מות מנהיגיהם של ישראל גורר אסונות בתוך המחנה, אך גם מעביר את העם תהליך של התבגרות. מסע בעקבות הפרדות הרבות שבפרשה

פרשה של פרֵדות לפנינו. ממרים, מאהרן ובמובן מסוים גם ממשה. והכול ארוג במעין שתי וערב – סיפור פנימי על אירוע שמתרחש בתוך מחנה ישראל וסיפור עם מבט החוצה, מה קורה בין העם לסביבה. זה מתחיל עם מות מרים והתלונה על המים (פנימי) ומיד פנייה למלך אדום (חיצוני). לאחר מכן מות אהרן (פנימי) ומיד המלחמה מול הכנעני בחרמה (חיצוני). ולבסוף התלונה על המן ונחש הנחושת (פנימי) ומיד הפנייה לסיחון מלך האמורי והמלחמה בו ובעוג מלך הבשן (חיצוני).

עיון במארג המורכב הזה מגלה כי העם עובר בו תהליכי התבגרות מקבילים, הן בסיפורים הפנימיים והן בסיפורים החיצוניים.

איור: מנחם הלברשטט

שומרת אחותם

נפתח בחוליות השרשרת של אירועי הסיפור הפנימי. מותה של מרים נזכר ללא כל הכנה, באופן כמעט אגבי. מרים, שומרת אחיה במצרים, שיצאה במחולות ובשירה לאחר קריעת ים סוף וסחפה אחריה את נשות העם, שנענשה בחומרה על כך שהעזה לבקר את משה אך גם זכתה ממנו לתפילה אישית לרפואתה, מתה ונקברה. "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם".

ומיד "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן". ישנו דיסוננס עמוק בין הרגש המלווה את מות מרים ובין התלונה שבאה מיד לאחר מכן. המדרש נותן לכך פשר בקשירת מרים לבאר המים, ומותה להיעלמות הבאר, דבר שמוביל לתלונה. אנו ננסה להסביר את הממשק בין הפסוקים באופן אחר. העדר תגובתם של משה ואהרן למותה של מרים בולט וזועק. הרי בחייה היה לכל אחד מהם קשר אינטימי ועמוק איתה, עד כי בכל אזכור שלה צוין לצידה מי מאחיה. רק במותה היא "מרים" בלבד, ללא משה או אהרן לצידה. מן המצלול החוזר (מִרְיָם, הַמֹּרִים, מֵי מְרִיבָה) ברור כי פרשיית מי מריבה קשורה למרים. גם באזכורה הקודם, בהקשר הלאומי, עלה הקשר במצלול לסיפור צמוד שעסק במחסור במים (מִרְיָם, מָרִים, מָרָה).

נראה כי מרים מתה מבלי שלמשה ואהרן ניתנה יכולת לשהות בכאב, להנכיח אותו ולהתמודד איתו. חוסר הפניוּת להתמודד עם מותה מתעצם עוד יותר, שכן אהרן ומשה המיותמים נדרשים מיד לתפקד מול המון צווח, שבחוסר רגישות מוחלט אף אומר את המשפט "ולוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ (!) לִפְנֵי ה'". אחותם של משה ואהרן מתה זה עתה והעם מדבר על מות אחים.

חוסר יכולתם של משה ואהרן לעמוד על דיוק דרישת ה', לקחת את המטה אך לדבר אל הסלע, מובן ביותר. הם מתוחים, מבולבלים וכאובים בעקבות מיתתה הפתאומית של מרים ולכן טועים במילוי צו ה'. ובעקבות כך, הפרֵדה ממרים, שנערכה שלא כשורה, מובילה לפרדה גם ממשה ואהרן, ואנו שומעים לראשונה את גזר הדין הנורא "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (כ, יב). אולי ניתן לומר שברגע שמרים מתה כבר לא היה מי שיתייצב מרחוק לשמור עליהם, והתוצאה הייתה גזר דין מוות עבורם.

כך צריך למות

נדלג על הסיפור בהקשר החיצוני לסיפור הבא המתרחש בתוך מחנה ישראל: מותו של אהרן.

מה רב ההבדל בין מותה האגבי של מרים לבין מותו מלא ההוד של אהרן. הסבר טוב לכך הוא שאהרן, שבחייו אחראי על הטקסים והריטואלים, יממש גם במותו אחריות זאת ויזכה לטקס פרֵדה מכובד. אך אולי יש כאן גם לימוד לקח. מותה של מרים, שלא נתן מקום לאבל, גרר שרשרת אירועים שליליים ששיאם חטאם של משה ואהרן. כדי לא לחזור על כך נדרשת פרֵדה מסודרת. בוודאי עבור משה, שכעת ייוותר לבדו, בלא מרים ובלא אהרן לצידו, כפי שהורגל עד כה ב־40 שנות הנהגתו. זו הסיבה שמשה מנהל את הטקס הזה. הוא זקוק לפרדה מסודרת, שיש בה הכנה ויש בה נוכחות ברגע המוות ויש בה אבל מוחצן לאחריו.

הטקס מרשים מאוד וכל העם לוקח בו חלק: "ויַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה… וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". כך צריך למות. כך צריך להיפרד ממנהיג. רק כך אפשר להמשיך הלאה.

נדלג שוב לסיפור הפנימי – תלונה, עונש הנחשים ושירת הבאר. זוהי הפעם הראשונה שמשה עומד לבדו מול העם. נראה כי הוא עדיין שרוי באבל שמונע ממנו לשים לב לכך ש"וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל". רק לאחר פנייתם: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ…" תגובתו סוף סוף מגיעה: "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם".

יתרה מזאת, משה רואה את מות מרים ואהרן והוא מבין שגם מותו שלו קרב ובא. הוא חש שעליו להתחיל להיפרד מהעם, לאפשר לו לקחת אחריות על מעשיו. אולי בשל כך הוא אינו יוזם, כפי שתמיד עשה, את הפסקת הפורענות ולא פונה מעצמו אל אלוהים. גם הפתרון שהוצע אינו הפסקה מיידית של מכת הנחשים, אלא פעולה שמשה עושה המכריחה את העם לשתף פעולה ולדייק את המבט על מנת להביא את הרפואה. מה גדול ההבדל בין נחש הנחושת וההכרח להביט בו לבין הקטרת הקטורת של אהרון בפרשת קורח שהביאה לסיום המגפה, ללא כל פעולה מצד העם.

זוהי התלונה האחרונה שמתלוננים בני ישראל. אחריה נאמר "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". זהו תהליך מרשים שהחל בשירת הים, שאותה הוביל משה – "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" – ומסתיים כעת ביכולת שירה עצמאית של העם.

הנה כי כן, תהליך הפרֵדה מההנהגה הקודמת החל באופן בעייתי, אך הוסקו מסקנות ונעשו שיפורים. התהליך הנכון אפשר לעם למצוא את הכוחות לתפקוד עצמאי, לנטילת יוזמה ואף לאמירת שירה.

ד"ר אורית אבנרי 
מלמדת מקרא במרכז האקדמי שלם ובמת"ן ועמיתת מחקר במכון הרטמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015