הדיון המייגע משהו השב בכל שנה על מנהג האשכנזים לאסור שימוש בקטניות בפסח, מרבה לעסוק בטעמים שניתנו למנהג ובהשלכתם על גידולים כאלה ואחרים. המקור המפותח הראשון, המצוטט לעייפה, הם דברי רבנו פרץ (קורביל, סמוך לוורמס, צרפת, המאה הי"ג) בהגהותיו על ספרו של רבו המובהק ר' יצחק מקורביל המוכר כ'ספר מצוות קטן' (מצווה רכב).

לאור הערה של מורי הרב יצחק ליפשיץ, התעוררתי לקרוא מחדש את הציטוט המוכר – ואני מבקש לשתף אתכם בהתבוננות בו. עיקר טענתי היא שדברי רבנו פרץ אינם מלמדים אותנו כמעט דבר על טעמיו האמתיים והמקוריים של המנהג, ואדרבה – הם מעידים שבמקורו היה העניין אחר לגמרי.

נפנה אפוא תחילה לקרוא את הדברים במלואם (במהדורה המופיעה בפרויקט השו"ת. השתדלתי לפסק אותם בדרך המקלה על הקריאה):

ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם – רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומ' ששמעתי על הפולי' שלא לבשל' בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה. וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוויי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים, ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ, קאמר תלמודא לית דחש לה להא דרבי יוחנן.

מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים – דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו, דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין, דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כ"א מה' המינין.

ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא; וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים, כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים דקרי לקטנית מידי דמידגן; וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה. ולא דמי למיני ירקות כגון כרוב וכרשין וכיוצא בהן דהנהו לא דמי כלל לדגן ולא אתי לאיחלופי.

ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרי', ואפילו מחרדל משום דהוי מידי דמידגן.

אף על גב דתלמודא שרי אורז, זהו דוקא בימיהם שהיו כולם בקיאים בהלכות איסור והיתר, אבל עכשיו בדורות אחרונות ודאי יש לגזור כדפרי', וגם זה הטעם פירש רבינו סעדיה גאון גבי דין יולדת שחילק בין דורות הראשונים לדורות אחרונים, ואפילו ליתנם במים רותחין מתחלה יש לאסור דילמא אתי לאחלופי לתתן במים קרים.

החלק המוכר יותר בדברי רבנו פרץ הם הטעמים שהוא מציע למנהג, בחלק האחרון של הדברים. הטעמים, אחרי המורכבות שבהם, מתבססים על 'אתי לאחלופי' – החשש שיחליפו האנשים בין הקטניות, תבשליהן ופתן, ובין מיני הדגן שנאסרו בתלמוד ושחייבים על חימוצם כרת.

אבל מה שממעטים לשים לב אליו הוא הרישא של דבריו, המתארים את המנהג כפי שהיה לפני 'התערבותו' של רבנו פרץ, ואת הסיבות ששלן הוא טורח להציע טעמים – מורכבים ובעייתיים משהו, כפי שניכר מאורך ההסבר שלהם – למנהג.

ראשית, ברור מדבריו שמדובר באיסור ישן, המקובל על (חלק מ)חכמי אשכנז. ראשית הוא כותב כך בתחילה: 'רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאכלם בפסח כלל'. בהמשך רבנו פרץ אף מעיד כבדרך אגב שזהו מנהג עתיק למיטב הבנתו ('נוהגים בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים'). זו נקודת המוצא. קיים כבר מנהג, וטעמו אינו ידוע, וכעת השאלה היא האם הוא מחייב ומה טעמו.

הסיבה לדחות את המנהג היא, לפי רבנו פרץ, העובדה שהתלמוד הגדיר במפורש, שרק חמשת המינים מחמיצים. את הטענה הזו הוא מביא בשם רבי יחיאל מפאריס, מי שהיה רבו של רבו ר' יצחק מקורביל, וכנראה מכאן גם רבו שלו. ובכן ר' יחיאל היה אוכל את הפול בפסח, כי אפילו ביחס לאורז, שלגביו יש דעה בתלמוד שהוא מחמיץ – דעת ר' יוחנן בן נורי – כבר נפסק חד משמעית (פסחים קיד, בדברי רב הונא) שאין חוששים ושמותר להשתמש בו בפסח.

במלים אחרות: ר' יחיאל מפאריס הכיר את המנהג, והבין אותו כמנהג שנובע מדעה לפיה גם קטניות ששהו במים נעשות חמץ. הדבר ניכר מהעובדה שהוא דוחה את המנהג לא באמירה ש'אין מה לחשוש מערבוב או החלפה' אלא באמירה שהגמרא התירה אפילו את האורז, שיש לגביו דעה תנאית חשובה לפיה הוא מחמיץ. קל וחומר, חששות לגבי זרעונים אחרים שהגמרא לא הזכירה (אם כי אכן הוזכרו בדברי ר' יוחנן בן נורי גם קרמית ודברים אחרים, גם אם לא לעניין פסח ואכמ"ל), אין שום סיבה להיזהר בהם.

מה שמפריע לרבנו פרץ בגישת ר' יחיאל היא קיומו של המנהג. "קשה מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים", הוא כותב, וממשיך וטוען "דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו, דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין".

זו פיסקה חשובה ביותר. מדברי ר"פ ברור, שההנמקה המקובלת למנהג היתה משום חימוץ – כלומר שגם קטניות מחמיצות, וכפי שדחה רבנו פרץ. אבל הוא לא מוכן לקבל את ההנמקה הזו, כי היא לא סבירה לאור העובדה שהתלמוד אומר בצורה כה מפורשת שהדבר מותר.

רק בשל כך הוא מתחיל לחפש טעמים אחרים, מתוך מוטיבציה של להעניק תשתית מחודשת, אלטרנטיבית, למנהג: " ולכך נראה לקיים המנהג", כלומר לההמשיך ולהעניק לו תוקף, "ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו" כפי שהבין את המנהג ר' יחיאל מפאריס, וכפי שכנראה הבינו כולם עד עתה, "כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה" שכעת הוא מתחיל לבאר את טעמיה, אותה גזירה שמטרידה מאז את כל השיח ההלכתי באשכנז.

כנראה שרבנו פרץ סבר שזה היה הטעם שבשלו גזרו חכמים הקדמונים על הקטניות, אך הוא בעצמו יודע שאין זו אלא השערה. ככל הנראה רבנו פרת לא העלה בדעתו שתי אפשרויות אחרות – שכנראה רבו ר' יחיאל סבר כאחת מהן – האפשרות שהמנהג הוא טעות מעיקרו, כפי שכתבו כמה ראשונים אחרים, או האפשרות שהמנהג משמר מסורות הלכתיות שקדמו לפסיקת התלמוד הבבלי או שהתקיימו במקביל לו, ואכן סברו שיש עוד זרעונים שמחמיצים מלבד חמשת מיני דגן.

מה אנו לומדים מכל זה?

שאיסור הקטניות הוא מנהג קדום, ותוקפו נובע מאמון במייסדיו העלומים. האיסור הזה התייחס לקטניות כמו חמץ, ולא כמשהו ש'אתי לאחלופי', אבל הצורך לאזן בין המסורת הזו ובין ההלכה הפשוטה והחד משמעית המתירה כל זרעונים שאינם חמשת מיני דגן הביאו למבנה המורכב של 'שתי רמות' באיסור חמץ, האחת איסור ממש והאחרת גזירה שטעמיה שנויים במחלוקת ושפרטיה אינם ברורים וכנראה לעולם לא יוכלו להתברר כראוי.

הראיון המשולש שערך רועי הורן עם ראשי ישיבות הסדר צעירים היה בעיני מרתק ומאלף. אבל נותרתי אחריו עם תהייה גדולה מאד.

הרב אייל יעקובוביץ', שפניו מאירות מדפי העיתון, הוא ראש ישיבה מסוג חדש. נכבשתי בקסם הבערה הפנימית שבו, אך המשנה שהציג נראית לי חסרת פשר. אם הבנתי נכון את דבריו, הוא מוביל את תלמידיו להתלהבות בעבודת ה', למסירות נפש אליה, לחיוניות ולשמחה. אך מה תוכנה של עבודת ה' זו? תוכנה הוא ההתלהבות, המסירות והשמחה.

המצוות, שנועדו על פי התפיסות המקובלות ביהדות לתקן את האדם ואת העולם, נתפסות בעיניו של הרב יעקובוביץ' כערך לעצמן. הבוגר האידיאלי שלו אינו מי שמתוקף חיבורו לתורה ולמצוות מאיר את העולם, אלא מי שמניף ברמה את דגל התורה והמצוות. הנה, כאשר חניכיו מגיעים לצבא שבו יש ערך של 'דבקות במשימה', מחליף להם הרב אייל את המילים וקובע ש'המשימה' היא 'דבקות'.

דבקות במה? דבקות בה', כמובן; אבל משום מה אין כוונתו לה' המתגלה במקצוענות הצבאית, במסירות להצלת ישראל מיד צר, בערכי החברות והרעות – אלא לה' המתגלה בדיבורים על ה' ובמצוות שנועדו להזכיר אותו, כתפילין וציצית, תפילה ואורחות חיים של חסידות. הנה כך הוא מסביר את הבשורה של תלמידיו על חבריהם: "הבחורים שלנו המשרתים בצבא תמיד נשארים נציגים של הקדושה במחנה – בקבלת שבת סוערת, אפילו בהתוועדויות או בעריכת יארצייטים של צדיקים, הם מביאים את הקדושה, את השמחה, את עבודת ה' בהתלהבות בכל מקום שבו הם נמצאים".

הבשורה היא אפוא… יידישקייט.

הרי לנו, דור אחרי המהפכה התורנית של הציונות הדתית, שביקשה לקדש את החולין, שיבה בחסות כיפה סרוגה גדולה אל החלוקה הנושנה: קדושה = הילולת צדיקים וקבלת שבת; חולין = כל השאר, ובכלל זה דבקות במשימה, ערבות הדדית, מצויינות, הרחבת הדעת וכן הלאה. הרי לנו אחת ההשלכות המרתקות של הרנסנס הניאו חסידי, בוורסיה המצטרפת לחרד"ליות והמפלרטטת עם תנועות התשובה נוסח ה'התחזקות', אלה שבנויות על מיטב הרטוריקה המשמשת את מטיפי כל הדתות – דתות שבבית המדרש המרכזניקי לימדו אותנו שהיהדות אינה נמנית עמהן.

כותרת גיליון יום שישי של 'הארץ' מבטאת איבוד עשתונות עיתונאי, ובחירה נטולת הצדקה לעמוד לצד המעלילים על ישראל ומבקשים לחסלה מוסרית.
(נערך סופית בתאריך 26/02/12, בשעה 01:05)

יואב שורק

בגליון סוף השבוע של 'הארץ', במקום כותרת ראשית חדשותית, הופיע מאמר פרי עטו של דוד גרוסמן. אין זה דבר של מה בכך: כל עורך יודע – ובעצם גם כל קורא מרגיש – שמאמר בעמוד הדעות שונה ממאמר בעמוד השער. ומאמר בעמוד השער ביום שישי שונה ממאמר בעמוד השער בימי חול. ומאמר בעמוד השער ביום שישי, שגורם להפוך סדרי עולם ולבוא במקום הכותרות החדשותיות, ולא לצידם – הוא כנראה בבחינת המאמר המכונן של העשור; לא פחות.

ובכן, מה הבשורה של דוד גרוסמן המצדיקה התנהלות עיתונאית פורצת-גבולות שכזו?

מדובר במאמר המגולל סיפור ישן ומזעזע, על השלכת שוהה בלתי חוקי מעזה, חולה, בצד הדרך, מתוך אדישות לחיי אדם והתנשאות של מי שהכח בידיו. הסיפור התרחש ב-2008, וגם גרוסמן עצמו מציין שהוא אינו מייצג "לא את המשטרה, לא את החברה ולא את המדינה".

אז למה בכל זאת הסיפור הישן – והנורא מאד, יש לומר בפה מלא – מגיע לכותרת הראשית? מה גורם לסיפור 'לא מייצג' להפוך לכותרת ראשית ולעשות לכולנו סופשבוע של רגשות אשמה, ולעולם הקורא לקבל תימוכין נוספים לרשעותה של ישראל?

כי למר גרוסמן, המצפון הלאומי, זה מזכיר משהו אחר: לדבריו, אנחנו מי ש'זורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב.'

במילים אחרות, לפי גרוסמן, העם שנוצר איכשהו בדיוק ב-1967, שנהנה עד אז מחיים נפלאים וממדינה ריבונית וחופשית ודמוקרטית, 'הושלך לצידי הדרך' על ידי עם אחר, תאב מלחמה וכיבוש, העיוור למצוקתו של הזולת ורק מחפש איך להשפיל אותו. זה הנראטיב שהסופר הישראלי מפיץ על במה ישראלית, כדי להצטרף לעלילת הדם המתמשכת, השקרית והמרושעת, כנגד מדינת ישראל.

חוסר הדמיון בין המשל והנמשל כל כך גדול, שאי אפשר שלא לראות בדברים עלילה. העובדה שישראל לא מצאה פתרון ראוי לשאלת מעמדם של הערבים שחיים ביו"ש מאז מלחמת ששת הימים, נובעת מהפחד המוצדק שלה משתי האופציות הבסיסיות: מדינה פלשתינית או סיפוח ואזרוח. אפשר להלין על העמדה המתמשכת של חוסר ההכרעה, אבל כולם מודים שההכרעה אינה פשוטה והיא אף מסוכנת. איך זה דומה למעשה הרשע הסתמי והשרירותי של השוטרים בסיפור? ואיך ניתן להשוות את גרימת המוות ברשלנות הזו, למדינה שהשקיעה בעשורים האחרים כל כך הרבה מאמצים, כסף וגם קרבנות, כדי לנסות ולמצוא דרכים להתמודד עם הבעיה הזו?

מאמרו של גרוסמן מקומם, והוא מעמיד אותו בשורה אחת עם מבקשי רעתנו, שמוכנים לעוותא ת המציאות בכדי להוציא את ישראל אשמה. אבל מה גורם ל'הארץ' להעמיד מאמר כזה, נטול הגיון פנימי בסיסי, בשער של גיליון יום השישי, לעיני כל העמים, ותוך מחיקת הכותרות החדשותיות של היום? איזה חידוש יש בעמדה של גרוסמן? איזו בשורה יש בה?

גם דוד גרוסמן וגם 'הארץ' עשו מעשה נבלה. ניצול כוחם הציבורי כדי להצטרך לגרועים שבשונאינו כדי לקדם אג'נדה אופנתית ופסאודו-מוסרית, שהיא נוחה הרבה יותר מאשר לעסוק בבעיות המוסריות האמיתיות: במנהיג הערבי ה'לגיטימי' הטובח בבני עמו, ובצעירים בני ה'עם' שכביכול הושלך לצידי הדרך המכינים בדיוק בשעה שגרוסמן כותב מטענים כדי להרוג איתם ילדים משני הצדדים. זוהי, בעיני, דוגמא מפוארת של מחיקת העיתונות את עצמה לדעת, לטובת הילה של אג'נדה הנגועה עמוקות בשנאה עצמית. אוי לאותה בושה.

המשך הרשומה ←

בכ"ד שבט חל יום השנה לפטירתו של אהרן דוד גורדון, לפני תשעים שנה בדיוק. בשנים האחרונות נחשפתי יותר ויותר – ועדיין, פחות מדי – לדמותו ובעיקר להגותו של האיש הזה, שהיה ה'רבי' של בני העלייה השנייה, חוליה מקשרת בין המחויבות והעומק של דורות של יהדות שורשית, לבין חיילי-המהפכה שביקשו לעצב כאן יהודי חדש, מחויב לא פחות אבל במידה רבה קטוע-שורש. הם לא תמיד ירדו לסוף דעתו, ובוודאי שלא חשו הזדהות עם הדתיות שלו, שהתבטאה הן בשפה ובשיח והן בשמירת מצוות (לא תמיד ולא הכל), אבל הם אהבו אותו בעיקר התרפקו עליו, האיש שפתח כאן בחיים חדשים והיה בגיל של הוריהם, ההורים שהושארו מאחור כאשר הצעירים הללו בחרו בחיי יתמות.

אבל, בניגוד לגדולי ישראל הנתפסים כנכסמובהק של המחנה הדתי, גדולי ישראל של התחייה נותרים עזובים במידה רבה. לא עורכים התוועדויות בהסתלקות שלהם, לא כותבים עליהם בעלוני השבת המגזריים (ולטובה תצויין ההתייחסות ליאיר – אברהם שטרן הי"ד – בכמה מן העלונים, אם כי זה נובע בעיקר משיוכו ל'פורשים' ואכמ"ל) וגם הציבור שלכאורה רואה בהם את מוריו שכח מהם זמן קצר אחרי שדאג להנציח אותם בשמות בתי ספר ורחובות. אשר על כן שמחתי כשהוזמנתי להשתתף בערב זכרון לגורדון, שהתקיים במכינת 'בית ישראל' שבקיבוץ העירוני הוותיק בגילה, מכינה שהיא חלוצת הז'אנר של מכינות מעורבות, לנוער דתי וחילוני, שעל פריחתו המבורכת צריך לכתוב בפעם אחרת.
היו דברים יפים על גורדון, שאמר אילון שמיר, מאנשי המכינה. היה לימוד בקבוצות בכתביו. היתה שירה בחבורה, עם גיטרה, והובטחו גם מעגלי ריקוד שאולי גם בוצעו הלכה למעשה אחרי שאני כבר הייתי בדרכי הביתה. היו נוער מהמכינה, והיו מבוגרים מהקהילה המקומית וקצת אחרים ששמעו על הערב, היה כיבוד על שולחנות שמחוץ למעגל הדיבור והיה איחור נינוח וארוך.

אבל מה שבעיקר תפס את מחשבתי, כמי שעבורו היה זה ביקור ראשון במקום, היה הצניעות.
אותה מילה שכבר הפכה כמעט לביטוי גס, מעורר אסוציאציות מיניות, שב וקנה אצלי את מהותו הפנימית והטבעית שכמו נשכחה כבר: התנהלות שאין בה יוהרה ויומרה, שמוותרת על הציפויים הנוצצים לטובת קיום במישור אנושי, ענוותני, מאיר פנים ורך. לא היה בהתכנסות הזו שום דבר ממה שיש כאשר 'מפיקים ארוע': כולם באו בבגדי חולין, הדוברים דיברו בנחת, המעירים להם לא התפרצו ולא התביישו, השירה היתה נעימה ומשתפת, היחד היה כנה ופשוט. אולי הביטוי המובהק לרוח המקום היתה התקרובת, שלא נועדה להרשים אלא להשכיח ממך את הצורך בארוחת ערב: תפוחי אדמה מבושלים שבזקו עליהם פלפל שחור, חומוס, ביצים קשות, קרקרים, גבינה לבנה, ירקות חתוכים, קפה ותה ורוגלך. והרבה אנשים צמאי דעת ושיחה, אבל בוגרים במהותם; יודעים שהתשובות אינן נמצאות באיזו פסגה נישאה, אלא בתבונת הלב, בעין הטובה, באמת הפנימית.

לילה ירושלמי קר בחוץ, ואור וחום באולם הפשוט של המכינה. איכויות שכמו נשכחו בעולם של ריאליטי כמו גם בעולם של מאבקים דתיים ואידיאולוגיים מוחצנים ומוקצנים. והצניעות המהותית הזו כמו מאליה עומדת בסתירה מסויימת לצניעות המדוברת בראש כל חוצות. הארוע היה, כמובן, מעורב, ולא היה עומד בקריטריונים של משמרות הצניעות בנות זמננו. ודווקא משום כך הוא היה כל כך צנוע. כל התכנסות נפרדת מחזקת את האיפיון המגדרי, זה שהוא בעל שורש מיני מובהק; רק התכנסות מעורבת יכולה להעתיק את תשומת הלב לגמרי אל הממד האנושי, אל אותה רוח אדם שאינה זכרית ואינה נקבית.

לאחר דיבורים ולימוד, בפרק השירה, התיישב בחור עם גיטרה וכיפה בוכרית לצידה של בחורה בהירת שיער, ששרה לבדה, בקול נעים וצלול, שיר יפה. היא שרה והוא מלווה, עוקב אחריה במבטו. אינני זוכר מחזה צנוע מזה: היא שרה לפני כולם בלי להתבייש, יודעת שחוננה ביכולת מוזיקלית. אבל גם בלי טיפה של יוהרה, בלי שמץ של גינוני במה; והוא מביט בה ועוקב, מזדהה עם השיר והשירה, מנגן, והכל מלא תום ראשוני ואנושי. נכבשתי.