מלבד מומחיותו בטרור, היה ד"ר יונתן פיין שנפטר לאחרונה סופר מוכשר שהצליח לעשות חיבורים בין תרבויות זרות תוך רגישות לסיטואציות האנושיות המורכבות. לזכרו של ההיסטוריון שהתאהב בפרוזה

את האנקדוטה הבאה, הסופר יונתן פיין, שנפטר לפני חודשים אחדים באופן פתאומי מדום לב בגיל 57 במהלך מסע הרצאות באוסטרליה, כבר לא יספיק למרבה הצער לכתוב. פיין, חבר ותיק, סיפר לי פעם שכשהיה בן תשע הפתיעו אותו בשאלה האם הוא יודע שסבו הוא המשורר הידוע אלכסנדר פן. פיין הכיר רק את סבא ישראל (ששונקין), הקבלן שבנה את ימק"א ומוזיאון רוקפלר. הוא רץ הביתה ושאל את אמו, המשוררת והפזמונאית זרובבלה ששונקין, מאיפה צץ לו עוד סבא. אמו שלפה את אלבום התמונות והצביעה על תמונה אחת בשחור–לבן של מישהו לא מוכר – סבו, אלכסנדר פן, משורר וצייר, קומוניסט ובוהמיין ידוע, שכתב כמה מהשירים המולחנים היפים של השירה העברית, בהם "וידוי", "היה או לא היה", "לא אני הוא האיש" ו"סורו ממני".

פן היה אהוב הנשים של תל אביב הקטנה, אחת מהן השחקנית הדגולה, חנה רובינא, שאף ילדה לו את אילנה רובינא, שהיא למעשה דודתו למחצה של פיין (לימים, כשפיין החל במסעו אל היהדות, הוא פגש גם את הרב אורי זוהר, שהיה נשוי בשעתו לאילנה רובינא).

כשפיין נלקח על ידי אמו לבקר בפעם הראשונה את סבו, הוא לא ידע כמובן על תולדות חייו הסוערים. פן שכב במיטת עוניו אחרי שרגלו נקטעה בשל מחלת הסוכרת שממנה סבל, והחיוך המאיר שבו קיבל את פניו של נכדו גרם לכך שפיין התמיד בביקוריו אצלו, אולי גם משום שחש בסתר לבו שיום אחד יועבר אליו לפיד הכתיבה המשפחתי.

פיין סיפר לא פעם שהוא מתכנן לכתוב ביוגרפיה היסטורית של סבו. "כבר נמאס לי לקרוא את כל השטויות שכותבים על סבא שלי. רוב מה שנכתב עליו זה שקרים", אמר לי. "סבי לא היה רודף נשים אלא רדוף נשים, ויש הבדל. הוא לא היה אמנם איש משפחה גדול אלא אמן טוטלי, עם כל הפלוסים והמינוסים, אבל היה לו גם קשר מצוין עם אמא שלי והעובדה שהיא בעצמה כתבה שירה הייתה בשבילו משמעותית מאוד, כפי שבטח היה משמעותי בשבילו שאני כותב".

להיות הנכד של פן זהו לכאורה מקדם מכירות מצוין, אבל פיין לא אהב להשתמש בייחוסו המשפחתי, ובספרו הראשון "מריו רץ רחוק" התנגד (ללא הועיל) לכך שהוצאת הקיבוץ המאוחד, שפרסמה כמה מספרי סבו ("רחוב העצב החד–סטרי", "לילות בלי גג" ו"השירים") תאזכר את העובדה שהוא "הנכד של" על גב עטיפת ספר. פיין התנגד להשוואות בינו לבין סבו. "הוא היה ענק ואני לא שם את עצמי בשום צורה שהיא לעומתו. אני כותב בצורה שונה לחלוטין על נושאים שונים לחלוטין ורוצה להיבנות מעצמי, ללא שום קשר אליו", אמר.

הנס במלחמת לבנון קירב אותו לדת, ולכתיבה. יונתן פיין
צילום: מרים צחי

כובעים מקצועיים

פיין היה איש אשכולות שחבש כמה כובעים: דוקטור להיסטוריה מטעם האוניברסיטה העברית ומומחה לטרור בינלאומי, רב קונסרבטיבי (הוסמך במכון שכטר) וסופר שפרסם ארבעה ספרים בעברית, שלושה מהם בפרוזה. בשנים האחרונות הקדיש את רוב זמנו דווקא לעבודתו האקדמית ולשני ספרי מחקר שפרסם באנגלית בהוצאות אקדמיות בארצות הברית. אחד מהם – "ממלחמת קודש לטרור מודרני, אלימות פוליטית ביהדות, בנצרות ובאסלאם" – מנתח את התפיסות הרעיוניות של האלימות בשלוש הדתות המונותיאיסטיות.

חצי שנה לפני מותו התראיין פיין ליאיר שלג בעיתון זה ("לא אחים, מוסלמים", 20.2.2015) וניבא ש"אם אירופה לא תתעורר בקרוב היא תגלה שהמלחמה בדאעש מתנהלת בכיכרות המרכזיות שלה". בריאיון הוא קבע על סמך מחקרו שהטרור המוסלמי נובע ישירות מהציווי הדתי ולא מסיבות כלכליות או קולוניאליות. ספרו של פיין הופך רלוונטי מאוד גם לאור גלי ההגירה של הפליטים המוסלמים לאירופה, ומכל הסיבות הטובות שבעולם כדאי לפרסמו גם בעברית.

פיין לימד במרכז הבינתחומי בהרצליה ושימש יועץ בתחומי התמחותו במוסדות נוספים, בין השאר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור. הוא נחשב מרצה מבוקש והרבה להרצות בחו"ל הן מטעם האקדמיה והן מטעם משרד החוץ. היתה לפיין אנגלית מהוקצעת והוא דיבר בלהט רב על הנושאים שבהם התמחה. בעיסוקו ראה שליחות הסברתית. בשנים האחרונות, ובמקביל לכתיבת ספרי המחקר שלו, שקד פיין, שהתגורר בגבעת הצרפתית בירושלים, על סיום כתיבת רומן מתח חדש, כדרכו עם הקשרים יהודיים וישראליים. פיין פנה עם כתב היד למספר הוצאות ספרים, ויש לקוות שהרומן יראה אור בקרוב.

בעשור הקודם, כשהיה פנוי יותר לכתיבת פרוזה, הספיק פיין לפרסם שלושה ספרי פרוזה בתוך ארבע שנים: אסופת הסיפורים "מריו רץ רחוק" (הקיבוץ המאוחד 2001), והרומנים "והגדולה שבהן היא האהבה" (אסטרולוג, 2003) ו"על שלושה גשרים" (כרמל, 2005). בנוסף פרסם בעברית גם ספר מחקר על הקמת מערכת הממשל בישראל (כרמל, 2009) שראה אור גם באנגלית.

אלכסנדר פן עם ביתו זרובבלה ששונקין, אמו של פיין
רפרודוקציה: מרים צחי

לבנון והאישה הלטינית

בקובץ "מריו רץ רחוק" היה נדמה שפיין, שהיה בעצמו רץ חובב למרחקים ארוכים, יגיע רחוק יותר עם הספרות שלו. בקובץ הוא מתגלה כסופר בשל, בעל טביעת עין לסיטואציות אנושיות מורכבות, כזה היודע לשלב ידע היסטורי עם הומור מטורף. הסיפורים עוסקים ברובם במצב הישראלי–יהודי בצל המלחמה. כסופר, פיין, סרן במיל', היה תוצר של מלחמת לבנון, שממנה ינק את מקורות השראתו. הוא חש תמיד כמי שניצל במלחמה בנס כשעלה על מטען צד, שלמרבה המזל לא התפוצץ. הנס קירב אותו לדת וגם קירב אותו באותה מידה לכתיבה. הן בקובץ סיפוריו והן ברומן השני שלו כמה מהסצנות הטעונות ביותר מתרחשות בלבנון. במיוחד התמונה הנוראה של החייל הישראלי שעלה על מוקש, רגלו נקטעה ונמצאת תלויה על עץ כמו קישוט של חג המולד.

ב"מריו" בחן פיין מה עשתה מלחמת לבנון לדור שלם ולגבריות הישראלית. הסיפורים הבולטים בקובץ עוסקים בשתי תמות עיקריות, לבנון מחד והעולם הלטיני מאידך, שבאמצעותן נוצר חיבור מעניין בין התרבות הישראלית ללטינית.

הגברים בסיפוריו של פיין הם תמיד ישראלים, ואילו הנשים הן בדרך כלל לטיניות. הקשר בין הגבר הישראלי, האישה הלטינית והמלחמה זוכה לביטוי מוצלח בסיפור "המטדור האבוד של אנחלס", העוסק במלחמת לבנון מחד גיסא ובמלחמת השוורים מאידך גיסא וניכרת בו השפעה מסוימת של המינגוויי הן בשימוש בסמלי מלחמת השוורים והן בעיצוב מודל הגבריות שמוצא עצמו מובס לנוכח המציאות. בין שני חיילים, נתי ודוד, המכור למלחמת שוורים, נרקמת ידידות. לבנון מערערת את עצביו של דוד והוא רוקד כמו מטדור בזירה, עירום מול הסורים, שבמקום לירות בו למוות חומלים עליו ושולחים לו חמור כדי שישחק בקורידה. דוד נשלח לאשפוז, וכשחברו נתי מגיע לבקרו סוחט ממנו דוד הבטחה שייסע לספרד וירוץ למענו בפייסטה של פמפלונה.

בסיפור זה משוקעים ללא ספק אלמנטים אוטוביוגרפיים. נתי מתאהב בנערה ספרדייה בשם אנחלס, בעוד פיין עצמו התאהב כסטודנט באשתו לעתיד, רותי פיין, עולה חדשה מארגנטינה, שאותה הכיר במעונות הר הצופים. פרופ' רות פיין, מרצה לספרות ספרדית ולטינית ומומחית בעל שם בנושא סרוונטס, משמשת כיום מנהלת פורום אירופה באוניברסיטה העברית.

לא מחויב לסבא

הפרוזה של פיין נכתבה ברובה בהקשר ההיסטורי. הרומן שלו "והגדולה שבהן היא האהבה" ניזון בחלקו מהדמויות של הנשים הגדולות של ארגון "השומר". הרומן מתרחש בלבנון, בניו יורק, בספרד וברוסיה, והוא מחבר חיבור שרק פיין יודע לעשות בין תרבויות שונות: הישראלית, הרוסית והלטינית. "למרות ההבדלים בין התרבויות האלה, יש בהחלט מכנה משותף בממד הרגשי, הדרמטי, במזג החם ובמיוחד בחוש המפותח של דרמטיזציית היתר של החיים", הסביר פיין.

אחרי שקראתי את הרומן, שאלתי את פיין האם סבו היה אוהב את הספר. "אולי הוא היה אוהב חלק מההיבטים הרומנטיים בסיפור, אבל העיסוק שלי בצבא היה זר לו", השיב.

"ספק אם סבך היה מסכים עם קביעתה של אחת הדמויות ברומן האומרת: 'מעולם לא היה שמאל אמיתי בארץ'", אמרתי לו.

פיין: "אילו סבי היה בחיים מן הסתם היו לנו הרבה ויכוחים פוליטיים. אני חושב שהקומוניזם נכשל ועשה לא פחות פשעים ונזקים מאשר כל אותם משטרים שהוא נלחם נגדם".

"סבך היה איש שמאל והדעות שלך, כך נדמה, הן קצת ימינה מהמרכז. הוא לא היה כועס עליך?",  שאלתי.

"אז היה כועס", השיב פיין. "אלה דעותיי. אני לא חייב להיות קומוניסט כמוהו. אני לא רואה את עצמי כאיש ימין אלא כאיש מרכז, אבל אני גם לא צמחוני. כשצריך לדבר מדברים, אבל כשאין בררה – נלחמים".

את המלחמה האחרונה שלו, המלחמה על חייו, ניהל פיין באמצע חודש אוגוסט בבית חולים במלבורן. במהלך מסע הרצאות מתיש בכמה ארצות הוא סבל מהתקף לב ועבר שני צנתורים. יום וחצי לערך לפני שאושפז בפעם הראשונה שוחחתי איתו בסקייפ והוא שפע אופטימיות, כדרכו, שימצא מו"ל לכתב היד של הרומן החדש ושמח על ש"בעוד כמה ימים אני חוזר הביתה". למרבה הצער, הוא עבר דום לב וחזר לבסוף בארון. #

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו שבט תשע"ו, 5.2.2016