סיפור היחסים והקשר הלא ממומש בין גרמני לתורכייה בספרו הבוטה של הסופר היהודי-גרמני הוא שערורייתי בשל יחסי הניצול האנוכיים המלמדים על התרבות המנוכרת שממנה בא 

אסרה

מקסים בילר

מגרמנית: מיכאל דק            

עם עובד, 2015, 168 עמ'

אם המדד של ספרות הוא השערורייה ותחושת האי נוחות שהיא מעוררת, הרי ש"אֶסְרָה" היא ספרות טובה. הרומן הקטן הזה עורר מהומה כשיצא בגרמניה בשנת 2003, והיה נתון בהליכים משפטיים במשך חמש שנים עד שלבסוף נאסרה שם הפצתו. זהו ספר דק המתאר מערכת יחסים רומנטית של סופר בשם אדם עם אישה תורכייה צעירה בשם אֶסְרָה. אדם אוהב את אסרה אך היא אינה נענית לו מכיוון שמשפחתה, ובעיקר אמה – דמות מטריאכלית חזקה ואכזרית – אינה מאפשרת את הקשר ביניהם. אסרה מוקפת בבני משפחה רודניים – אם, ילדה מניפולטיבית וגרוש תוקפני, שאינם מאפשרים לאוהבים להתאחד.

 התיאור הרומנטי הזה רחוק מלתאר סיפור אהבה. על כריכת הספר מופיעה דמות נשית בעלת חן אוריינטלי בלבוש מערבי, שחלק מפניה מכוסה בתווית שעליה כתוב שם הספר. התמונה הזו, שמזכירה את טשטוש פניהם של אנשים בתקשורת מטעמי פרטיות, מתאימה יפה לבקשתה של אסרה מהמספר בתחילת הספר, שלא יכתוב עליה כדי לשמור על פרטיותה; היא לא רוצה להיחשף בפניו ואחר כך לקרוא על כך בספר.

אדם משיב לה כי אינו מסוגל לכך משום שהוא אוהב אותה ואינו יכול להפסיק להסתכל עליה. במתח שבין בקשת האישה לדרישה הספרותית, הכתיבה מנצחת. הבקשה הזו, שנאמרה במסגרת דו שיח בין דמויות בספר, לא מומשה לא רק בקרב הנפשות המתוארות בו. עם צאת הספר נתבע הסופר מקסים בילר בידי שתי נשים שטענו להפרת פרטיות כיוון שהספר מספר עליהן; זו הייתה ראשיתה של שערורייה משפטית שבסופה כאמור נאסר הרומן לפרסום בגרמניה ובילר הוכרח לשלם פיצויים לנשים המתוארות בו.

ביקורת‭ ‬חריפה‭ ‬על‭ ‬נאורות‭ ‬ורגישות‭ ‬מודרנית‭. ‬מתוך‭ ‬ההצגה‭ "‬אסרה‭", ‬תיאטרון‭ ‬ברלין
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

על גבול האכזריות

אבל השערורייה, שהולידה דיון חשוב בקשר בין מציאות לבדיון, אסור שתהיה אמת המידה היחידה לשיפוט הספר. אמת היא שסופרים מתחייבים לעתים בנפשם על מה שכתבו ויצירות מעוררות מהומה מתגלות לעתים כמקדימות את זמנן; אבל קריאה בספר מחייבת שיפוט מעמיק הנוגע לסיפור עצמו, ולא רק כזה הנוגע למהומה שהוא מחולל. מבחינה אמנותית אין ספק כי הסיפור כתוב היטב (ומתורגם באופן מעולה לעברית בידי מיכאל דק).

אדם, המספר בגוף ראשון את רגשותיו, הוא דמות חיה ואינטליגנטית הבוחנת את אהבתו כאחד הכישלונות הגדולים של חייו. הכישלון הזה אינו מייסר אותו כפי שניתן היה להאמין, משום שבסופו של דבר, על אף היותו אדם מרגיש, הוא אינו אדם רגיש. למעשה, הוא תלוש מכל סביבתו – כיהודי הוא נטול כל הקשר תרבותי או קהילתי ומרוחק מידידיו המועטים שגרים רובם בישראל, כאב הוא גר במנותק מבתו שנולדה ממערכת יחסים אגבית, כבן הוא מרוחק מהוריו שעסוקים בעיקר בנישואיהם האיומים. הוא אדם ללא מולדת. מכיוון שנולד בצ'כיה והוריו היגרו לגרמניה באף מקום הוא אינו חש בבית. בילר יוצר דמות של מעין תלוש מודרני, שזהותו היא תחושת העקרות והעקירה שלו בתוך עולם שהמרכז שלו הוא עצמו בלבד; לא לחינם יש המכנים אותו "וודי אלן הגרמני".

אבל ההומור, מפלטו של יהודי בכל זוועה, נעדר מהספר הזה. את מקומו תופסת אנוכיותו המהממת של האמן הכותב, היוצר מונומנט מילולי לאהובתו אך נמנע מכל קשר אמיתי איתה. השאלה הרומנטית נותרת פתוחה בספר: הוא מתאר אהבה כרגש הנחווה במילים, אך לא כמגיע אל קרבת הנפש. נדיר לראות ספר העוסק כה הרבה באהבה אך מרוחק מכל ביטוי שלה בפועל; המספר אינו יודע להסביר לעצמו מדוע הוא אוהב את אסרה וחשוב מכך – הוא אינו פועל כאחד האוהב אותה.

דמותו של אדם מעוללת לאסרה את אותו הפשע שמעוללים לה כל קרוביה: הוא רוצה את כולה בלא שהוא נותן דעתו על מה שהיא רוצה באמת. בדרכה הפרוורטית, מעצבת לעצמה אסרה חיים נדירים בחופש שלהם ביחס לאישה הבאה מעולם שמרני ומסורתי כל כך; המספר, התופס את עצמו כבן לעולם המתקדם והנאור, מנסה להושיט לה יד כדי שתוכל לצאת מעולמה השמרני.

אבל היד הזו היא יד מנצלת: הוא נהנה מחסדיה הגופניים של אסרה, בלא שהוא מבין באמת את עולמה. הוא בז לעולם הדמיוני העשיר שלה, למערכת היחסים המורכבת שלה עם בִּתה ולתשוקת האמהוּת העזה שלה. הוא אוהב את אסרה לפי דגם התשוקה שהוא בונה בראשו שלו, שאין לו דבר וחצי דבר עם הבנה ללבה הסובל של אהובתו. בילר יוצר דיוקן על גבול האכזריות של אישה שכל אחד רוצה ממנה משהו, אך איש אינו מסוגל להעניק לה באמת, שכן כל מערכות היחסים שלה מוחקות אותה.

זהות יהודית תועלתנית

לתוך הקלחת האינטנסיבית הזו, המתוארת כולה מתוך קולו המספר של אדם, נזרקת שאלת זהות העוסקת ביהדותו של המספר ובשורשיה היהודיים-אולי של אסרה. אדם מאמין כי אם תגלה אסרה את הקשר שלה ליהדות דרך שורשיה התורכיים, יתאפשר הקשר ביניהם. בהמשך לדמותו האגוצנטרית של המספר, החיפוש הזה רחוק מלהיות מסע של אדם בעקבות זהותו. בילר נועץ חץ בלבה של התקינות הפוליטית בכך שתחת הלשון הנקייה של הזהות הוא מאפשר בחינה לא מעודנת במיוחד של הדעות הקדומות הגרמניות כנגד זרים.

זוהי חברה נאורה כלפי חוץ, שיש בה "נישואי תערובת" בין גזעים ועמים שונים, אך לעומקו של דבר אין בה עירוב אמיתי, מכיוון שגם אנשים בני אותה משפחה ותרבות נותרים זרים זה לזה. בילר (שמרבה לעסוק בקשר בין היהודים לגרמניה) מנסה להציע את הזהות כפתרון לשאלת האהבה, אך מציג למעשה את כישלונה, מכיוון שכמו יחסו לאהובתו, הוא בוחן את הקשר למורשת הדתית דרך התועלת שהוא מנסה להפיק ממנה, ולא דרך המטרה והמחויבות שהיא מציעה לאדם.

כמו בני הדונמה התורכים שעודם מאמינים בסתר במשיחיות השקר של שבתאי צבי, מאמין הוא כי לבה של אסרה ייטה אליו ביום מן הימים; אבל הקרבה הזו ביניהם היא קרבה מדומיינת, שכן שורשים משותפים וקרבה גופנית אינם מהווים מפגש אמיתי במקום שבו האדם אינו מוכן לצאת מאנוכיותו.

קולוניאליסטי ושוביניסטי

בסופה של קריאה, גדול הפיתוי לנסות לקרוא את הסיפור כביוגרפיה עסיסית על יחסיו של הסופר עם נשים אמיתיות. זוהי קריאה שבית המשפט הגרמני הוכיח כי הנה תואמת מציאות, אך קריאה שכזו יפה לטורי הרכילות ולא לספרות. זו הסיבה שיש לבחון את הספר לא דרך הקשרו הביוגרפי, אלא דרך הקשרו התרבותי.

נראה ש"אסרה" נחשב לסנסציוני מהסיבה הלא נכונה. יותר משהוא מציג תיאורי מין מפורטים, היה עליו לעורר שערורייה בשל שנאת הנשים שבו. בילר הוא סופר שנהנה להתגאות בכך שבספרים שלו יש "יותר סקס מבכל הספרות הגרמנית כולה". אני מודה שלא קראתי – ואף אין לי היומרה – לקרוא את כל הספרות הגרמנית על מנת לבחון את הטענה המדוברת; אך אין ספק כי אחת הסיבות שהספר נחשב לכה שערורייתי הוא ריבוי הסצנות המיניות שבו. בשונה מספרים אחרים שבהם תיאורים מיניים הם תוספת שאין להם חשיבות כחלק מהעלילה, בספרו של בילר הם מהווים חלק מהעלילה עצמה: מדובר בתיאורים מפורטים של קשר גופני אינטנסיבי הזועק ניכור וניצול.

אדם כמעט אינו נותן על דעתו לכך שכל מגע עם אסרה נועד בראש ובראשונה כדי לספק אך ורק את האנוכיות שלו עצמו, ולמעשה הוא מוחק את אסרה כאישה וכאדם. בילר מציג עולם קולוניאליסטי ושוביניסטי על כל משמעויותיו של המושג הזה. כגבר, הוא בז לנשים ואינו מבין את הצעקה והמצוקה שלהן, גם כשזו מוטחת בפניו. כאזרח, הוא בז לתרבויות שאינן מוכרות לו; הוא מכבד אותן על פני השטח אך בז להן בפועל בכך שהוא רוצה לעצב אותן ואת האנשים שחיים בהן בתבנית רצונו.

היחס לנשים – יותר מהיחס לזרים – הוא נייר לקמוס למידת המוסריות של אדם ושל החברה שהוא חי בה. בילר ניסה לכתוב רומן שערורייתי וחושפני על הקשר בין פוליטיקלי קורקט וגזענות, אך הדמות הפגומה הדוברת בו מייצגת, בלא שהיא מודעת לכך, ביקורת חריפה על נאורות ורגישות מודרנית, המאדירה את הרגש אך מאוהבת בעצמה בלבד. #

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ג אלול, 28.8.2015