ישראל חברוני, משורר, מחזאי, שחקן-יחיד ומדריך קבוצות למסעות התבודדות למדבר, מספר על החיפוש הנמשך אחר ארץ ישראל ועל הדרך שלו ממשגב-עם לבת-עין

אנחנו יושבים עם ישראל חברוני בפינת החמד שבה הוא שוכן עם משפחתו, בית קטן טובל בבוסתן ירוק מעל לוואדי ונוכח נוף שפלת יהודה. בת עין היא מקומם של אמנים ויוצרים רבים, ונדמה כי ישראל הוא הזקן והינוקא שבהם: משורר, מחזאי, שחקן-יחיד בהצגות שכתב, טייל המוביל מסעות התבודדות למדבר. איש מלא בהפתעות, מתחדש לבקרים, שואל כמו ילד, חוזר בתשובה, שב בשאלה.

תייר בדרך

הוא נולד בתל אביב בשנת 1938. נערותו עברה עליו בתנועת הנוער 'מחנות העולים', ולאחר מכן בקיבוץ משגב-עם, כרועה צאן. לאחר תקופת תרמילאות בחו"ל חזר לארץ והיה מראשוני בית ספר שדה 'שדה בוקר'.

כמחזאי גילה את עצמו חברוני כאשר חברים שלחו טקסט שכתב לתחרות המחזה המקורי לשנת 1967 והוא זכה במקום הראשון. בעקבות זאת החל לשמוע קורסים בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן למד קולנוע בלונדון. כל אותה עת הוא המשיך לכתוב, זכה בתחרויות ארציות ובינלאומיות, ומחזה שלו אף הועלה על ידי שחקני הקאמרי. בימים אלו, במסגרת הפרויקט שלו 'תיאטרון בגובה העיניים', מעלה חברוני את המחזה 'אוטוביוגרפיה של נשמה'.

כאשר חשבנו על 'ארץ ישראל' כנושא הגיליון הקרוב של כתב העת 'עתר', שאנו עורכים ומוציאים לאור במסגרת הוצאת 'תבונות', עלה שמו של ישראל כמי שכבר שנים הרבה פוסע בארץ הזאת, יונק אותה ומחובר אליה ברמ"ח ושס"ה שלו. ביקשנו מישראל שישלח מכּתביו לגיליון זה, וקיבלנו מחזור שירים המבטאים חיפוש עמוק ונוקב אחר ארץ ישראל. למקרא השירים חשנו צורך גם במפגש שייתן פרספקטיבה רחבה יותר על השירים ועל תהליך כתיבתם.  

מתוך: גַּעְגּוּעֵי אֶרֶץ, חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אִישִׁי (קיץ התש"ן)                  

א. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

הִגָּלִי נָא לִבְנֵךְ!

הַתּוֹעֶה

הָאוֹבֵד

הַנָּד עַל פָּנַיִךְ

כְּשִׁכּוֹר

בְּאֶרֶץ נוֹד.

 

ג. יְהוּדִי

יְהוּדִי

אַף אָרֹךְ

חוּשׁ רֵיחַ מְפֻתָּח

מַבְחִין בְּכָל רֵיחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם

מִלְּבַד

רֵיחַ אַדְמָתוֹ שֶׁמִּתַּחַת רַגְלָיו.

 

ה. הָאִכָּר הַגּוֹי

הַאִם אֵין הָאִכָּר הַגּוֹי אוֹהֵב אֶת אַדְמָתוֹ בַּאֲשֶׁר הוּא? הַאִם אֵין אֻמּוֹת מוֹסְרוֹת אֶת חַיֵּיהֶן עַל פִּסַּת אַדְמָתָן?

הַאִם אֵין הַפַלָּאח הָעֲרָבִי קָשׁוּר בְּגוּפוֹ לְגוּף אַדְמָתוֹ עַד לְהֵהָרֵג עָלֶיהָ?

  

ו. אֶרֶץ שֶׁאֲבוֹת אֲבוֹתַי

אֶרֶץ

שֶׁאֲבוֹת אֲבוֹתַי נִשְּׁקוּ אֶת רְגָבֶיהָ

אֶרֶץ

שֶׁאֲבוֹתַי וְאַחַי שָׁפְכוּ אֶת דָּמָם עָלֶיהָ

אֶרֶץ

הַנּוֹשֵׂאת אוֹתִי עַל כַּפֶּיהָ.

 

וַאֲנִי

כְּפוּי טוֹבָה

מְהַלֵּךְ עַל פָּנֶיהָ

כְּמוֹ תַּיָּר

בְּדַרְכּוֹ

אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת.

 שתביא אותי לקדושה

השיר ששלחת לנו, ישראל, הוא ברובו שאלה על הקשר בין היהודי לארצו. האם תוכל לספר לנו על הקשר שלך לארץ, לאדמת ארץ ישראל?

נולדתי בתל אביב, ההורים נדדו די הרבה – באזור המרכז, פתח-תקווה, ואחר כך חיפה. אחר כך המשכתי בעצמי הרבה לנדוד בארץ וגם בחו"ל. אל המדבר התחברתי בכיתה ט'. הייתי בתנועת הנוער מחנות העולים, תנועה טיילית – טיילנו בגליל, בכרמל, אך לא הגענו למדבר. באחד מן הימים התערבנו שלושה חברים שנגיע לאילת. באותם ימים אילת נראתה רחוקה כמו חוץ לארץ, ובאמת לקח לנו שלושה ימים של טרמפים להגיע אליה.

כשהגעתי לערבה וראיתי את הגרניטים באזור הרי אדום ומהעבר שלנו – הרגשתי שזה העולם הפנימי שלי שמשתקף מבחוץ. מאז כבר לא הייתה מנוחה. חזרנו, אבל כבר לא היה בית הספר – כל הזמן ללכת למדבר.

תמיד היה לי קשר לארץ, טיולים ומסעות, זה נתפס אצלי כאהבת הבריאה, היקום, הטבע – גדלנו על כל אלו בתנועת הנוער, בקיבוץ, אך זה לא התחבר לי בכלל ל'ארץ ישראל'. לא קיבלתי את החינוך הזה, של הקשר היהודי לארץ ישראל. האמת היא שגם לא רצינו כל כך לשמוע על כך, קל וחומר על הגלות. אבל אהבת הטבע הייתה חזקה מאוד. לכן הדברים הללו כל כך נוקבים אצלי אחרי החזרה בתשובה: מהי הייחודיות של ארץ ישראל, מהו סוד הקשר המיוחד לארץ הזאת, במה הוא שונה מקשר החיה לארצה, מהקשר של כל עם אחר לאדמתו.

כשהבנתי שיש פה משהו אחר, התחלתי לבקש את הקשר הזה. אחרי החזרה בתשובה גרתי במעלה עמוס, הייתי נשאר אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת, שעה, שעתיים, ואומר את התפילות על ארץ ישראל. יש ספר של ברסלב הנקרא 'ארץ ישראל' ובו ליקוטי תורות ותפילות על ארץ ישראל. הייתי יושב כל יום אחרי התפילה ומתפלל את התפילות האלה, שכולן בקשה וחיפוש לעלות לארץ ישראל, ואני תופס את עצמי יושב בארץ ישראל, צבר, 'מלח הארץ' , קיבוצניק… תלוש לגמרי.

המדבר – יש לו עוצמת טבע אדירה שדיברה אליי יותר מטבעים אחרים. מעלה עמוס צופה למדבר יהודה. שם ישבתי והתפללתי את התפילות ההן על ארץ ישראל, ובכל מקום בתפילה שיש בקשה לבוא לארץ ישראל, שיניתי – "שתביא אותי לקדושת ארץ ישראל, לקדושת ישראל".

צביקה אנוש אמר לי פעם: "כל גרגר אדמה פה, זה יהלום". הוא הרגיש וחווה את זה. אני לא, בשבילי זה חיפוש.

מהכותל אל המדבר

האם היה מענה, תשובה כלשהי, לחיפוש הזה?

אולי אפתח בסיפור. בתקופה שחזרתי בתשובה הייתי הולך לכותל, ולא הצלחתי לראות בו יותר מאשר קיר של אבנים. עבדתי על עצמי חזק מאוד, הייתי הולך להתפלל שם בשבת, עובר דרך שער שכם – לעורר את הרגש הזה שקיים. יום אחד פגשתי את אחד הרבנים שלי מישיבת 'אור שמח'. אמרתי לו: "אני רואה כאן יהודים מכל העולם, שמשקיעים את כל מה שיש להם כדי לבוא לכאן להתפלל. ואני – בא, הולך, בא והולך, ולא מרגיש כלום. במדבר אני חש את הנשמה שלי, נשמת עם ישראל… כאן – כלום". מה הייתה תשובתו של הרב? "לך למדבר". הוא שידר לי: "אל תעשה מזה תסביך, יש לך דרך להתעוררות". אני לא יודע, אולי גם כאן לא צריך לחפש כל כך.

בכל אופן תשובה כלשהי אולי מצויה במעבר שלנו ממעלה-עמוס המדברי לבת-עין, השייכת לארץ ישראל הפורייה יותר. לבת-עין באתי כדי להתחנך בעניין הזה של המדבר. כנולד מחדש ב"אור שמח" בחברה החרדית הליטאית, מעלה-עמוס התאים לי מאוד: חברה שסובבת סביב בית המדרש, חבר'ה שחיפשו מקום לשבת בשקט וללמוד תורה. זה היה מקום אידיאלי: חצר נקייה, צנועה, שסביבה המדבר, תלמוד תורה בית יעקב לילדים, הכול מסודר… ואז בא חבר שרציתי שיבוא גם הוא למעלה עמוס. עשיתי לו פוזה שלמה, נתתי לו ארוחת בוקר מול הנוף, מול המדבר, אבל בסוף הוא אמר: תבוא אלינו לבת עין. הוא סיפר לי על חוזרים בתשובה שלא מצאו את מקומם במסגרות הרגילות, שקשורים כולם לחסידות ומרגישים שצריך 'חסידות במגפיים' – שילוב של תורה וארץ ישראל. אמרתי לו עזוב אותי מכל זה, כל מה שאני רוצה זה ללמוד תורה. מדבר, עניינו לא לנטוע עצים אלא להתקשר למשהו יותר רוחני… וחוץ מזה נדמה היה לי שבסיפור ההוא כבר הייתי – בקיבוץ, במגפיים, הייתי הרבה… אחר כך הגיעו חברים נוספים מהגרעין ואמרו לי שצריך לצאת מהמדבר לארץ ישראל. התחלתי להתלבט, עוררה אותי ההבנה הזאת שהמדבר הוא רק שלב מעבר בדרך לארץ ישראל.

באתי לעזור להם, הייתי בהקמת האוהל הראשון בבת-עין, ואחר כך במשך שנה וחצי הייתי כל הזמן 'על הקו' וניסיתי לבחון – האם אני קשור לפה? חיפשתי את הקשר הזה. הייתי צריך להרגיש אותה פעם אחת בלב, את בת-הזוג הזאת שאיתה אני נמצא… עד שאשתי היקרה אמרה: "כך לא נדע לעולם… נעבור ונבדוק". מאז אנחנו כאן. 

נחה דעתי אחרי די הרבה שנים של חיפוש ובירור, כשאני רואה היום את ילדיי קשורים לאדמת ארץ ישראל, כאותו קשר שהיה לי כנער – אך גם לקדושת ארץ ישראל. הם חוזרים אל ארץ ישראל של התנ"ך: החושה, הכרמים והיין שהם עושים, וכל פינת החמד שבה אנו גרים – זה מעשה ידיהם, אשתי והילדים.

אם יש, אם אין

החיפוש שלך בשיר אחר הייחודיות של הקשר היהודי לארץ, לאדמה, מסתיים בסוג של תשובה – "לב של תורה" הוא העושה את ההבדל…

זו תשובה שכלית, הלוואי והייתי מרגיש את זה. הלוואי והלב שלי היה לב של תורה. כנראה שהיו לי התנוצצויות כאלה בכל זאת, אולי אפשר להגיד שאלו בעיקר המילים הללו: "אֶרֶץ אֲשֶׁר… עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"… אתה הולך בארץ שעיני ה' בה תמיד – זה כתוב בתורה. מי שמחובר לפנימיות יחס התורה לארץ ישראל – לזה הכוונה ב"לב של תורה".

בשיר שכתבתי מופיע ציטוט של הרב קוק, שהקשר לקדושת ארץ ישראל מטושטש בגלל הריחוק מהכרת הרזים. יש כאן סוד, כמו המדבר – מה יש בו שאני כל כך מחובר אליו? יש בו סוד, סוד שנעלם ממני לגמרי. כך גם ארץ ישראל. תתחבר לרזי התורה – תתחבר לארץ ישראל; וכך גם להפך.

למי יש לב של תורה? לפעמים יש תורה, אבל אם היא לא מתחברת עם אדמת ארץ ישראל באופן טבעי – עדיין אין שם לב של תורה.

אני מרגיש את החסר הזה בלב. כמו זוג: אתה אוהב את אשתך, אבל אתה יודע כמה עוד אתה צריך לאהוב אותה, ואתה מחפש את זה.

ואתה לא מפסיק לשאול ולחפש. לא קשה לחיות כך, בשאלה מתמדת?

אני לא מבין איך חיים אחרת. אין לי שום תפיסה באנשים שיודעים, אפילו בשאלות הבסיסיות ביותר, באמונה. אני מרגיש שזו הצמיחה שלנו, זה כוח הילד שבנו – שהיודע הרג אותו.

כשגרנו במעלה עמוס, היה לי שם כל מה שחוזר בתשובה צריך, תורנית, חברתית. בכל שאלה שהייתה לי – הלכתית, מחשבתית או רגשית – היה מי שיתייחס ויענה לי. בבת עין לא היה מי שישיב, אבל היו לפחות עשרה ששאלו את אותה השאלה. זו הייתה סיבה מספקת מבחינתי לעבור לבת עין. כי לא התשובה שתקבל היא העניין. בסופו של דבר אנחנו רוצים את התשובה… אבל כשיש לי שאלה ועוד תשעה שואלים כמוני, השאלה מתעצמת בי פי עשרה, אני חי את השאלה, ואם אקבל את התשובה – זה יהיה מתוך החיפוש הזה…

לפני כמה שנים הלכתי בגבעות של תקוע, ופתאום בא לעומתי הרב מנחם פרומן. צעקתי אליו, "הרב, מה יהיה איתי, אני כבר קרוב לשבעים שנה ולא יודע כלום, מה אני, מי אני, אם יש, אם אין, מה יהיה איתי?". הרב פרומן הלך ככה עם ספר הזוהר שלו, הסתכל עליי עם החיוך שלו, הצביע למעלה ואמר: "הוא יודע, זה לא מספיק?!". בתשובה הזאת הייתה הרבה נחמה. יש מקום שמכיל את כל החיפוש הזה, את חוסר הידיעה, רק תהיה קשור אליו.

עצם השאלה, היא עושה את החיבור עם הקב"ה. המצוקה של אי ידיעה, אי בהירות, מה אני עושה בכלל, איך אני חי כיהודי. כשיש חיבור אני יודע לפני מי אני צועק, עומד.

בשיר אתה שואל על היחס שלנו לארץ ישראל דרך השוואה לקשר של הפלאח הערבי אליה. איך אתה רואה את הקשר שלנו לארץ ישראל על רקע המציאות הערבית בה? 

כשחזרתי בתשובה הייתי הולך לכותל דרך שער שכם. יהודי חרדי שאל אותי פעם בדרך לכותל: "אתה יודע למה אנחנו צריכים לעבור דרך כל זה? יהודי שהיה מתקרב פעם לכותל, היה כולו רעדה, התרגשות. היום לא מרגישים כלום. אז ה' שם לנו כמה שייגעצים בדרך, שנגיע בכל זאת לכותל ברעדה".

אבל יש תמונות קשות מאוד: כשראיתי משפחה ערבית בכרם שלה, והגיעה קבוצה של מתיישבים יהודים שאמרו להם "רוח מן הון" – "תסתלקו מכאן". אני לא מסוגל ליישב את זה, אין לי כאן יישוב הדעת.

כנערים הסתובבנו הרבה בין ערבים, והם אירחו אותנו מכל הלב והנשמה. במקומות שלא מצאנו בהם איפה ללון בין יהודים, ערבים אירחו אותנו. גם בנגב הסתובבתי הרבה בין הבדווים – שידרו לי תמיד משהו אותנטי, מחובר לאדמה, לטבע. גם הריח – כשאתה מתקרב לכפר ערבי יש ריח, יש ציור, לאיזה יישוב יהודי יש ריח? לשבת, למשל, יש ריח, אבל לארץ, לישיבה שלנו במקום, עדיין לא.

היא ארצי                               

יצאנו את ביתו של ישראל חברוני שעה שהוא נמלא בניחוחות תבשיליה של רעייתו חיה, וריח ביתם הוסיף ללוות אותנו עוד כברת דרך, ביחד עם השאלות שנותרו בהכרח פתוחות ומזמינות מסע אישי.

באחד הבקרים, כשבועיים לאחר הראיון, שלח לנו ישראל את הדברים הבאים, החדשים, כהשלמה והמשך חי למחזור השירים הישן:

ארץ היהלומים הזוהרים – לזכרו של צבי אנוש ז"ל

ישבתי עם צביקה בחצר ביתו המשקיף על חתיכת ארץ ישראל מאירת עיניים. פתחתי את לבי ודיברתי על הקושי הגדול שיש לי, דווקא כאוהב טבע, להתחבר למושגים כמו ארץ ואדמה כאשר הם מופיעים בהקשר דתי או לאומי. צביקה ידע בדיוק על מה אני מדבר, הרי אהבת הטבע הייתה טבועה אף בו מאז ומתמיד, גם לפני החזרה בתשובה. הוא הקשיב לדבריי בשקט, בהבנה, וענה בפשטות: ארץ ישראל – כל אבן, כל פירור אדמה – זה יהלום.

(כעשר שנים לאחר השיחה הנ"ל עם צביקה, עשר שנים שבהן נדמה היה שלא זז דבר, לא נפתח הלב ולו כחודו של מחט. והנה היום, הבוקר…)

אברהמיק, רוחלה, ארץ ישראל

אברהמיק התחתן עם רוחלה. החתונה התקיימה בחצר ביתו הצנוע שבירושלים. הייתה זו חתונה שקטה, אינטימית ומאוד נוגעת. חתונה פשוטה וצנועה כמו אברהמיק ורוחלה עצמם. אני זוכר היטב את החצר, את הצמחייה והסלעים באזור. אברהמיק ניגש אלי, כוס יין בידו, חיוך טוב על פניו ואמר:

אני יודע שיש נשים יפות מרוחלה,

אני יודע שיש נשים חכמות מרוחלה,

אבל אני גם יודע

שרוחלה היא אשתי.

 *

בת עין, כארבעים שנה אחרי היום השמח של אברהמיק ורוחלה. אני הולך, אחרי הטבילה במעיין, להתפלל שחרית ביער הסמוך.

עיניי שזה עתה נטהרו במי המעיין, כפות רגליי, כל גופי – חשים את עפר הארץ, את הסלעים, העצים, השביל המתפתל ועולה, הרוח…

אני שומע קול דובר בתוכי:

אני יודע שיש ארצות יפות מארץ ישראל,

אני יודע שיש נופים מופלאים מנופי ארץ ישראל,

אבל אני גם יודע

שארץ ישראל היא ארצי

(בת עין, י"ב בתשרי תשע"ב).

מתוך גיליון ד' של כתב-העת "עתר" בנושא 'ארץ ישראל', העומד לראות אור בקרוב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011