה משוטט ביערות ויושב במערות, אבל בינתיים היה בא גם אל הערים ונכנס בדברים עם אנשי שלומו הספורים.

אף נגלה היה בכל הירידים הגדולים, שם היה שוכר חנות ועומד בה כל ימי היריד. תלמידיו הפצירו בו שיגיד להם מה כוונת מנהגו המופלא ולבסוף נעתר להם. אותה-שעה עבר שם איש שנשא משא גדול על כתפו. קרא לו רבי לייב ודיבר עמו דברים אחדים מפה לאוזן, ומיד ציווה על תלמידיו ללכת אחרי האיש ולהסתכל במעשיו.

ראו שהוא בא אל אחד הסוחרים, מסיר את המשא מעל כתפו ומניחו על הארץ, ושמעו כי הוא אומר שאינו רוצה עוד להיות משרת והוא מבקש לשלם לו את שכרו וילך לו. גער בו האיש ולא רצה לשלם לו, והמשרת החריש והלך לו. הלכו אחריו התלמידים וראו שהוא לבוש תכריכים תחת מעילו. רצו אליו והשביעוהו שיגיד להם מי הוא.

'נע ונד הייתי', אמר להם, 'והלכתי בעולם התוהו, ולא ידעתי שנפטרתי מן העולם וכי מת הנני זה כמה. ועתה הגיד לי הרבי את זה ונתן לי תיקון, אך ציווה עלי להחזיר הסחורה לבעל הבית'. אז הבינו המקורבים כוונת נסיעות רבנו הקדוש אל הירידים, כי שם מצויות נשמות מעולם התוהו שהם משוקעים וטרודים בהבלי העולם הזה כמו בחייהם. ורבנו השיב להם במה שהודיע להם שאין מקומם בזה, ותיקנם שיוכלו לפשוט מעליהם הלבוש החומרי ויבואו לעולם הבא.

התעלמות מחקרית

סופרי החסידות בני דור התחייה שיוו לדמותו מאפיינים המשתקפים נאמנה בתיאורו של הסופר אברהם כהנא:

רבי לייב בן-שרה הוא טיפוס מיוחד של קדוש עממי הנלחם מלחמת עמו עם האדירים והמלכים האכזריים המציקים והעושים רעות לישראל. מתוך ההמון המדוכא יוצא בשעת הצרות והחשכות גיבור אגדי עשוי ללא חת, שכל כוחו נגד כוחם הפיזי של הצוררים אינו אלא בעשיית מופתים ובמלחמה בכוח הקדושה נגד כוח הטומאה. כמה וכמה גיבורים קדושים מעין אלה עמדו להם לישראל בימות החושך במקומות שונים של הגלות, אלא שהואיל ולא נקבעו בספרות נעלמו מאגדות העם ברבות הימים ('ספר החסידות').

כלומר, לפנינו בעל מופת הניחן בכוחות עלומים שנלחם באויבי עמנו (הקיסר פרנץ יוזף השני). אין בפרופיל שלעיל בדל אזכור להתנצחויות מבית.

דור חוקרי החסידות הראשון (פרופ' שמעון דובנוב, ד"ר שאול אבא הורודצקי, אברהם כהנא, הרב פישמן-מימון, הרב שצ'רנסקי, הרב מרגליות ועוד) הביאו את האגדות המיוחסות לרבי לייב כהווייתן. ענקי הרוח ש"י עגנון, פרופ' מרטין בובר ואורי-צבי גרינברג התייחסו אף הם לדמותו. לאחר השואה כִּמעט נפקד שמו משדה הספרות החסידית וכמעט שנמחה מהמחקר החסידי. כתבו עליו הרב שלמה יוסף זֶוין, הרב ד"ר יצחק רפאל, המשורר מאיר בוסאק, פנחס שדה, ובימינו אנו הרב ד"ר יצחק אלפסי. בשנים האחרונות נחקרו שושלות צאצאיו על-ידי א"א קרישבסקי, אריק דותן (שחידש את מצבות ניניו בוורשה) והחתום מעלה.

ייתכן שהסיבה להתעלמות המחקרית מדמותו נובעת מהממד האגדי הלא-מדעי במעשיות הקשורות ברבי לייב, ומכִּליונן של השכבות העממיות שנרצחו בשואה. רבי לייב היה גיבורן הפופולרי של השכבות העממיות, ומשנספו אלה בכבשני ההשמדה נשתכח זכרו של גיבורן.

נראה שדווקא הממד האגדי המעורה בדמותו של רבי לייב הוא הנותן ומדרבן להעמקת המחקר המדעי על אודותיו. שהרי ממה נפשך; בין אם התקיימו הדברים ובין אם מופרכים הם מעיקרם, עצם העובדה שנפש העם נקשרה לדמותו של רבי לייב בן-שרה תובעת 'דרשני' מחקרי. מה מקור האהדה העממית; או שמא נקשר עניין כלשהו, מטעמו של מי, שלא לשמר את זִכרו? ואזי ודאי שמתקיים עניין מחקרי מובהק לדרוש בסוגיה הנדונה.

הרב שצ'רנסקי כתב עליו שנִמנה עם הצדיקים הנסתרים:

רבי לייב בן-שרה מפרנס היה את הצדיקים הנסתרים בדורו. […] תמיד היה זקוק לסכומים ניכרים ואותם השיג על ידי הלוואות שלווה מעשירים, תמורת שטרות שהיה מדייק לפרוע במועדם. לא תמיד היו הנתבעים נותנים לו כסף מרצונם ורבי לייב היה משתמש נגדם לפעמים באמצעי לחץ שמחוץ לדרך הטבע.

מעשי מופתיו רבו מלהימנות. פתאום היה מופיע לפני האנשים למרות הדלתות הנעולות, גובה, מחזיר או מחלק מעות צדקה. כל מקום שישראל נמצאו במצוקה, נגלה לפתע כמלאך מושיע. […] פעם כשבא ללובלין חשדו בו הבריות שמקבץ הוא כספים במרמה, תפשוהו, הכניסו אותו לבית-הכנסת של המהרש"ל [רבי שלמה לוריא] ורצו לגלח את זקנו לאות קלון. התחיל רבי לייב לצעוק: 'ריבונו של עולם, ראה את עמך ישראל גוי קדוש, כשהם רואים אדם סר מדרך הישר, מקנאים הם את קנאתך ותובעים עלבונך'. מששמעו האנשים את דבריו הרפו ממנו מיד. המגיד ממזריטש ביקש לחסוך מרבי לייב מקרים בלתי נעימים שכאלה וציידו בתעודה כתובה וחתומה בכתב ידו.

אביר הצדק החברתי

סיפורי רבי לייב נחלקים לשני קורפוסים א-סימטריים – עימותיו עם גבירים יהודים (חלק הארי!), והמלחמה בקיסר האוסטרי. עיקר סיפוריו מתמקדים במאבקו באדנוּתם של בעלי השררה היהודים הדוחקים ולוחצים את בני עמם. מכאן גם מקור האהדה כלפיו: היהודי שנעשק בידי גובי מס השבת מטעם שלמה קופלר מלבוב שזכה במכרז הגבייה הקיסרי, או על ידי פקחיו של הרץ הומברג, שנחשד בשחיתות מידות וברדיפת בצע, כיוון את עלבון הקיפוח לעבר בני עמו החומסים ומקפחים את מקור פרנסתו. המאבק בהתעמרות שהייתה מנת חלקה של דלת העם הצריכה אומץ לב ונחישות. מציאות זו הייתה מוחשית לחלכאים ולנדכאים קשי-היום, ועם מאבק זה הם הזדהו בכל מאודם. יציאת חוצץ מילולית נגד גזירות אימפריאליות הנחרצות מעבר להרי החושך יכולה להתפרש כתשלום מס שפתיים חלול, שהרי המרחק בין דלת העם המתבוססת בעוניה המשווע בעיירה נידחת או במעֲרֵה יער להיכל הקיסרי בווינה יכול היה להימדד בשנות אור. לעומתה, התעמתות חזיתית עם עוולות הגזל הישירות והיום-יומיות מבַּית נכרכה בהתנכלויות הממסד הקהילתי. ואכן, לא פעם ניהל מנגנון העסקנים מסע תעמולה מכפיש נגדו. התנצחותו התקיפה עם בעלי השררה היא שהִקנתה לו את ההזדהות העממית הנרחבת.

אפשר שבמרוצת הדורות העדיפה האגדה החסידית לטשטש את זהותם של מושאֵי מאבקיו של רבי לייב, בגלל אי-הנוחות הפנימית, אבל שכבות העם לא נתנו לגרוע מהילתו של רבי לייב משום שרב את ריבן. הנצחת מאבקו נועדה להוות עירבון נצור ומעצב מול התנכּרוּת אפשרית בעתיד. כלומר, זכר פועלו של רבי לייב נגד הנצלנים והסחטנים מראשי הקהל נועד לשמר את מורשת המאבק על צדק חברתי מבית. ברבות השנים, ובמיוחד עם התעוררות הציונות, הועתק הדגש בסיפורי רבי לייב מהמאבק בדורסני הקהילה ובמשכילים למאבק בקיסר הגוי. האגדה החסידית בחרה להשתמש בדמותו של רבי לייב החסון והתקיף מול דמותו המוכָּה והחבולה של הקיסר באחרית ימיו כדי לתקוף בעקיפין את המשכילים. הבחירה בקיסר יוזף השני איננה מקרית כלל ועיקר, שכן הוא זוהה יותר מכל שליט אירופי אחר עם תפיסת מתן הזכויות ליהודים ('כתב הסובלנות'). אותו הישג משמעותי בעֵינֵי החוגים המשכילים הוקע וגודף על ידי האורתודוקסיה הקלריקלית היהודית כאיום הנשקף לקיומו הרוחני והפיזי של העם.

זאת ועוד. הדגשת התייחסותו של רבי לייב למהר"ל מפראג (1525–1609), ההוגה התורני הדגול וגאון האומות, נועדה, אולַי, לנגח את דמותו של משה מנדלסון (1725–1786, ברלין), שהוכר על ידי הגויים כפילוסוף מהולל ו'נצבע' על ידי האורתודוקסיה היהודית כמתבולל (למרות ששמר מצוות והקפיד על קלה כחמורה). כאילו ביקשה האגדה החסידית לומר – הנה ההוכחה הניצחת במבחן הדורות של ההשכלה האמיתית. ראו את עשייתם התורנית של יוצאי חלציו של המהר"ל מזה, וראו לאן הובילה ההשכלה של מנדלסון.

לבחור את האויב

באפוס החסידי נתפס רבי לייב בן-שרה כצדיק נסתר מיוחד במינו, מחולל ניסים, המושיע ופודה את עמו מיד צריו בזרוע נטויה ובנפלאות שאין הדעת התבונית משגת. הוא שבה את לב שכבות המצוקה במלחמתו נגד הגבירים שנגשׂו בבני עמם. במרוצת הדורות שחלפו מאז מותו נוספו לבעלי השררה גם אדמו"רים ורבנים עתירי נכסים וקניין, שמעמדם תוגמל בטובות הנאה חומריות. אפשר שחלק מההנהגה הרבנית ידע כי הניסיון לשרש את אגדת רבי לייב נידון לכישלון מראש, ולכן הוסטה האש לעברו המדומיין של קיסר האימפריה ההבּסבורגית, שלאורתודוקסיה היהודית היה חשבון מר איתו. את סיפורי מאבקו של רבי לייב נגד בעלי המאה ניסו להקהות באמצעות העצמת אויב אימתני משותף. אותה הנהגה לא התאמצה, מטעמים מובנים, לשמר את אגדת רבי לייב שנצרה דלת העם, ונתנה לשיני הזמן לעשות להשכחתהּ.

נראה כי המטרה המאוחרת של אגדת רבי לייב הייתה לחזק את ההתנגדות לתנועת ההשכלה, באמצעות הגיבוי שהעניקה דמותו המוסרית למלחמה בקיסר. מכל מקום, בסיפר החסידי, כמו גם בהוויה ההיסטורית, המאבק לא הוכרע. ההתמודדות על נפשו של הנוער היהודי התלקחה במלוא עוזה במאה ה-18, והקונפליקט בסוגיה הרת גורל זו ניטש עד ימינו-אנו.

ניר מן, דור תשיעי לר' לייב, הוא מחבר הספר 'רבי לייב בן-שרה'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011