איש קהילת המודיעין אלוף הראבן היה שילוב של מנהיגות ותמימות, כושר ארגון ויכולת אינטלקטואלית מלאת ברק. אמנון לורד נפרד מחמיו שהלך לבית עולמו השבוע

אלוף הראבן אהב להתעסק במה שכינה "פלאים". אני חושב שהפלא הכי גדול הוא שבגיל 89 הוא שלף מתיקיו הישנים שירים גנוזים ולראשונה בחייו זכה לפרסם כמה שירים בכתב העת "הו!". כמה משיריו פורסמו בגיליון האחרון של כתב העת שיצא לפני כחודש. "אין עוד גלגול", כתב. "רק חייך אלה/ כנהר/ שאיננו חוזר,/ על גדותיו/ דקלים מתרחקים/ שאליהם אף פעם/ לא הגעת".

החיים כנהר, וההחמצות כדקלים מתרחקים, והיו משוררים שהשוו את מאורעות החיים לעמודי הטלפון השועטים אחורה במראת המכונית. אולי התכוון גם למאורעות שעמד במרכזם אך לא נגע בהם די ולא מיצה אותם. והיו הרבה כאלה.

אלוף הראבן היה מהאנשים שהמדינה עמדה עליהם ומתקיימת בזכותם, אמר לי ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי. משך שנים היה מאלה שקיימו את חוט השדרה של המדינה כקצין מודיעין בכיר וכאיש מוסד. בארכיונו עדיין שמור מכתב ובו הצעות של סבא שלו, יצחק אפשטיין, ממחיי השפה העברית, לשמו של הרך הנולד. מהרשימה נבחר השם הלא שגרתי אלוף. אפשטיין הוא זה שהקים את בית הספר הראשון בארץ שלימדו בו בעברית בלבד. הוא גם הראשון שהתייחס במאמר מלומד למה שאנחנו מכנים "הסכסוך" במאמר שפרסם בהשילוח ב–1906, "שאלה נעלמה".

לא‭ ‬נעשה‭ ‬שימוש‭ ‬במודיעין‭ ‬העדכני‭. ‬צנחנים‭ ‬מגדוד‭ ‬890‭ ‬מעל‭ ‬מעבר‭ ‬המיתלה
צילום: אברהם ורד

מתלבט בין מפא"י למפ"ם

אלוף הראבן, יליד חיפה (1926), גדל בכור ההיתוך שהוציא מתוכו אנשי איכות: אורי לוברני בן כיתתו בבית הספר הריאלי, חיים לסקוב מדריכו בצופים. משפחתו, שטיינברג, נמנית על מייסדי מוצא, ו"הבית האדום" המפורסם, בית החרושת ללבנים אדומות, היה שייך למשפחה.

למדתי להכיר אותו כשהתחתנתי עם בתו – גיִל. הוא אחד האנשים הבודדים שבכל משבר לאומי או בטחוני היית רוצה לשמוע מה הוא חושב. אדם מיוחד מאוד, מבריק, כפי שהגדיר אפרים הלוי, ולא רק אלה הקרובים לו רצו את הערכתו ושיפוטו; משנות ה–50 של המאה הקודמת היו אלה ראשי המודיעין שביקשו את קרבתו. הסיבה היא, שאלוף הראבן – האלוף היחיד בארץ שהוא סגן–אלוף, כפי שאמר על עצמו – היה בעל יכולת נדירה בסביבה הישראלית: שילוב של מנהיגות, כושר ארגון וביצוע עילאי, ויכולת אינטלקטואלית משכמו ומעלה. בדרך כלל אתה מוצא אחד מוביל מנהיגותי ואחד מארגן ואחד חושב. אצל אלוף זאת הייתה חבילה אחת. ראש אמ"ן בתקופת "עסק הביש" בנימין גיבלי רצה אותו לידו ואלוף היה ראש לשכתו. אחר כך שימש עוזרו הקרוב של האלוף יהושפט הרכבי, גם הוא כראש אמ"ן, וכאשר מונה רב–אלוף לסקוב לרמטכ"ל הוא כמובן רצה שהחניך שלו מחיפה ישמש כרל"ש שלו. אבל אלוף כבר לא רצה וביקש לו אפיקי קידום אחרים במודיעין.

הסיבה ליכולות הנדירות שלו, שהתגלו גם באזרחות, הייתה גם ההכשרה הלא אופיינית לילידי הארץ. בסוף מלחמת העולם השנייה הוא יצא במסע ימי ואווירי מפרך ללונדון. שם למד בלונדון סקול–אוף–אקונומיקס. תמיד סיפר על שני פרופסורים שהשפיעו עליו, הארולד לאסקי, אחד האידיאולוגים הבולטים של מפלגת הלייבור, והפילוסוף קרל פופר. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב–1948 הוא חזר ארצה והתנדב לחיל התותחנים שהוקם. השתתף בכמה קרבות באזור ירושלים בואכה חברון, ולאחר מכן שובץ במודיעין. אפשר לומר שהיה מדור המייסדים. לפני שהחליט להקדיש את כולו לצה"ל, עוד ניסה לשלב עבודה בעיתונות. למשך תקופה קצרה עבד כעורך חדשות בעיתון "הארץ".

אפשר לראות את נטייתו לתעד ולדווח בדייקנות כבר בנעוריו. ביומניו מתחילת שנות הארבעים מצוי תיעוד נדיר של העיר חיפה תחת הפצצות של חיל האוויר האיטלקי במלחמת העולם השנייה. בסוף 48' תיעד בעט סופרים מדויק את החיים במפקדת חזית המרכז. בהמשך תיאר את ההכנות לבחירות הראשונות בינואר 1949. סיפר ליומנו שהוא מתלבט בין מפא"י למפ"ם. לימים פגש את חברתו שולמית ריפתין, שהיתה מפ"מניקית אדוקה. כשהחליטו להתחתן הוא נאלץ לעבור חקירות של כשרות פוליטית משום קרבתו לבת משפחת ריפתין השמאלנית. הם היו זוג שהיה בלב האגדה החלוצית של התקופה, היא כמגישה בגלי צה"ל, משוררת, סופרת ומתנדבת במעברות; והוא בצבא, וחיי שניהם הצטלבו בחייה הטרגיים של ברברה, הרועה מקיבוץ שדה בוקר שנרצחה בידי בדואים.

אלוף‭ ‬הראבן
צילום: Sebastian Scheiner

הכי אהב את המוסד

"עסק הביש" וקרבתו של אלוף לפרשה בגלל בנימין גיבלי ומזכירתו דליה כרמל ייסרו אותו כל חייו. הוא ידע על לפחות זיוף אחד שנעשה בסביבתו של גיבלי. עוד אירועים דרמטיים שעברו דרכו הם  מהפכת הקצינים החופשיים במצרים ביולי 1952, והמודיעין הקשור לצניחת גדוד 890 במצבת פרקר שבפתחו המזרחי של מעבר המיתלה באוקטובר 1956. פעם הראה לי מסמך בכתב ידו ובו סיכום הערכות קציני אמ"ן בלילה שבו נודע על ההפיכה שהעלתה את גמאל עבד אל נאצר לשלטון. ההערכה הייתה שזו בסך הכול התפתחות חיובית ומעוררת תקוות. לגבי המיתלה הוא זכר שהעביר ביום שבו פרצה מלחמת סיני מודיעין עדכני לרמ"ח מבצעים עוזי נרקיס ולפיו אין מערך צבאי בפתח המערבי של מעבר המיתלה ואין שום בעיה לבצע את ההצנחה של גדוד הצנחנים בצד השני, מה שהיה חוסך אחר כך את הסיור פנימה שהפך לקרב חילוץ עתיר אבדות. אלא שמבחינת התכנון המבצעי של ההצנחה זה היה מאוחר מדי ולא נעשה שימוש במודיעין העדכני.

אלוף נהג להשתמש במשפטים כמו "מה יהיה אם יקרה אסון ולא תהיה קטסטרופה"; או בענייני חיזוי – "הדבר היחיד שבטוח לגבי העתיד זה שתהיינה הפתעות". הפתעות היו ולמרבה הצער נמנעו כמה אסונות ובמקומם התרחשו קטסטרופות. מכל המקומות שבהם עבד תמיד אמר שהמקום שהכי אהב היה המוסד. הוא שימש נספח צבאי בכינוי כזה או אחר בפריז בדרגת סגן אלוף בתחילת שנות ה–60 אך למעשה היה איש הקשר בין ארגוני המודיעין של ישראל לבין המודיעין והמוסד הצרפתיים. משם לקח אותו מאיר עמית למוסד. עמית היה כל השנים הדמות הנערצת עליו. התגלמות האחריות, השיפוט הנכון, הביצוע, הגיבוי, האתוס הישראלי, הרעות, הקרבה, החכמה. אדם שאתה תמיד רוצה על ידך. ואם אפשר מעליך. ואם אפשר מעל כולם, כולל ראש הממשלה.

היה זה בהנחיית מאיר עמית, שאלוף יצא להרפתקאת חייו אצל הכורדים בעיראק. במאמר גדול במעריב הוא פתח בשמות שני המנהיגים הכורדים שעליהם הושתתו היחסים והברית המיוחדת בין ישראל לבין הכורדים בעיראק. השבוע, כשראיתי את המאמר בביתו של אלוף, חשבתי: היום הצטרף אליהם המנהיג השלישי. יחד עם יעקב נמרודי, גייזי צפריר, צורי שגיא ואחרים קשר אלוף הראבן את חייו בחיי הכורדים בעיראק, כחלק מאסטרטגיית הפריפריה של ישראל באותן שנים.

הוא רקם יחסים מיוחדים עם מולא מוסטפא ברזני. הוא היה אחראי לקשרים החשאיים המדיניים שפילסו נתיב למשלוחי נשק, רפואה וסיוע ארגוני לוגיסטי. צורי שגיא וקציני צנחנים אחרים הוציאו לפועל עם הכוחות הכורדיים, הפש–מרגא, מבצעים צבאיים מכריעים נגד צבא עיראק. הוא כאב את הבגידה האמריקנית בכורדים ב–1975. הם היו הקורבן להסכם שהאמריקנים ערכו בין עיראק לאיראן, וישראל התבקשה לנתק את קשריה עם הכורדים.

מאבק באמצעות חוברת לילדים

אי אפשר לכתוב על אלוף ולהסתובב כאילו הפיל באמצע החדר איננו קיים. הוא ואשתו שולמית הראבן היו אפשר לומר בצוות ההקמה של הדבר הזה שאנחנו חיים בתוכו. מדינת ישראל. כשנשמעו פעמי משיח השלום היה זה אך טבעי שהם יהיו שם. הם אהבו את מצרים וטיפחו שם קשרים. הסכמי אוסלו התקבלו כהתגשמות של תקוות מאז קום המדינה.

אלוף הקדיש את פעילותו המחקרית ב"אזרחות" ללימוד הסביבה והעולם הערבי, כשניהל את מכון שילוח שהפך למרכז דיין; ולאחר מכן בסוף שנות ה–70 ובמשך שנים ארוכות כשהיה הרוח החיה במכון ון ליר. אחרי ואן ליר הוא הקים את עמותת "סיכוי", אחד הגופים היחידים שבאמת טיפח וקידם את נושא השוויון בין יהודים לערבים בישראל. ובעשור האחרון הפרויקט שלו היה "כבוד האדם".

הייתה בו איזו תמימות, יושרה ויושר, שלא תמיד אפשר היה ליישב אותם עם איש המודיעין המתוחכם, הערמומי, ההוגה רעיונות שבסופם נטרול של עוד אויב. מבצעים שעליהם אמר כי הם לא ייוודעו לעולם. ואפילו מבצעים שאינם כרוכים במקרי מוות בלתי מפוענחים, ואשר עליהם אני יודע, אני לא רוצה לכתוב.

די אם נזכיר שכאשר היה ראש אגף ההסברה במשרד החוץ, אחרי מלחמת ששת הימים, הוא הפיק חומרי "הסברה" מבריקים במונחים של מה שאנחנו מכירים היום. למשל, כאשר מדינות אירופה כבר החלו לסגוד לערבים המובסים ול"תנועות השחרור" שלהם, דוגמת אש"ף, יזם אלוף חוברת כרומו במתכונת של ספר ילדים. שם תיאר את גרמניה הנאצית שנתקלת פתאום במדינה לוחמת ונחושה דוגמת צ'כוסלובקיה. זו, במקום להיכנע להיטלר ב–1939, תוקפת את כוחותיו הצרים עליה וכובשת רחמנא ליצלן חלקים בבוואריה. ומאז מייללים "זאבי הערבות", ארגון השחרור של העם הבווארי הדורש הגדרה עצמית וסובל תחת הדיכוי הצ'כי. דברים כאלה.

הייתה בו סקרנות אינטלקטואלית שלא ידעה שבעה. הוא היה שקוע בחיפושים רוחניים ועסק הרבה במחשבת ישראל. שעות אחדות לאחר פטירתו אמרנו אחד לשני בביתו כי עכשיו הוא בוודאי מקבל תשובות לכמה מהשאלות שלו, אלא שאיננו יכול לדווח אחורה מהן.

לחפש כל הזמן

את השאלות והרצון לדעת ביטא בכמה מספריו, כמו "פנים אל פנים", "אהיה אשר אהיה: מדרש פליאה לאדם השואל מהו להיות אדם", ו"לדעת שאיננו יודעים". לפני כמה שנים אמר אלוף בראיון לאלי אשד:

העניין שלי ביהדות החל במשרד החוץ כראש מחלקת ההסברה, שם היה עליי להסביר את ישראל והיהדות שעומדת בבסיסה לעולם הרחב ושם שאלתי את עצמי כתוצאה מניסיונות הסברה אלו מה המשמעות העמוקה של היהדות… בהדרגה הגעתי לתפיסה שיהדות זה לא רק דת. היהדות היא גם ואולי בראש ובראשונה דרך לדעת, והיסוד העמוק שלה הוא להתמודד עם האל. לדעתי, המשמעות העמוקה ביותר של היהדות היא "דרשוני וחיו", כלומר יש צורך לחפש כל הזמן ולחקור כל הזמן. אף פעם לא לשבת על המוגמר. עבודת האלילים האמיתית היא שביעות הרצון העצמית, האמונה שאתה יודע הכל. הדעת היא שלילת האלילות… במציאות העמוקה האלילים הם בתוך האדם עצמו ולא מחוצה לו.

אלוף אכן ראה ברעיונות ובתפיסות את הסכנה שיהפכו לסוג של אליל. תמיד הזהיר מהאפשרות הפרדוקסלית שדווקא צורות חשיבה יתאבנו ויהפכו לפסל. אלוף הראבן השאיר אחריו בן ובת, גיִל ואיתי, וחמישה נכדים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז אדר א' תשע"ו, 26.2.2016