נוכח המסרים הליברליים המציפים אותנו, נושאי התורה מתחלקים בין אלה המתמסרים אליהם בהתמוססות מסוכנת ובין אלה המתבצרים כנגדם או מנתקים מגע. זה הזמן למאבק

אולי לא כולם שמו לב, אבל אנו נתונים מזה שנים אחדות תחת מתקפה של ערכים ותפיסות עולם שאכנה אותם כאן "ליברליים". ערכי המשפחה מומרים בתפיסות של לגיטימציה מלאה ואף טיפוח של "זהויות מיניות" שונות ומשונות; ערכי הלאום הופכים ל"נרטיב" שנוי במחלוקת, ולעתים קרובות פסול בתכלית; עליונות האדם על הטבע, אחריותו לו וזכותו לנצל את משאביו, מהדומם ועד החי, מוטלות בספק עמוק.

בבסיס הזרמים הללו מונחים הערעור הפוסט מודרני על מושגי הטוב והרע כפי שהיו מקובלים במשך דורות רבים, והשלילה הגורפת כלפי כל תפיסה מהותנית, היררכית או אפילו פשוטה, תפיסות שמהוות את התשתית לרוב מערכות הערכים המוכרות לנו. כל אמירה מהותנית מוצגת מיד כחשוכה וכנגועה בבורות וגזענות, לצד שאר הכינויים המבישים שנציגי התרבות הנאורה, הפתוחה והמכילה מטיחים כלפי כל מי שאינו עונה אמן לרוחות החדשות ואינו משתחווה לעגלי הפולחן הנוצצים שיובאו לכאן מסן–פרנסיסקו ומאמסטרדם.

האופנסיבה הזו מורגשת במיוחד בשיח – התקשורתי, האקדמי וברשתות החברתיות – אבל מי שסבור שהוא יוכל לברוח ממנה על ידי סגירת חלונות משלה את עצמו. המתקפה הליברלית נוכחת עמוקות בכל מישורי חיינו הפרטיים והציבוריים ומגדירה את הנורמות שאנו בוחרים – כמו גם את אלה הנכפות עלינו. היא מעצבת מחדש את תוכני מערכת החינוך שלנו ואת דרכי התנהלותה (ואנו רק בתחילת הדרך); היא מכתיבה את הדפוסים המשפטיים המגדירים מה מותר ומה אסור, משנה את החוקים ואת התקנות המנהליות ואת טיעוני הצדדים ואת המזג השיפוטי; היא משרטטת מחדש את רשות הרבים שלנו, את הדרשות בבתי הכנסת ואת הנאומים בטקסים הממלכתיים, את השפה ואת הספרות, את גבולות הסובלנות ואת גבולות חופש הביטוי. מה שבעבר היה מובן–מאליו הפך בהמשך לשנוי במחלוקת, ותוך שנים ספורות הפך למשהו שפשוט אסור לומר – ומי שיאמר יאבד את קידומו, את משרתו ולעתים גם את חירותו, בלינץ' ציבורי או באקט משפטי.

ומעבר להשלכות על השיח, על המשפט, על החינוך – לפני כל זה ואחרי כל זה, ישנה ההשלכה על דעת ההמון, על צורות החשיבה של כולנו. הקולנוע, הטלוויזיה והרשת החברתית הם ככל הנראה סוכני השינוי החברתי והרעיוני היעילים והמהירים ביותר בתולדות האנושות, וכשהם מהדהדים את הרעיונות הליברליים הם מציפים אותנו כמו שטף של נהר גועש ועמוק, בלי שאנו יכולים אפילו להרים את הראש ולאמץ לעצמנו נקודת משען או מבט מחוצה להם.

המתקפה‭ ‬הליברלית‭ ‬משרטטת‭ ‬מחדש‭ ‬את‭ ‬רשות‭ ‬הרבים צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬
שאטרסטוק

השחקן החסר

מאחורי כל זה מסתתרת תפיסת עולם. כמו כל תנועה רעיונית, היא תולדה של נסיבות היסטוריות מסוימות, של התפתחויות כלכליות וחברתיות וגם של רעיונות פילוסופיים ואמנותיים. כמו כל תנועה רעיונית, גם היא ניצבת לכאורה על מגרש הרעיונות, ויכולים לעלות מולה שחקנים אחרים ולהציב תפיסות ערכיות מנוגדות. אבל למרבה הכאב, על אותו מגרש רעיונות לא מתייצב מול השחקן הליברלי שחקן שבא בשם התורה, ומציב תפיסת עולם אחרת, כזו המבטאת ערכים שמקורם בסיני ומלווים אותנו כבר אלפי שנים. תפיסת עולם מקיפה, הנוגעת בשאלות היסוד של האנושות, השאלות של האמת והשקר, ההיררכיה והשוויון, מבנה הדעת והמבנה החברתי. אנחנו נכנעים מראש וללא קרב. יותר מדי רבנים, מחנכים ומעצבי דעה אצלנו מאמצים את ההנחה שתפיסות ליברליות אלה הן ה"דרך ארץ" החדשה, התפיסות ה"טבעיות" של האדם הסביר.

כמובן, יש לנו תורה שאומרת אחרת בשורה ארוכה של סוגיות קונקרטיות – למשל, בכל הנוגע לתפיסת המשפחה, המיניות, השוויון והזוגיות, הלאומיות, השימוש בכוח, הצמחונות, האתיקה הרפואית ועוד ועוד – אך איכשהו שלל העמדות הללו נותרות כמין הסתייגות מקומית ונקודתית, מעין "אילוץ" הנובע ממחויבות לתורה בתוך מסגרת החשיבה הכוללת המקבלת את הליברליזם. גם עבור אחרים, שרתיעתם מן הערכים הליברליים גדולה יותר, ההסתייגות מהחלתם הגורפת היא בעיקרה שמרנות של מלחמת–מאסף, של מי שבמתינות מפוכחת אינם רצים לאמץ כל אופנה רעיונית חדשה.

כל זה לא יעצור את הסחף, ולא ימנע את הפיכת היהדות לתת–זהות שולית, פולקלורית, בתוך הכנסייה הליברלית הגדולה. כמי שנושאים את לפיד היהדות דורות רבים, ומאמינים שממנו יתברכו כל משפחות האדמה, נדרש מאיתנו הרבה יותר. עלינו לנהל מלחמת תרבות, בטוחה בעצמה ולכתחילאית, ולבוא אל המלחמה הזו בשם היהדות המפוארת, העתיקה והמתחדשת תמיד, בשם תרבות שמתיימרת להיות מקור מים חיים, מענה אולטימטיבי לשאלות הגדולות של האנושות. וכמובן, רק מתוך ביטחון בכוחה של העמדה הזו היא יכולה להיות נדיבה ונינוחה, להכיר באמיתות הנמצאות בתפיסת העולם שכנגדה ובחסרונות שלה עצמה.

אחרי שיצאנו משואה לתקומה, ואחרי שראינו את כל הניסים הללו – ואחרי שמנגד כולנו צרובים עד היום מכישלונה המוסרי הנורא של התרבות האירופית, שקרסה אל תוך עצמה בשתי מלחמות עולם ושואה איומה אחת, ומגישה את עצמה כיום כקורבן למולך הג'יהאד – אחר כל זאת אין שום הצדקה שנזדנב כציביליזציה פרובינציאלית ונכסה בטלאי האפולוגטיקה את תשתיות חיינו. על מגרש הרעיונות עלינו להציב אלטרנטיבה סדורה ועמוקה, שכוחה יהיה לא רק בהדיפה אלא גם בהצעת בשורה של ממש. אחרי שהתרבות שלנו, בני אברהם יצחק ויעקב, הצליחה להינטע כאן כנגד כל הסיכויים ולחולל ניסים שלא יתוארו, היינו צריכים לרוץ אל מעיינות הרוח שלנו ולשאוב מהם מים עבור עולם צמא, שכבר הכיר בטעויותיו. והנה המציאות היא עגומה והפוכה: הרוח הבאה ממערב נמצאת בעמדת כיבוש והתפשטות, והרוח של ירושלים נמצאת בעמדת הסתגרות והתגוננות.

ההלכה אינה תשובה

רוב המנהיגות הרבנית והחינוכית שלנו אינה מתמודדת ישירות עם השטף הליברלי. הבועות החינוכיות והקהילתיות שלנו יוצרות אשליה של חסינות, אף שהשטף התרבותי לא פוסח על איש, והוא מעצב – בלי שנרגיש – גם את תפיסות העולם של מי שחי בתוך המסגרות הללו. ההתמודדות, אפוא, היא עקיפה: לפתחם של הרבנים והמחנכים מגיעות שאלות והתמודדויות שנובעות מהחשיפה של צאן מרעיתם לרוחות המנשבות "בחוץ", ולשאלות אלה הם מחפשים תשובות נקודתיות – לרוב, כמובן, כמין קרב–בלימה שרק חושף את הכרסום המתמיד.

אבל יש גם מי שמתמודדים ישירות. שמצויים בחזית של השיח הזה. וכאן אנו פוגשים, כצפוי, שתי עמדות קוטביות. העמדה האחת היא זו של "הרבנים הליברלים", שמקבלת ביטוי דרך ארגונים כמו "בית הלל" וכדומה. אני מעריך מאד את העמידה הזו בחזית, ואת החשיבה שמניחה בתשתיתה שהיהדות אינה יכולה להסתגר ושעליה להאיר פנים לחיים ולתרבות האנושית. אלא שלא פעם אני חש ברוח של אפולוגטיקה, בהפנמה של השיח הליברלי ובראיית היהדות כמשהו שצריך "ליישב". אני מתקשה לזהות כאן את העוצמה של מי שבא בשם מערכת ערכית שהוא מאמין בעליונותה, מערכת שהוא אוהב לא רק כהתרפקות של נוסטלגיה וביתיות אלא כמקור חיים, כמקור הערכים, כמקור עיקרי לאמת.

אולי העוגן היציב ביותר של האגף ה"מתון" בחברה הדתית ובין הרבנים הוא הדבקות בהלכה. יש הרואים בו מעין בסיס שמרני שמאפשר לפתוח ללא חשש את השיח במישורי התשתית ההגותית–מוסרית. פתרון זה – שפעם כינה אותה מישהו "אורתופרקסיה", כלומר דבקות בפרקסיס האורתודוקסי – הוא בעיניי דווקא מכשול. ההלכה היא, בסופו של דבר, פרקטיקה מעשית יומיומית ולא יותר, וערכה תלוי בכך שהיא מבטאת ערכים מסוימים. בהיעדרם, היהדות הופכת לפולקלור. לריטואלים ריקים. ליידישקייט במובן הרדוד.

בשלב הראשון שמירת ההלכה מגִנה על ערכים מסוימים ומאזנת את הקולות המערערים עליהם, אך לאורך זמן קו–הגנה זה יתגלה כקליפת השום, בהיעדר עמוד שדרה הגותי–מוסרי המצדיק את הדבקות בערכים הנוגדים את רוח הפרצים הליברלית. מה שמוביל את החיים הם הערכים – וכך צריך להיות! – וכאשר ההלכה לא תבטא את ערכינו כראוי תימצאנה כבר הדרכים להתאים את ההלכה לערכינו, לרוקן אותה מתוכן או פשוט לנטוש אותה. כאשר מדובר בקליפה ריקה, הדילוג הזה אינו דרמטי.

כך חשתי למול קריאה במאמר – המאוזן והמעמיק – של הרב רונן נויבירט שהתפרסם על גבי במה זו בגיליון פרשת פינחס. אף שנויבירט נגע בכמה עניינים עקרוניים הקשורים בתפיסת המשפחה, גם הוא נדחק בסוף לפינה האפולוגטית, כאשר חתם את מאמרו בדברי ר' יוחנן בן זכאי על הפרה האדומה ש"חוקה חקקתי", כלומר ייחס לעניין החד מיניות את המחויבות הסתומה להלכה, זו שנתייחדה למקרים הנדירים שבהם התורה מציעה "גזרות מלך" שאין להן דבר עם התבונה והמוסר האנושיים. וזאת כשמדובר בסוגיה שאין לה דבר עם פולחן טכני מן הסוג של פרה אדומה, סוגיה שאך לפני דור אחד עמדת התורה ביחס אליה הייתה קרובה לשיח הכללי, ושגם כיום נטושה עליה מערכה ערכית – לפחות במחוזות שלא נכנעו ללא קרב.

כמובן, לא רק הלכה יש בצקלוננו: בחברה שלנו גם מחנכים ליראת שמים ולאהבת תורה. החברה הדתית משקיעה רבות בחינוך, שולחת את ילדיה לשנן משניות ולחזור על פרשת השבוע, מטפחת את לימוד התלמוד וההלכה ומדקלמת עם הילדים את "כה עשו חכמינו". הכול טוב ויפה, וחיוני מאוד – ודומה שדווקא בקבצים כמו "כה עשו חכמינו" או "איש צדיק היה" יש אכן יסודות איתנים של תשתית מוסרית ותפיסת עולם – אבל הוא נותר בזירה הנוחה של גילאי בית הספר.

בקהילות רבות מבקשים בחופש מבחור ישיבה צעיר, בן 18 או 19, ללמד את ילדינו גמרא אחרי שחרית, עם קפה ועוגיות. זה מצוין, אבל זה לא מה שיחסן אותם מול הסחף האדיר של התרבות כולה. הדתיות החזקה של התלהבות הנעורים, של שיעור א', אינה יכולה לעמוד בפני העולם המורכב של המבוגרים, ובפני הכוח הגדול של האופנסיבה הליברלית. אפשר, אגב, שהתכנים הבאים בשמה עמוקים בהרבה מאלה שנשפכים אלינו מן הסרטים – אבל הם אינם מועברים במלוא עומקם ובאופן המנהל דיאלוג אינטליגנטי ומכריע עם התרבות האחרת. יותר מכך: עצם העובדה שאת התכנים התורניים אנו מוכנים להפקיד בידי "מתלהבים" צעירים (שלא לדבר על עלוני–תעמולה פשטניים) מעידה משהו על המקום שאנו נותנים לתורה. פעמים רבות מדי היא אינה מקור הערכים החי שלנו, אלא מבנה נוסטלגי לשימור.

ועדות ההתנגדות

אם תמשיך הדתיות הנוחה–לבריות, הליברלית, בטשטוש הקצוות החדים של הזהות היהודית והערכים הייחודיים לתורה, נמצא עצמנו מהר מאוד במציאות של התמוססות. נטולי עמוד שדרה, נענים לכל אופנה חדשה המערערת עוד ועוד לבנים בחומת הערכים שאבותינו מסרו נפשם עליהם.

מי שמודעים בחריפות לסכנות הללו הם רבני החרד"ל, ובייחוד הרב צבי טאו וחוגי "הר המור" שסביבו. הרב טאו אינו מבטא שמרנות רגילה, החוששת מן החדש, אלא הבנה עמוקה עד כמה מסוכן השטף הזה, עד כמה הוא חותר תחת יסודות האמונה שלנו, עד כמה הוא מרוקן אותנו מן הזהות שלנו. המודעות החריפה הזו מביאה גם תגובות חריפות – כמו ההתנגדות השיטתית והגורפת לכל היבט אקדמי בלימוד התורה, בדיוק בגלל ההנחה שבאמצעות המתודה האקדמית (בלי קשר לתכניה) "נשתלת" בתוך תפיסתו של האדם מישראל גישה שתשתיתה סותרת את האמונה.

אלא ש"ועדות ההתנגדות" הללו יכולות אולי לבלום, עבור ציבור קטן ומסוגר, את הקריסה. כמו המנהיגים החרדיים המנסים עדיין לעצור את האינטרנט ופריצת הגבולות המגיעה עמו, גם כאן מדובר במאבק עקר, שמגדל אנשים שאינם יכולים להביא בשורה כיוון שאינם מצויים בשיח של ממש עם המתרחש. כמו כל אתגר רוחני, גם נוכח השטף הליברלי יש צורך בהתמודדות אמיצה ומישירת–מבט, כזו שאינה מסתגרת מתוך פחד. איננו יכולים לדבוק בנוסחאות הישנות: עלינו להתחדש, להעמיק, לתת לאתגר להגיע עדינו ולראות בו הזדמנות. הזדמנות לברר את שורשי תפיסת העולם שלנו, לברר את המבדיל בינה ובינם, את יתרון הקודש על החול, את הבשורה שאנו יכולים להביא לאנושות מיואשת וצמאה. אין דרך אחרת: רק כניסה בעובי הקורה, רק התמודדות העושה ברירה הן בתרבות שמנגד והן בתרבות שלנו, מרחיקה את הרע ומאמצת את הטוב, יכולה להיות הבסיס ליהדות של הדורות הבאים.

יש תלמידי חכמים, הן כאלה המכונים "ליברלים" והן כאלה המכונים "שמרנים", המדברים אכן בשמה של יהדות הנעמדת על מגרש השיח האנושי כמתמודדת מעוטרת, בטוחה בעצמה, תקיפה ונדיבה. הם אינם עסוקים באפולוגטיקה או בהכנסת היהדות למיטת–הסדום הליברלית, וגם לא בבניית חומות של סגירות או בהפניית גב לתרבות האנושית באשר היא. אלה אנשים יקרים, אמיצי לב, אבל הם מעטים – ואין די בהם כדי להעמיד בזירת הרעיונות את האלטרנטיבה שלה אנו זקוקים. תפיסת עולם יהודית רחבה, הנוגעת בשאלות היסוד של המציאות בת זמננו, בדור ששבע אכזבות משורה ארוכה של אידיאולוגיות, מלחמות ודתות, דור שהטכנולוגיה והכלכלה מציבים אותו מול מציאות חברתית ואנושית חדשה.

כוזרי חדש

לפני שנות דור הועמדה היהדות הנאמנה במבוכה בשל גילויי מדע שונים שנתפסו כסותרים את תפיסות התורה. הקִדמה, המדע וההגות הקשורה אליהם היו באותם ימים הדת החדשה, שהקסימה את ההמונים ואת המלומדים כאחד והבטיחה גאולה לאדם. היו אז מי שנחלצו להסביר, לבאר, להשיב לכל התוהים ולבצר את "חומת הדת", את יסודות האמונה. מלאכתם צלחה בידם, וגם ההיסטוריה עשתה את שלה: המדע למד את גבולותיו, והקִדמה חדלה מהבטחתה המוסרית.

במקביל, האידיאולוגיה החילונית שהובלה על ידי האליטה הציונית בראשית שנות המדינה נתגלתה גם היא במהירות ככלי ריק, ומזה כמה עשורים שהכוחות ה"דתיים" חשים כמנצחים: הציבור בישראל "מתחזק", העניין במסורת גדל, החילוניות בירידה והאתגרים הישנים של אתיאיזם, של דת–המדע ושל דת העבודה נעלמו. אלא שתחת הזחיחות המנצחת הזו, מסתבר, חתרו איומים חדשים. העניין בריטואלים הדתיים אולי עולה, אבל סולם הערכים של היהדות נדחק. השטף הליברלי אינו מבחין בין חילונים לדתיים, והוא מערער את יסודות האמונה משורשיהם.

אנו ניצבים היום בפני צומת היסטורי, המקביל לצמתים שעמדו בפני גדולי אומתנו במשך הדורות. כמו האתגר המדעי–חילוני של המאה הי"ט, שהזכרנו עתה, וכמו האתגר ההלניסטי–פילוסופי שעמד בפני ראשוני חכמי ימי הביניים. מה שבעבר היה ניתן לפתור בספרי הגות, מחייב היום יצירתה של תרבות שלמה, של קולנוע ושל ספרות; אבל גם הם זקוקים לתשתית רעיונית, וזו צריכה להתבהר ולהיפרש, כדרכה של ספרות קאנונית.

מאז שהכתה בי התחושה הבוערת שאנו נתונים במלחמה הרת גורל, מהדהדות בי מילותיו של ר' יהודה הלוי במאמר הראשון של ספרו (פ–פא), על הייחודיות המובהקת של אמונת ישראל:

אמר הכוזרי: נחזור לענייננו. הודיעני נא איך קמה דתכם? איך נתפשטה ונתקבלה?

אמר החבר: בדרך כזו תקומנה אמנם ותיוולדנה החוקות המיוסדות על השכל, שהתחילו על ידי בן אדם… לא כן החוקה שמקורה בא–לוה – זו קמה פתאום, נאמר לה היי – ותהי, ממש כבבריאת העולם.

הנחת המוצא של מלך כוזר היא שהיהדות היא "עוד דת" הנמצאת בזירת הדתות המתגוששות על אמונו של המחפש. והנה בא החבר ועוקר את הנחת היסוד מיסודה. "אנחנו מסיפור אחר", הוא אומר. איננו חלק מהחיפוש האנושי, המגשש ומנסה; אנחנו באים ממקור אחר, אנחנו מציעים אלטרנטיבה לכל זה.

זה אולי לוז העניין: בעיני רבים, רבים מדי, היהדות הפכה לחלק מהרצף הזהותי, לאיזו תת–נאמנות במסגרת הכוללת של תפיסת העולם ההגמונית כיום, זו שבבסיסה ערכי השוויון והאינדיבידואליזם. בראותם אותה ככזו, הם עסוקים בה כפי שעסוקים במגוון של תרבויות אנושיות: חוקרים את התפתחותה, לומדים את דקויותיה, מקישים ממנה למה שמבחוץ וממה שמבחוץ אליה. אינני מתנגד למחקר כזה, ואני אף שותף פעיל ונלהב בו; בעיניי הוא חיוני ומאיר עיניים, שהרי אחרי הכול ניתנה תורה לבשר ודם והתרבות שנשתלשלה ממנה היא תרבות אנושית הפועלת בהיסטוריה. אבל נקודת המפתח, נקודת העוגן, היא לחוש בבהירות שמעבר לכל הצורות התרבותיות והאנושיות יש לנו כאן סיפור אחר. יומרה אחרת לגמרי. יש כאן טענה על דבר ה' לאדם, יש כאן יומרה משיחית, יש כאן עמוד שדרה של ההיסטוריה האנושית, ציוויליזציה שהביאה לעולם כמות בלתי נתפסת של רעיונות ותובנות, שגם התרבות הנוכחית יונקת מהם ללא שיעור.

בימים הרחוקים ההם, ב"תחילת חושך הגלות" כביטויו של הרצי"ה, ה"כוזרי" נדחף לכתוב "להגנת הדת הבזויה", ושרטט חזון מרהיב של עם שהוא "לב באיברים", של מקדש שהוא מקור האמנויות וההשראה, של ארץ שבניה נביאים ומלכים. כיום, כשאנו בעיצומם של ימות המשיח שלנו, קרובים יותר מאי פעם למימוש חזונו – דרוש לנו "ספר כוזרי" חדש.

דרושה לנו תפיסה אמיצה ומקיפה המתמודדת עם שלל האתגרים של החשיבה בת זמננו; לא על ידי ניתוחם לעייפה, אלא על ידי הצבת מודל רעיוני אמיץ וקוהרנטי מולם. אמיץ הן בעמידתו נוכח התקינות הפוליטית והן בהשתחררו מחסמי החשיבה של השמרנות הדתית. מודל העולה מן המקרא ומחז"ל, מהיהדות לדורותיה ומן ההתחדשות הציונית. בידינו הדבר, ובנפשנו הדבר. #

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015