למשפחת האדריכלים נדמה שהיא מאושרת, אך מערכות היחסים בתוכה מתגלות כסבוכות וטעונות. סאגה משפחתית בין תל אביב לירושלים ברומן פסיכולוגיסטי אמין

ההזדמנות להתחבק

שושנה יובל

הקיבוץ המאוחד, 2015, 271 עמ'

בעליית גג באחוזה בעלת סממנים אירופיים שוכב למעצבה הארכיטקט המת–החי זאב אבולעפיה, הנשכח מלב משפחתו אחרי ששקע בתרדמת בעקבות שבץ מוחי. אשתו לילי כמעט לא מבקרת אותו, שני בניו, אלכס וגיא, נמנעים מלטפס אל הקומה שבה הוא נעול בצבת עיזבונו וחדלונו, אבל הגם שנדמה שהוא נפקד ואינו חסר לאיש הוא למעשה נוכח מאוד. אחד מידידי המשפחה, ארכיטקט ערבי, יושב לידו, משוחח איתו ומצייר בקביעות את כל הבעות פניו כ"מנסה לתפוס את הרגע המיוחד הזה, את הרגע שקפא בין שני העולמות, בין עולם החיים ועולם המוות" (עמ' 189). לעליית הגג עולה גם אשת אחד הבנים שמתאהבת בצייר. זאב אבולעפיה הוא עד אילם לסיפור האהבה החד–צדדי הזה, והוא ממשיך לטוות חוטים משפחתיים גם כשהוא למעשה נשכח–לא–נשכח מלב, זנוח ודומם כמו אבן.

באגף אחר באחוזה הסמוכה לאבו גוש חי לו אדם, אחד מבעלי האחוזה, אף הוא ארכיטקט, שסגנון חייו וסגנון עבודתו שונים לחלוטין מאלו של זאב, והוא מהווה הניגוד הגמור לו. אדם הוא טיפוס צבעוני ופורק עול, הסולד מאורח חייו המהוגן של אבולעפיה ומסגנונו הארכיטקטוני המשמים לטעמו.

ואילו בבית המרכזי באחוזה חיה לילי, אשתו של זאב ואחותו של אדם, מלכת האחוזה, שהיא הפיה הטובה והרעה של המשפחה. ברצונה תקרב, ברצונה תרחיק, והכול תלויים במוצא פיה ובגחמותיה, באהבותיה ובשנאותיה. לילי מנהלת באחוזה נשפיות תכופות, כאילו החיים נמשכים כרגיל גם לאחר שבעלה שקע בתרדמת.

אחוזה‭ ‬חידתית, ‬מכשפת‭ ‬ורוחשת‭ ‬סודות‭ ‬מככבת‭ ‬ברומן
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

בין המיליונרים לקומוניסטים

כך, בין חיים למוות, מתנהל הרומן של שושנה יובל, המתאפיין בכושר האבחנה הפסיכולוגיסטי שלו ובכושר ההתבוננות בפרטים. כמו א"ב יהושע בכמה מהטובים שברומנים שלו, כוחה של יובל הוא בפסיכולוגיזם צרוף, מלא בניואנסים ועמוס במהפכים נפשיים לולייניים שכולם עומדים בדרך כלל בחותם האמינות. אחד הפרקים הטובים ברומן, פרק י"ג, הממחיש את הפסיכולוגיזם העמוק הזה, עוסק בדיתה חשוכת הילדים, הנאלצת להתמודד עם הרומן החדש של בעלה הפוחח אדם עם עולה חדשה מרוסיה, שנשכרה כמבשלת של האחוזה. דיתה המשכילה והיחסנית, היפה להלל, בעלת גזרה של דוגמנית צמרת, אינה מצליחה לעכל כיצד בעלה מעדיף אישה פשוטה והמונית יחסית על פניה, ומדוע הוא רוצה דווקא איתה להביא ילד לעולם. בפרק זה עולים בצורה מרתקת כל הפחדים של דיתה מפני הרגע שתישאר לבד, וכל הפחדים של אדם מן הרגע שייאלץ ליטול סוף–סוף אחריות על חייו, וכיצד התחושות הדואליות והמסוכסכות שלו מתהפכות מדי רגע והוא מתקשה לקבל החלטה.

הרומן של יובל עוסק במערכות יחסים פנים משפחתיות וחוץ משפחתיות. מערכות יחסים בין זוג הורים, לילי וזאב, מערכות יחסיהם הטעונות עם בניהם, ואלה שבין האחים עצמם שהן טעונות אף יותר; בין לילי ואחיה אדם, בין הגיסים אדם וזאב, ובין כל בני המשפחה המורחבת הזו והדמויות המשפיעות והחשובות בחייהם: נשים, חברים ומכרים. הנוסחה המשפחתית הזו מזכירה רומן אחר של יובל, "השד השביעי", שבו היא סקרה תולדות משפחה אחת לאורך מאה שנים ועל פני שלוש יבשות. הרומן הפעם מתרכז אמנם בתקופה קצרה הרבה יותר ובמדינה אחת, בעיקר במתחם שבין ירושלים לתל אביב, אבל גם הוא פורש סאגה משפחתית, ומתאפיין בעיצוב של מגוון דמויות וכאמור גם שימוש בתובנות פסיכולוגיות.

מדובר בסאגה של משפחת אדריכלים. שני דורות של בעלי מקצוע שכל אחד מהם בעל סגנון משלו אבל יש ביניהם השפעות הדדיות. מדובר במשפחה אריסטוקרטית ובעלת אמצעים כלכליים רבים, אבל במקרה הזה נכונה האמירה המפורסמת של לב טולסטוי מ"אנה קרנינה": "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה". למשפחת הארכיטקטים נדמה לרגע שהיא מאושרת, אבל עד מהרה מתחוור שמערכות היחסים בתוכה הן סבוכות וטעונות ומלוות במשקעים המלווים אותם לאורך כל הדרך. משפחה זו מוצגת ברומן כקוטב הנגדי וכאנטיתזה למשפחתה של מאיה הלר, שתינשא זמנית לגיא, בנם של לילי וזאב, ובאמצעותה גם מסופר סיפורה של המשפחה. מאיה היא בת למשפחה קומוניסטית מעוטת אמצעים, והנובורישיות מנקרת העיניים של משפחת העשירון העליון של גיא מייצרת עימות אידאי בין תפיסת העולם של "המיליונרים" וזו של "הקומוניסטים", שנטשו כבר מזמן את תמיכתם במפלגה.

לא משיבים אהבה

מאיה תאומץ לבסוף לחיק המשפחה העשירה ותשאיר מאחור את משפחתה הענייה, אבל דווקא אקט האימוץ יגרום לה לקרע עם בעלה. "התחלפנו באמהות", תאמר מאיה לגיא. היא נקשרת מאוד לאמו לילי, שבעצמה סובלת מתסביכים עם בנה, בעוד גיא נקשר מאוד לאמה, אילנה, שמתה שבוע בדיוק לפני שימות אביו של גיא. הרומן של יובל עמוס בלא מעט הקשרים כאלה וגם בהיפוכים מעניינים. לילי, שקשורה מאוד לבנה אלכס, מסתייגת מבת הזוג שלו, בעוד היא מקרבת אליה מאוד את מאיה, אשת בנה, המסויג מאמו.

סיפור משפחת האדריכלים מסופר מעיניהן של שתי צופות–משתתפות, מאיה ונעמה. בעיקר מאיה היא זו שמנסה לפענח את סודות המשפחה, ולאחר מכן מעבירה את מסקנותיה לנעמה, שהיא אחת מהאורחות הקבועות של האחוזה. נעמה הייתה מאוהבת בעבר בסתר באחד הבנים, אלכס, שלא השיב לה אהבה, בדיוק כפי שהארכיטקט הערבי לא משיב אהבה למאיה, וממש כפי שזאב, הצמח, בשעתו, לא השיב אהבה למרתה, מנהלת הבית של האחוזה וחברת הנפש של אשתו. למעשה, רק אדם מתקן את היחסנות הזו המאפיינת את המשפחה ומתאהב במחליפתה של מרתה.

הרומן האפי הזה נכתב בסגנון קלאסי, כמעט תומאס מאני, והוא מתנהל כמו נשף מסכות רעשני, עמוס בדמויות שכל אחת מהן מאובחנת היטב. לטעמי, אפיון הדמויות הוא המיטב שלו ואילו שטף העלילה לעתים נתקע קצת ולוקח לו כמה עמודים להתניע מחדש.

לצד גלריית הדמויות, מככבת ברומן גם האחוזה החידתית והמכשפת, רוחשת סודות ומכוסה בצעיפי מסתורין. האחוזה מקבלת ברומן משמעויות שיכולות להזכיר בדוחק את הטירה של קפקא, אך בלי הסמלנות הקפקאית. "המקום הזה הוא כמו משל לזמן", אומרת אדווה, חברתו החדשה של הבן אלכס. "הזמן כל כך נוכח פה, ובעיקר משתי הפרספקטיבות העיקריות, המשך וההשתנות או הנצח וההבדלים" (עמ' 267). באמירה הזו מגולמת רוח הספר כולו. שלושה דורות חיים באחוזה, שהיא מעין טבור העולם ואבן השתייה שלו, וקשה מאוד לכולם במקרה הזה לקרוע את חבל הטבור ולצאת לחיים עצמאיים מחוצה לה. למעשה, רק הבן גיא מצליח בכך כשהוא יוצא לחפש את עצמו בהודו ובטיבט, אבל גם הוא, כמו כולם, חוזר תמיד אליה, לטוב ולרע.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ט אב תשע"ה, 14.8.2015