הוויכוח על מיזם 929 מחזיר אותנו לשאלות היסוד העתיקות: למי שייכת התורה, מיהו תלמיד הגון וכמה לסנן ולהגן. כמו הבורא שהפקיר בסיני את היקרה שבמרגליותיו – גם אנחנו צריכים להרפות 

עוד מעט נציין חצי שנה למסע המשותף בשביל התנ"ך, "929", שיצא לדרך בימי החנוכה. מיזם 929 מבקש להעמיד את התנ"ך כמוקד ליצירת שפה משותפת לכל חלקי העם, ולהרחיב בכך את המכנה המשותף ואת תחושת הייעוד בחיים בארץ. אובדן הנכס התנ"כי מהשיח הישראלי מבטא ריחוק עמוק מתודעת הירושה שאמורה ללוות את העם היושב בציון. אם אינך שותף לתודעת הירושה, הנכסים שבידיך הופכים לנטל. על חברה שמתרחקת ממקורותיה מרחפת סכנה. השחרור מהנטל קל, והאובדן גדול.

במוקד המיזם עומד הצורך להשיב אבדה לבעליה, ולכן הוא פונה אל המרחב הציבורי הכללי. כחלק מהפנייה לרשות הרבים עלה לאוויר אתר 929, שמזמין אליו את כל מי שחפץ לקרוא בתנ"ך. כל הקריאות נמצאות בו זו לצד זו בשווה, בלי מגדר ובלי מגזר. בכניסה מוצב תמרור ובו נאמר: "השביל הזה הוא של רבים, נא לנהוג בהתאם".

ככל שהמיזם מתקבל בהתלהבות בכל קצוות הארץ, כך מתלבט הציבור התורני ביחס אליו. יש שני סוגים של ביקורת. האחת – ביקורת שנעשית בלי לבחון ובלי להכיר. זו ביקורת שמבוססת על לשון הרע ועין רעה. אי אפשר להתמודד עם ביקורת כזו מלבד המלצת הגמרא להיות מהנעלבים ואינם עולבים.

אבל יש גם ביקורת אחרת, רצינית ועמוקה, שבאה מתוך תחושת אחריות ורצון להיטיב. רבנים ואנשי חינוך שחשים אחריות להצלחת המהלך כולו מרגישים שיש בו משהו החוצה את קו הגבול המותר בדרך לימוד התורה. עוד לפני היציאה לדרך התקיימו דיוני עומק בחבורת רבנים ואנשי חינוך, והוסכם שכשם שיש צורך להוציא את התנ"ך למרחב החיים הישראלי כך יש צורך לייצר לתלמידי החינוך הדתי מסגרת מוגנת ומסוננת שאיננה חושפת אותם לכל הרוחות הנושבות בעולם. בהשוואה מעולם הצומח, מוסכם ומובן שיש ערך חינוכי משמעותי ביצירת אקלים מזוקק ומבוקר בשלבי הצמיחה הרוחנית. יש בינינו ויכוח על רמת הסינון ותועלתו, אך אין ויכוח על חובתה של מערכת חינוך לבקר את כיווני הרוח הבאה מחוץ לבית המדרש.

בעקבות דרישה זו הקימה מכללת הרצוג את אתר "הקהל – תתקכ"ט", המצעיד את קוראיו בקצב של מיזם 929 אך מקפיד שתכניו יהיו תואמים לעולמם של המאמינים בסמכות התורה מן השמים ולפרשנות העולה מעולמם של אנשי אמונה. יש הדורשים מסננים קפדניים יותר, ועבורם גם האתר של מכללת הרצוג חשוף מדי לעולמות חיצוניים. אלה הקימו אתר נוסף בשם "תנ"ך על הפרק".

אני בחרתי להוביל את המהלך הגדול של לימוד התנ"ך במרחב הציבורי. במאמר זה אני מבקש להעמיק את העיון בשאלה זו של פתיחת שערי התורה לכול, מתוך ידיעה שהתורה שקיבל משה מסיני מגיעה גם לידי בני בניו שאינם מאמינים במעמד הר סיני. אותם בנים אינם יראים מלפרש את התורה על פי הבנתם ודעתם החופשית.

להרחיב את המכנה המשותף. מיזם 929
צילום: גדי אוהד

כנסת פתוחה

הביקורת התורנית על המיזם מבוססת על תודעה עמוקה, שלפיה הנגשת התורה למי שעלול לגלות בה פנים שלא כהלכה היא כשותפות פעילה בעבודה זרה. המקור לתודעה זו הוא דברי הגמרא במסכת חולין (קלג, ב):

אמר רב יהודה אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנום, שנאמר "כל חושך טמון לצפוניו".

אמר רבי זירא אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד", ואין כבוד אלא תורה שנאמר "כבוד חכמים ינחלו".

המסורת התלמודית הזו מבארת את חשיבותה של יצירת מרחב נבדל ללומדי תורה מתוך אמונה ויראה, מבלי לקרב את התורה למי "שאינם הגונים". שתי הדרשות מציגות שתי טענות המשלימות זו את זו. הטענה הראשונה היא שהמלמד את התורה לתלמיד שאינו הגון נופל לגיהנום. הפסוק שממנו נלמד ההיסק הזה נמצא בספר איוב, והוא עוסק בדמותו של הרשע החי בתוך מחשכיו. מימרת רב היא שאם אתה שונה לאותו רשע ("תלמיד שאינו הגון"), לא תוכל להימלט מן המחשך שטמון בעולמו.

המימרה השנייה טוענת בחריפות שלא רק אתה נופל לגיהינום, אלא גם התורה שאתה מחזיק בידיך הופכת להיות אבן של עבודה זרה. כלומר, התורה לא תישמר בטהרתה אם אתה מוסר אותה לתלמיד שאינו הגון.

שתי המימרות מהלכות אימה על מי שמתבונן על אותה סביבה של "תלמיד שאינו הגון", והן מבקשות להציל את הצדיק ממגע עם הרשע. מטרת הבידול היא כפולה – הצלת החכם והצלת התורה. שניהם נמצאים בסיכון כתוצאה מהחיבור עם "תלמידים שאינם הגונים".

המתח הזה של מסירת התורה למרחב שאינו מוגן וסטרילי אינו חדש לתקופתנו. אפשר לומר שזוהי חוויית היסוד של מסירת התורה בכל שנות חכמי התורה שבעל פה, מאז חתימת הנבואה.

ראשון לכולם עזרא הסופר. תקצר היריעה מלתאר את גודל המהפכה שחולל עזרא ביחס לנגישות העם אל התורה. מיהו העם שפגש עזרא בארץ? קריאה פשוטה בספרי התקופה, עזרא ונחמיה, מלמדת על חברה יהודית נטולת יהדות. לא שבת ולא מועד, לא ברכה ולא תפילה, לא קידוש ולא הבדלה. חיי חול סובבים את כל מעגל השנה. התורה ספונה בהיכל המקדש, כתובה בעברית קדומה שאיש לא מבין מלבד כמה כוהנים. הנתק בין הקודש שאחוז בידי הכוהנים ובין החול שממלא את הארץ לא ניתן כמעט לגישור. לאותו נתק נכנס עזרא ויצר את התקופה של "כנסת הגדולה", שהחזירה עטרה ליושנה.

משנת אבות, הקוראת "העמידו תלמידים הרבה", היא תוצר של מהפכת אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר. התקנה הראשונה שתיקן עזרא היא קריאת התורה. קשה לחשוב על כך שלאורך ימי בית ראשון כמעט לא הייתה תקופה שבה למד העם תורה, ולו ברמה הבסיסית ביותר. להוציא תקופה קצרה בימי חזקיהו ועוד ניסיון בימי יאשיהו, התמונה כלל אינה מרנינה. הכוהנים שמרו את צפונות התורה בחדרי חדרים, ולאט לאט, בלי להתכוון לכך, הביאו לניתוק העם ממקור קיומו ולייבוש לשד חייו. את זה בא עזרא לתקן.

הגמרא מלמדת אותנו שהבסיס לתקנת עזרא היה הפסוק המתאר את הליכת בני ישראל במדבר דרך שלושת ימים, עד לשבירת צימאונם. באמצעות השוואת התורה למים ("אין מים אלא תורה") תיקן עזרא שלא יעברו שלושה ימים ללא קריאת התורה: שני, חמישי ושבת. על מהפכת התורה שחולל קיבל עזרא את הגבוה שבתארים:

תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה (סנהדרין כא, ב).

אבל המהפכה של עזרא הולידה גם זרמים וכתות שונות שאפיינו את ימי הבית השני. לא רק "צדוק ובייתוס", אלא גם אפיקורוס ודומיו אחזו בתורה שהעביר להם עזרא ופירשו אותה שלא כהלכה. עם עליית היוונים לארץ (ימי שמעון הצדיק, משיירי כנסת הגדולה) החלו החכמים לבודד את התורה מעין הציבור. בית המדרש החליף את בית המקדש, והחכמים נסגרו מפני רוחה של תרבות יוון המשתלטת ומתפשטת על הארץ.

אליטה נשיאותית

שמאי הזקן היה מאלה שאחזו במסורת העתיקה, והוא ביצר את עולמה של התורה מפני מי שאינו הגון לה (ראו אבות דרבי נתן פרק א). כנגד מגמה זו פעל הלל שביקש למלא את הארץ בתלמידים, ברוח עזרא הסופר שציווה במשנתו "העמידו תלמידים הרבה". את התמונה הזו משרטטת לנו הברייתא:

שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה (סוכה כ, א).

זיהויו של הלל עם עזרא מופיע גם בעת הספדו:

וכשמת אמרו עליו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא (סנהדרין יא, א).

המתח בין שתי השיטות לא חדל עם התעצמות בית הלל אחר החורבן. דור יבנה מצא עצמו באותו ויכוח. הנשיא רבן גמליאל שנשא באחריות לשלמות העם, "שלא תהיה התורה כשתי תורות", מנע ככל יכולתו את הוצאת התורה למחוזות לא בטוחים. כחלק מהנהגתו העמיד שומר בכניסה לבית המדרש, כדי שלא ייכנס מי "שאין תוכו כברו". במאבק על צביונו של בית המדרש בתקופת יבנה הודח הנשיא, ובמקומו נבחר רבי אלעזר בן עזריה. כשראה רבי דוסא בן הרכינס, זקן הדור, את רבי אלעזר, אמר: "עשירי הוא לעזרא". זהו ייחוסו של רבי אלעזר וזה מה שהפך אותו ראוי לנשיאות. ואכן, הדבר הראשון שעשה הנשיא החדש היה לסלק את שומר הסף שהעמיד רבן גמליאל ולקבוע ש"ייכנסו הכול".

לימוד עיוני של משנת רבי אלעזר בן עזריה מגלה שהוא העמיד אלטרנטיבה של ממש למשנתו של רבן גמליאל. במסכת חגיגה מביא התלמוד דרשה של רבי אלעזר בן עזריה, המתארת את פתיחת שערי התורה לכול:

ואף הוא פתח ודרש: "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד"… בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים, שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם ניתנו מרועה אחד – א־ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

רבי אלעזר מבקש לראות את הביטוי "בעלי אסופות" כתיאור ססגוני של עולם בית המדרש החדש. לבית מדרש זה נכנסים תלמידי חכמים למאות ולאלפים כדי ללמוד תורה, ללא חשש ממחלוקת וללא הכרעה מוקדמת בין הדעות. "יושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה".

אלא שכאן מתגנבת השאלה המחויבת: "שמא יאמר אדם, היאך אני לומד תורה מעתה?". איך ימצא האדם את דרכו בעולם של ריבוי קולות? על כך יש שתי תשובות אפשריות.

התשובה האחת מוצאה מבית המדרש של הנשיא, רבן גמליאל: "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א). בעולם של ספק אין לו לאדם לחפש דרך, אלא לבקש מורה דרך. הרב, מורה הדרך, הוא שיוציא את האדם מן הספק. חבל על זמן יקר של חיפוש חסר תועלת. אם יש הרבה דעות – עשה לך רב וכך תסתלק מן הספק.

המסלול שמציע לנו רבי אלעזר מציג אלטרנטיבה למשנתו של רבן גמליאל. הוא מבקש להציב את האדם כאחראי לפילוס הדרך במבוך של הספק. במקום "עשה לך רב" מציע לנו רבי אלעזר את משנת "עשה אזנך כאפרכסת". מול "קנה לך חבר" מעמיד רבי אלעזר בן עזריה את האידיאל: "קנה לך לב מבין". מה משמעות ההוראה הזו?

"אפרכסת" (ביוונית) היא מעין משפך, שבצדו האחד הוא רחב ובצדו השני הוא צר. כשאנו משתמשים בדימוי של האפרכסת, בכוונתנו לקלוט את הקולות המשייטים בחלל. קולות אלו "נשפכים" לתוך האפרכסת, נכנסים אל השפופרת ויוצאים מהפתח הצר.

רבי אלעזר אומר לנו לעשות את אוזננו כאפרכסת, היינו לפתוח את האוזן לקליטה רחבה של כל הקולות הבוקעים בחוץ. האפרכסת אינה ממיינת ואינה מצנזרת, היא קולטת את כל הקולות. רק לאחר מכן מגיע השלב השני: "קנה לך לב מבין לשמוע". זהו שלב המיון וההבנה, והעיכול שבא אחרי הקליטה. גם על השלב השני מופקד האדם עצמו. הוא צריך לקנות את הלב כדי להבחין בין כל הקולות.

הלל הזקן והנצי"ב מוולוז'ין

גם בדור שלאחר מכן לא פסק הוויכוח בין שני הזרמים הללו. רבי יהודה הנשיא, משושלתו של רבן גמליאל, מבקש להסתיר את התורה מן ההמון (מועד קטן טז, א):

גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש? "חמוקי ירכיך כמו חלאים" – מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר. יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר בר חנה.

מול ההשקפה הנשיאותית של רבי הדורש להסתיר את התורה, פורץ רבי חייא ומלמד בשוק.

אותה גמרא שהעמידה את הלל בשורה אחת עם עזרא הסופר, כמי שהציל את העולם משכחת התורה, מעמידה את רבי חייא בהמשך השרשרת:

חזרה ונשתכחה, עלה רבי חייא מבבל והעמידה.

זוהי השרשרת המבטיחה את נצחיות התורה. עזרא, הלל, רבי חייא – הם אלה שבזכותם לא נשתכחה תורה מישראל. המשותף לשלושתם הוא שהוציאו את התורה אל המרחב הציבורי והניחוה לפתחי הכלל.

אל השרשרת הזאת הצטרף בשלהי המאה ה–19 הנצי"ב מוולוז'ין. עורכיו של כתב העת "מחזיקי הדת" ביטאו את משאלתם להפריד בין הקהילות הנאמנות לתורה לאלה המחדשים ומהרסים. הנצי"ב מביע את כאבו על מגמה זו, ובין השאר הוא כותב (שו"ת משיב דבר א, מד):

עלינו לעשות להחזיק הדת להרבות תורה בבתי מדרשים, ולעשות כל תחבולות שאפשר שיתעסקו בתורה ברבים, ולא לדקדק אם חבירו לומד לשמה או שלא לשמה. וכפי שכתוב במעשה של רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, שמסיקה הגמרא שלא כרבן גמליאל שאמר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש… ועסק התורה בקבוץ בעלי בתים יהא גורם למעט מחלוקת בישראל ולהרבות מחזיקי הדת.

אם באמת ובתמים אנו באים להחזיק הדת, אין עצה כי אם לעסוק בלימוד תורה, בלי שום נפקא מינה אם הוא לשמה או שלא לשמה. וזה אינו אלא מסור ללב וידוע להקב"ה איך להצליח את הלומד, אבל לנו אין לדעת ולחשוב בזה מאומה. ובזה האופן ירבו לומדי התורה כהנה וכהנה, וגם המתחכמים יכירו כי קיום התלמוד הוא לנו לחומה.

כן, להפקיר

מאז ימי הנצי"ב עברו עוד 130 שנה, והנה אנחנו כאן, במדינה שלנו, מתחבטים באותן שאלות שהעסיקו את היהודים מאז ומעולם. מיזם 929 מבקש להצטרף לשרשרת הגדולה של החותרים להחזיר תורה לבעליה, למרחב החיים הישראליים.

המיזם לא שם עצמו במקום של הוראה, אלא ביצירת מרחב פתוח שבו כל אחד מוזמן להשמיע את הקריאה שלו. לא כל הקולות שווים, ובוודאי שלא כולם ערבים לאוזן, אבל אם רוצים לייצר תנועה גדולה מוכרחים לשחרר. להבין שאזורי הנוחות שהורגלנו אליהם אתמול מתחלפים לזירה גדולה יותר, סואנת יותר, ובעיקר – שונה.

התמונה התלויה מעל ראשם של שותפיך למסע אינה זהה לתמונה שהורגלת לה בביתך. הרב שלהם אינו הרב שלך, גיבורי ילדותם אחרים, הריח והטעם שונים. ובכל זאת, משהו גדול מחבר אותם אליך. הם שרים איתך בעיניים דומעות את ההמנון, לוחמים למען הזכות לממש את הריבונות במולדת, נושמים לעומק הריאות את אוויר הבית המשותף הזה. וכן, גם קוראים איתך את הספר שהוא שלהם, כמו שהוא שלך.

 באופן מכאיב ועצוב באים "כוהנים" מהמחנה הליברלי, כמו גם מהמחנה הדתי, ומבקשים לעצב את המסע גזור ומדוד לפי מידותיהם הצרות. זה לא יצלח. אנחנו בחרנו אחרת. בחרנו לא להדיר ולא לנכס. בחרנו לפסוע בשביל הרחב, בשביל התנ"ך, בשביל של כל חלקי החברה הישראלית.

יצאנו לדרך מתוך אמון באחריות האישית של כל השותפים למסע, והנה אנחנו עומדים שוב למרגלות הר סיני. כחצי מיליון ישראלים שנחשפו למיזם, כ־50 אלף איש המדווחים על צעידה קבועה בפרקים היומיים, אנו חשים שזהו המעמד שאליו אנו חותרים. מעמד שבו נמצאים הכול בשווה, שישים ריבוא שומעים את התורה, כל אחד בכליו המיוחדים ומתוך עולמו ומקומו בחיים. כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות ומעשיהם נבדלים, אבל התורה – אחת היא.

המדרש מתאר את הבחירה לתת את התורה דווקא במדבר:

ניתנה תורה פרהסיה דימוס במקום הפקר, שאלו ניתנה בארץ ישראל היו אומרים לאומות העולם אין להם חלק בה, לפיכך ניתנה דימוס פרהסיה, במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל (מכילתא שמות יט, ב).

התמונה של תורה שהיא "הפקר" מאיימת מאוד. איך מפקירים נכס יקר כל־כך? איך מוכן הבורא לשחרר את היקרה שבמרגליותיו ולהניחה משוחררת ("דימוס") בפרהסיה ובמקום הפקר. זוהי בדיוק החוויה שמבקש המדרש לצרוב בעבורנו. התורה לא ניתנה לקבוצה או לשבט. התורה ניתנה לכל באי עולם, וכל הרוצה יבוא וייטול. גם ההתגלות הראשונה, במעמד הר סיני, הייתה התגלות משותפת: "וכל העם רואים את הקולות".

מאז אותו מעמד עברנו הרבה. עזבנו את המדבר והתמקמנו בארץ, מרובדים לשבטים. על החוויה האחת והיחידה של "ויחן ישראל כנגד ההר – כאיש אחד בלב אחד" אנו מספרים לבנינו ולבני בנינו בגעגוע. לא מכירים את זה מקרוב, אבל מרגישים עמוק שזה היה ולכן גם יכול להיות. זוהי משימת חיים: לייצר את תנועת העמידה המשחררת הזו, המדברית והקשובה, שמצמצמת את עצמה כדי לפנות מקום לתורה וללומדיה.

הרב ד"ר בני לאו הוא רב קהילת הרמב"ן בדרום ירושלים וראש מיזם 929

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' סיון תשע"ה, 22.5.2015