"מפנה המאה" מאופיין בשינויים כבירים בעולם המערבי שהותירו אזרחים מבולבלים. טובי האמנים יצרו אז את יצירתם כמענה לתהפוכות. ספר מסות על ספרות אירופה 

שברים במראה

שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית

גל אורן

הקיבוץ המאוחד, 2014, 159 עמ'

בהקדמתו לספר, מצטט גל אורן את מיכאיל לרמונטוב האומר: "הקדמת כל ספר – היא ראשו והיא סופו. תעודתה לבאר את מטרת הספר או להצדיקו… אלא שבנוהג שבעולם…(קוראים) אינם מעיינים בהקדמות…". אני דווקא קראתי את ההקדמה בעיון רב, ואף את הפתיחה לפרק הראשון המוקדש לקפקא ולנובלה שלו "הגלגול". מתוך הפתיחה, הרי מספר משפטים, שמהווים לדעתי את המפתח להבנת המבנה וסדר פרקיו של הספר, ובעיקר להבנת התוכן והתזה שאליה חותר אורן במסות שאוגדו כאן (חלקן פורסמו לראשונה מעל גבי מוסף זה).

כותרת המשנה של הספר היא "שבר ומשבר ספרות האירופית המודרנית", ולביאורה ולהצדקתה אומר המחבר: "נראה כי ההתפתחויות החשובות והמשמעותיות ביותר, אשר קלעו בדיוק חד מאין כמוהו לרחשי ליבה של אירופה (במאה העשרים), ואף ייצגו רחשי–לב אלה בצורות חדשות ומגוונות, התקיימו דווקא בסביבות השליש הראשון של אותה מאה… [וכאן באה רשימת הסופרים והיצירות שעונים לתיאור שלעיל ושרובם יידונו בספר.] כל [היצירות האלה] העמידו במרכזן אפיוני דמויות שלא נראו קודם לכן בספרות העולם. המהפכים ההיסטוריים הקולוסאליים יצרו בלבו של האדם המודרני טלטלות שאין לדמיין כדוגמתן בספרות המאה התשע עשרה ובזו שלפניה…".

אלו מילים גדולות וכבדות, והמחבר שאמר מה שאמר –  סָתם ולא פירש. על מנת להקל על קוראיו העתידיים של הספר (כן ירבו!), אני מצרפת להקדמה שלו הקדמה נוספת. שתבהיר מעט את התקופה (השליש הראשון של המאה העשרים) ואת מה שמכונה "רוח הזמן".

הפחם‭ ‬והקיטור‭ ‬מפנים‭ ‬את‭ ‬מקומם‭ ‬לחשמל‭, ‬הסוס‭ ‬והעגלה‭ – ‬למכונית
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

תחלואי הציוויליזציה

המעבר בין המאה התשע עשרה למאה העשרים מכונה "מפנה המאה" (בצרפתית Fin de siècle)  ומאופיין בשינויים טכנולוגיים וחברתיים שרק במבט לאחור ניתן להעריך את מלוא היקפם ומשמעותם. הפחם והקיטור מפנים את מקומם לחשמל, הסוס והעגלה – למכונית. הכפר מתרוקן לטובת העיר בתהליך מתגבר של אורבניזציה. בתי העץ הנמוכים נהרסים לטובת בנייני בטון שקומותיהם מתרוממות עם פיתוח המעלית המונעת בחשמל. הפועל בחקלאות ובמלאכה הופך לפועל תעשייתי במפעלי ענק, שבהם הוא אינו מכיר עוד את המעסיק שלו – שמיצור בשר ודם עם שם ואופי הופך לישויות מרוחקות ולתאגידים מופשטים. החיים הפוליטיים משתנים. המרקסיזם, הסוציאליזם, התנועות האנרכיסטיות והפשיזם תופסים את מרכז הבמה, במקום מפלגות האיכרים, האצולה והמלוכה שהיוו הגופים הפוליטיים העיקריים בעבר.

תהפוכות אלו מתרחשות בפרק זמן קצר יחסית, ומותירות את אזרחי העולם המודרני – בעיקר באירופה ובאמריקה – כשהם מבולבלים ותוהים. העולם כאילו ניצב בקצה מצוק ואינו יודע אם להמשיך לטפס, לחזור לאחור או לקפוץ ולהתאבד. לא ייפלא אפוא שהלכי הרוח האופייניים ל"מפנה המאה" מתוארים במילים ספקנות, ניכור, "כאב העולם", עייפות מן הכול, היקסמות מן המוות, "אכול ושתה כי מחר נמות", ציניות ופסימיות. רבים גם חשים ש"תחלואי הציוויליזציה" מחייבים פתרון כולל ומהפכני.

ואם לא די באלה, פורצת ב–1914 מלחמת העולם הראשונה ומערבלת הכול, וכמעט במקביל קמים איינשטיין ופרויד ומוסיפים למבוכה. איינשטיין מערער את שני ה"קבועים" הגדולים, הזמן והמרחב, ומכריז שאינם מוחלטים אלא יחסיים; ופרויד מפרסם את התובנות על אודות המודע והבלתי–מודע והורס את הוודאות של ה"אני" ושל נפשו האחת הבלתי מחולקת.

ג'יימס ג'ויס, ש"צמח במוסדות הקתוליים האדוקים באירלנד" ו"התריס בכתביו נגד הקיפאון והשיתוק שאחזו בעולם ילדותו וכמעט סחפו אף אותו אל אותה דממה שבקרח הכנסייתי המבריק", עוד נלחם את מלחמות העבר, לדעת אורן; אבל גיבורי "השבר והמשבר", מקפקא ועד בכלל, כבר נלחמים את המלחמות החדשות. או, אם נצטט שוב מההקדמה לספר, "יצירתו של ג'ויס אינה אלא מופע (אחד בלבד) של תופעה נרחבת… שבה ניצב האדם לנוכח ערעורן המכריע של כל ההגדרות שהפרידו בין שחור ללבן, בין ראוי לבזוי, בין אמת ושקר מוחלטים. מוסכמות החברה המתערערות… ההגדרה העצמית הדועכת, הזיכרון ההופך למתעתע… האדם (עומד) על סף משבר המאיים למוטטו כליל…". אבל, כפי שיוכיח אורן עוד מעט, ההתמוטטויות האלה "הפכו בידי הבחירים שבאמני התקופה לפרק מזהיר בתולדות הספרות, שבבסיסו ההנחה שלא נותר עוד דבר להיאחז בו… – צירוף זה של שבר ומשבר (וההתמודדות של בחירי הכותבים עמו) הוא, לדעתי, מה שאנו מכנים בשם 'הספרות האירופית המודרנית'…".

פסיפס כולל

לא אתייחס כאן לכל תכניו של הספרון הקטן הזה, "מעט המחזיק את המרובה", אלא לפרק אחד בלבד ולאחרית הדבר. אבל לפני כן עוד כמה הערות: הזמן שצריך להשקיע בקריאה ובהבנת הטקסט הוא ביחס הפוך לכמות העמודים. הראייה האנליטית המעמיקה של אורן ויכולתו להפיק מן הספרות תובנות משמעותיות מחייבות ללכת לאט בשבילים החדשים ולעקוב אחר סימני הדרך שהמחבר פיזר למעננו. לצערי, גם סגנון הכתיבה אינו מקל על הקורא, וחבל. כי אורן מייעד, ובצדק, את הספר לקהל קוראים רחב, שיכול להפיק ממנו שעות רבות של הנאה ("ספר זה בא לבחון את מהותה הפנימית של הספרות בפרט והאמנות בכלל… תוך ניסיון להנגיש את הנושא לקורא… באופן שאינו אקדמי…").

בין אם הקורא מכיר את הסופרים והיצירות המועלים על שולחן הניתוחים של אורן ובין אם לאו, אין ספק שהיכרות עם התובנות שלו מאירה באור חדש את הספרות המודרנית החשובה ומעשירה את הבנתנו אותה, וגם מזמנת לקורא הזדמנות לאינטגרציה מעניינת ומעשירה בין הסופרים הנדונים כאן לספריהם, ובינם לבין תקופתם.

ועוד: עד כה היה נהוג לזהות את המושג "מפנה המאה" עם אמנות פלסטית (אקספרסיוניזם, דאדא, קוביזם וסוריאליזם), עיצוב, צילום ואדריכלות. עכשיו מצרף אורן גם את הספרות אל משפחת אמנויות "מפנה המאה" וחושף גם בה את עקבות "השבר והמשבר" של המאה. זוהי תרומה חשובה ומקורית לבניית תיאוריה כוללת של האמנויות, שרואה ביוצרים ובתוצריהם חלקים המשתלבים בפסיפס כולל של האמנות על כל ענפיה. פסיפס שמקיים דיאלוג עם החברה הסובבת על ערכיה, מאבקיה ומשבריה.

כך למשל מצטרפת הספרות אל האמנויות העוסקות במשבר ה"אני" ומשבר "הזמן": הקוביזם בציור, המוסיקה האָליאָטורית–אקראית (שטוקהאוזן, קייג'); וכמובן הספרות – למשל משבר ה"אני" ב"הגלגול" של קפקא ומשבר הזמן ב"בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט. או משבר "שקיעת המערב": בספרות – למשל אצל תומאס מאן (ראו הניתוח ל"דוקטור פאוסטוס" בעמ' 142); בציור – למשל הנהירה למזרח אצל דה–לקרואה. או משבר האורבניזציה והשיבה אל הטבע (למשל המסון, ראו בעיקר עמ' 96–7), והציור ה"פרימיטיבי" (גוגן, אנרי רוסו).

גט כריתות למציאות

מבין פרקי הספר, שכל אחד מהם ראוי להתייחסות, אסתפק בהתייחסות לפרק העוסק ביצירתו המונומנטלית של פרוסט "בחיפוש אחר הזמן האבוד", או בגרסה העדכנית אך הלא מדויקת: "בעקבות הזמן האבוד". פרק זה הוא בעיניי מהיפים בספר. אפילו מי שמכיר רק את צירוף המילים "עוגיות המדלן" או את החיבור המקסים "על הקריאה" (קטע בתרגומה של הילית ישורון מובא בספר) יסכים עם קביעתו של אורן שהזמן הוא הנושא המרכזי אצל פרוסט. אבל במשפט שמצוטט בהמשך הפרק ישנו אזכור מעניין נוסף: "אם יינתן בידי אורך זמן להשלים את יצירתי, יהיה בראש מעייני לתאר בה את בני האדם… כמי שתופסים מקום עצום בהרבה מזה השמור להם בתוך המרחב, מקום שעוד מתפשט בלי מידה…". הנה דרישת שלום מאיינשטיין.

אורן קובע שפרוסט פותר את בעיית אי ודאות הזמן והמקום, ואת הקושי לתפוס את משמעות החוויות ויפי המקום במלואם בעיצומו של זמן החוויה, תחילה באמצעות הזיכרון ואחר כך באמצעות תפיסתו את הקיום שלאחר המוות: "פרוסט… מאפיין את הזמן כמשך אחד ארוך, ללא קיום ממשי לזמן הפיסיקלי שמתגלה כנטול משמעות…". באופן זה, מסכם אורן, נתן פרוסט ב"הזמן שנמצא מחדש" גט כריתות למציאות המוחשית.

וכמה מילים על אחרית הדבר לספר. זכור לי היטב איך, או אולי מדוע, נכתבה המסה המרגשת, המזעזעת, הזאת. זה היה לאחר סיור ממושך של גל אורן בגרמניה בעקבות תומאס מאן וגתה, כשבהתכתבות בינינו עלתה שאלת הביקורים בגרמניה ו"גרמניה האחרת" בכלל. אינני יודעת אם הרתיעה שלי מנסיעה לגרמניה מילאה כאן תפקיד, אבל השאלה המוכרת של איך אומה שהקימה את גתה ובטהובן יכלה… וכו' ניצבה בכל כובדה מאחורי התכתובת בינינו ושבה וניצבת גם מאחורי הפרק הזה.

ניסיון לתשובה כלשהי אפשר למצוא בציטוטים שמביא גל מכתבי הפילוסוף והסוציולוג אדורנו על אודות "חוסר המוצא שאליו נקלעה התרבות המערבית" אחרי אושוויץ, כאשר "אלה שמקיימים את תרבות העבר הופכים בעל כורחם לשותפים לפשע, ואלה שחוסמים את עצמם מפניה נוטלים חלק בברבריות של חיסולה…". "שני ציוויים סותרים" אלה "מובילים לאותה נקודה בלתי אפשרית… (לאותה) תנועה אינסופית ורצופת טלטלות בין השירה והמציאות… אותו שבר שקיבע את מקומו של המשבר בבסיס ההוויה…", וכבסיסה וככור מחצבתה של האמנות האירופית המודרנית.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ט אב תשע"ה, 14.8.2015