התערוכה במקלט בשכונה חרדית מצליחה לגעת בצורה מאתגרת בהתרחשות האנושית הנקראת "בית" ולשמור על תמהיל אמנותי גבוה תוך שמירה מוקפדת על גדרי הצניעות 

הָרְחוֹב מְבַעְבֵּעַ/ תַּחַת הַפְּסִיעוֹת/ הַמִּדְרָכָה גּוֹאָה/ 
וְרֵיחַ חֲרִיכָה.

מִי לֹא זָכָר/ לֹא כִּבָּה.

הַבַּיְתָה/ עַל פְּנֵי הָעִיר טוֹפְחוֹת כַּנְפֵי עֲנָק/ 
יְרִיעוֹת עִתּוֹן/ לְהֶרֶף עַיִן צְהֹב הַיּוֹם מַקְדִּיר…

… הֲנָאָה הַדִּירָה בְּעֵינַיךְ?

הֲנָאִים הַשְּׁכֵנִים?

כֵּן.

לֹא.

אֲבָל פִּתְחוּ, פִּתְחוּ / בַּחוּץ הַלַּבָּה כְּבָר בּוֹקַעַת.

(טל ניצן/ אחוזת בית )

הדרך אל התערוכה הקבוצתית "הבית" עוברת בתוככי שכונת מקור ברוך החרדית. סימני ההיכר צפויים מאוד – פשקווילים, גמ"חים, כוללים ועשרות תלמודי תורה. כרוז המודיע על הלוויה בקול נהי, שוב, ושוב, ושוב. מעט מאוד צבעים. המעבר מן הרחוב לחלל הגלריה הוא חד ביותר, ומחולל איזה דיסוננס קוגניטיבי קל בתודעה. ובסיור ראשוני בין קירות התערוכה, על כורחך עולה איזו נזיפה פנימית על שהסתכלת שוב בקנקן, על כל ההנחות שהנחת מראש, בדרך אליו.

גם התחושה הכללית ברחוב לא פשוטה. היציאה מפתח הבית בחודשים האחרונים כבר איננה פעולה הנעשית לגמרי בהיסח הדעת. ההליכה ברחובות ירושלים מאלצת אותנו להיות פקוחים ודרוכים, להביט אחורה לא פעם. הגלריה עצמה, כפי שמעיד עליה שמה, היא מקלט שכונתי שהוסב לשמש סטודיו לאמנות וחלל תצוגה, אבל רושם המקלט לא מש ממנו, ולפיכך קהל הצופים מזדמן לסטינג ההולם במשהו את מצב הרוח המלחמתי הכללי, ודווקא בו מתקיים ניסיון הפוך: לנהל שיחה אמנותית על בית. מכל הנושאים שישנם.

 והשיחה עשירה ודחוסה מאוד: היא מכילה ציורי שמן רבים, על הרצף בין ריאליזם קפדני וסוריאליזם. קולאז'ים, עבודות רקמה, וידיאו אחד, הדפסים ושני פסלים. עבודותיהם של לא פחות מעשרים ושניים אמנים תלויות בחלל לא גדול, זו לצד זו, ולצד כל אחת הצהרת האמן שעשאה המבקשת לסכם במילים את מחשבותיו על בית. אלא שהשימוש בטקסט באמנות, כמו גם לצידה, מחייב תירוץ ראוי. במקרה של התערוכה "הבית" הוא לא קיים.

העבודות מדברות היטב בעד עצמן, וכמעט לא נזקקות לתגבור טקסטואלי. אבל מכל מקום, גם כך, בסופו של דבר, ריבוי העבודות ועירוב הקולות הולך ונפרט, ולעין המרצדת בין עבודה לטקסט לעבודה מתאפשר לאט להתמקד ולהתעמק בכל אחת ואחת מהן בנפרד ובשקט.

הר‭ ‬הבית‭ ‬כבית‭. ‬דליה‭ ‬אריאלי‭, ‬למען‭ ‬ירושלים‭, ‬2008

המוכר מלא בקושי

היצירה הראשונה המקדמת את פני הבאים היא עבודת התחריט "למען ירושלים" של האמנית דליה אריאלי. במרכזו של התחריט מונחת נגזרת קו המתאר של העיר העתיקה, עשויה כולה זהב, וסביב לה טביעות אצבעות בדיו שחורה. מעבר לדימוי החזק, המחזיק בתוכו את היחסים בין הפרטי והכללי בעדינות רבה, הבחירה לפתוח תערוכה העוסקת במושג בית דווקא במבט על הר הבית היא מפתיעה ומלאת תבונה. הדימוי הזה מוסיף להתלוות לצופים גם בהמשך השיטוט בין העבודות, במפגש עם בתים פרטיים מאוד.

דוגמה מרשימה למפגש כזה היא עבודת הווידיאו "ליקוי ירח" (6:53 דקות, 2015) של האמנית לאה לאוקשטיין. בעבודה מוצג רצף של בית משפחה דתית–חרדית מאופיין היטב, עם סממנים מגזריים מובהקים. החלל מצולם בתנועה מעגלית, והתחושה המתקבלת היא של חלל אין סופי. אחת לכמה רגעים מופיעה שם גם דמות אישה המצולמת בתוככי הבית, ובשל התנועה המעגלית, והלופּ שבו מוקרן הסרטון, עושה רושם שהיא לכודה בתוכו. האמנית מעידה על עצמה שהיא מעוניינת לעסוק בנושאים מושתקים יותר המתקיימים בתוככי הבית, כמו בעיות פוריות או בריאות הנפש במרחב הביתי, אבל גם מבלי לדעת בדיוק מה לוכד את אותה דמות שם, הבית מיוצג כאן כמקום מוכר אך זרוע קושי ובדידות, והצופה מוזמן להיכנס פנימה, ולהתבונן בהוויה הזאת ממבט קרוב וישיר מאוד.

ואילו בעבודה "גג בשקיעה, קיץ" של הציירת סילביה בר–עם מוצג הבית לכאורה בפונקציונליות ההפוכה שלו, ונקודת המבט משתנה כליל. הבית הוא קורת גג, הוא מקלט לראשינו. הוא השריון השומר עלינו מפני הלבה המבעבעת שבחוץ, כמאמר השיר. הציור נולד מתוך התבוננות עמוקה בקליפתו החיצונית, העליונה, ויחד עם ההתמסרות המרשימה לריאליזם ולהתבוננות נטולת הפשרות, נובע ממנו רוך אמיתי, וגעגוע חריף.

 נדמה שכל יצירה לכדה פן אחר ביצור הכלאיים מרובה הפנים שהוא המושג בית. הצייר רונן סימן טוב משהה את מבטו על המתרחש מתחת לאדמה, מתחת לבתים, בסדרת עבודות נקייה ומעוררת מחשבה. אביגיל פריד מרחיבה את מושג הבית אל הנוף המשתקף מבעדו, אל הסובב אותו, בציורי מדבר יפהפיים שציירה מחוץ לביתה, ועוד ועוד. והנה, על אף שנדמה שזהו נושא שכבר נאמר עליו הכול, עדיין מצליחים רבים מאמני התערוכה לחדש. כשם שבתיהם שונים כך מבטיהם שונים.

הבית‭ ‬הוא‭ ‬השריון‭ ‬השומר‭ ‬עלינו‭ ‬מפני‭ ‬הלבה‭ ‬המבעבעת‭ ‬שבחוץ‭. ‬סילביה‭ ‬
בר–עם‭, ‬גג‭ ‬בשקיעה‭, ‬קיץ‭, ‬2010

מתנערים מהסקטוריאליות

האג'נדה הראשונית של הסטודיו והגלריה שבמתחם המקלט לאמנות היא לפתוח צוהר ולפתח שיח אמנותי–דתי, במקום שבו הדבר עדיין נחשב חלוצי מאוד. הנוכחות של הגלריה בתוך השכונה אינה ברורה מאליה, והחשדנות שהמקום מעורר מתמוססת לאט לאט, בעזרת הקפדה מוחלטת על גדרי הצניעות וההלכה בהתרחשות בגלריה, ובבחירת העבודות המוצגות בה.

ויחד עם זה, נקודה טובה נוספת הראויה לציון ביחס לתערוכה "הבית" היא הנורמליות שבשיח, והיכולת להתנער מהסקטוריאליות הגדולה הנוטה ללוות פעמים רבות יצירות הנכנסות תחת הכותרת "אמנות יהודית". אין כאן ניסיון מאולץ להכפיף את השיח בתערוכה לעולם תוכן מסוים. חלק מהעבודות מנביעות אותו מתוכן באגביות טבעית מאוד, וחלק לא, והתמהיל הזה מייצר שיחה מורכבת ומדויקת יותר, ללא הדבקת פסוקים ה"מכשירים" את היצירות, וללא צמצום גבולות השיח למה שעשוי להיקרא "יהודי" דווקא. בחירה כזאת מעידה על מבט בוגר ועשיר מאוד, ומעוררת תקווה למופעים נוספים כאלה בעולם האמנות הדתי המתחדש.

יהודה המכבי 9 ירושלים, נעילה: 25.11.15

אוצרות: פנינה פרנק, נעה לאה כהן

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון ח' כסלו  תשע"ו, 20.11.2015