בניסיון להשתלב במרחב הציבורי־חילוני במדינה עיצב הציבור הדתי־לאומי לעצמו זהות התופסת את היהדות כתרבות ודוחקת החוצה את התורה. למרות ההצלחה – זה לא באמת מי שאנחנו

בשני העשורים האחרונים הציונות הדתית שרויה בתסכול גדול. מבחינה אידיאולוגית אנחנו הציבור הקרוב ביותר לכל חלקי העם: אנחנו גם ציונים וגם דתיים, גשר המחבר בין החילוניות לחרדיות. אם כן, איך אפשר להסביר את העובדה שאנחנו עדיין נמצאים בקרון האחורי של הרכבת? מדוע המדינה מנוהלת על ידי המפלגות החילוניות והחרדיות, ואנחנו תמיד נחשבים לקבוצה שולית? ככל שהציונות הדתית גדלה, התפתחה, ושלחה את ענפיה אל המרחבים השונים של הציבוריות הישראלית, כך גדל והתעצם התסכול.

הציבור הדתי־לאומי מאס במעמד של "המתמודד הדתי" בתוכנית הריאליטי של הציבוריות הישראלית, זה התלוי תמיד בחסדיה ובשיפוטה של ההגמוניה החילונית אשר תחליט אם הוא ראוי לבוא בקהל. בימי ההתנתקות הגענו למסקנה כאובה – אנחנו לא כאן, אנחנו לא מספיק מחוברים אל העם, התנחלנו בגבעות אך לא בלבבות. מתוך כך קמה וצמחה תנועה גדולה של הפצת תורה. בכל עיר ועיירה קמו מרכזים ללימוד תורה וקירוב הלבבות, כדוגמת "ראש יהודי", "מעייני הישועה", "פנים אל פנים" ועוד התארגנויות מקומיות וכלל ארציות שונות.

בו בזמן התרחשה תופעה מקבילה בציבור החילוני. הדור שהייתה בו שנאה והתנגדות לדת עבר מן העולם, ואת מקום האפיקורסות תפסו בורות וניכור ביחס לדת, ובעקבותיהם תחושה של ריקנות וצימאון, צימאון לזהות, לשייכות, לחזרה אל המקורות והשורשים שלנו כמחוללי זהות, ולאו דווקא בהקשרם הדתי. בכל עיר ועיירה קמו מרכזים חילוניים ללימוד התורה והכרתה.

נוצר מצב שבו הן מצד הציבור הדתי והן מצד הציבור החילוני גברה הכמיהה הקריטית לחיבור, לזהות או להזדהות. הציבור הדתי־לאומי חש כי סוף סוף יש מישהו המתעניין בו ובתורתו, תורה המשתלבת עם אורח החיים המודרני. בני הציונות הדתית החלו לחוש גם את הפוטנציאל הגלום בהתעניינות זו.

סאטירה שיש בה הרבה מן המציאות. מתוך הפרסומת ל"שבת ישראלית"
צילום מסך

הישראלי החדש

סוגים שונים של עיסוק במקורות והתקרבות יצרו מצב שבו ישראלים רבים מוצאים את עצמם כלא מזדהים יותר עם התואר "חילוני" אך גם לא עם התואר "דתי". הדבר השתלב עם רחשי לבו של הציבור הדתי לאומי, ציבור האמון על הכלליות ועל אהבת האומה, ציבור אשר מאז ומעולם מאס בהגדרות סקטוריאליות מבדילות ודרש זהות חדשה.

תהליך נוסף, שהתרחש במקביל, הוא חדירת סולם הערכים המערבי המודרני אל החברה הציונית דתית ואף אל המרחב התורני. בעבר, ככלל, הלך הרוח התורני היה מנוגד להלך הרוח המודרני, אך בשנים האחרונות צמחה וגברה בעולם הרבני האורתודוקסי תנועה המאמצת ערכים רבים מתוך עולם הערכים הליברלי, ואף דוגלת בכך שאלו הם ערכי התורה האמיתיים. גם השירות הצבאי, הלחימה יחד כתף אל כתף והחיים האזרחיים המשותפים יצרו אחווה וקירוב דעות בין האוכלוסיות השונות. נוצר מצב שבו למרות השוני באמונה ובאורח החיים, רבים מבני הציונות הדתית חשים הזדהות גדולה עם עולם הערכים ועם התרבות של הציבור החילוני, ואף מצהירים על כך בגלוי. כך גבר הצורך בזהות חדשה, זהות אשר תחליף את הזהות הדתית העומדת מנגד לחילוניות, שהרי הקרבה ביניהן גדולה מהניגוד. כך נולדה ה"ישראליות".

להיות "ישראלי" פירושו להיות אידיאליסט הנאמן לערכי הציונות ולערכי המסורת היהודית. הישראלי החדש יכול לקיים אורח חיים חילוני, דתי או חרדי, ובלבד שיחוש הזדהות עם השילוב של ציונות, אידיאלים ומסורת.

לכאורה אין כאן כל חדש, שהרי ישראליות זו קיימת כבר מראשית ימי הציונות. אך החידוש הוא בדגש. הזהות החדשה מדגישה את ה"ישראליות" כמרכיב הזהות העיקרי, כאשר האמונה ואורח החיים הם המרכיבים הטפלים. הזהות ה"ישראלית" מדגישה את המכנה המשותף בין המגזרים, ומאפשרת כמעט לכל גוני החברה הישראלית להיכלל בה.

על מנת לכלול בתוכה גוונים רבים נמנעת ה"ישראליות" מלהדגיש מסרים קיצוניים או דתיים מדי. את מקומם של התורה, ההלכה, הגאולה וקידוש ה' תופסים המסורת, הערכים, התרבות וההגות היהודית, הדיאלוג וכדומה. במסגרת היותך "ישראלי" אתה יכול גם לקיים מצוות באופן מלא או חלקי, אך זהו כבר עניין משני. האמונה המוחלטת בקב"ה המנהיג את העולם ונותן התורה, והמחויבות המלאה להלכה, אינן מרכיב עיקרי בזהות ה"ישראלית", ואף יותר מכך – הן מרכיב טורדני במקצת, הפוגע באחדות ובאחידות השורות.

הזהות ה"ישראלית" פוטרת אותנו מן ההגדרות ה"ישנות" והלא ברורות של "דתי־חילוני־חרדי", ונותנת מקום לכל אלו הרואים עצמם כנופלים בין המגזרים.

דחיקת שם ה'

ה"ישראליות" החדשה טומנת בחובה ערך משמעותי נוסף, בכך שהיא מקנה לאנשי הציונות הדתית את כרטיס הכניסה אל מדורת השבט של הציבוריות הישראלית. הזהות החדשה מאפשרת לאנשי הציונות הדתית להשתייך סוף סוף אל הציבור הישראלי הכללי, לחדול מלהיות מגזר נפרד ומבודד, ואולי אפילו להשתלב בהנהגת האומה. לאנשי הציונות הדתית יש יכולת ומוטיבציה גבוהה ביותר לטפח את הזהות החדשה.

ואכן, בשנים האחרונות קמו מיזמים שונים המגלמים את הופעתה של הזהות ה"ישראלית" החדשה, רובם ככולם בהובלה או בשיתוף של בני הציונות הדתית. מיזמים כמו "שבת ישראלית", "שמיטה ישראלית", "תנ"ך ביחד", "החינוך המשותף", סדרת "עם הספר" וכדומה – כולם מדגישים את הציונות, את המורשת הרוחנית והתרבותית, את השיתוף והדיאלוג, וכולם מסתירים או מדחיקים את שם ה'. להלן מספר דוגמאות:

הדגש שלנו ב"שבת ישראלית" הוא בחיבור. חיבור בין אנשים, בין קהלים ועדות, בין מסורות שונות. חיבור דו צדדי שבו כל אחד מביא את עצמו כפי שהוא ונחשף לעולמו של הזולת, בכבוד, ללא שיפוטיות והתנשאות ומתוך הבנה שיש לנו מה ללמוד מכל אדם באשר הוא. בתפיסתנו השבת צריכה להיות יום ייחודי. כל אחד צריך ליצור את השבת המשמעותית עבורו לפי עולם ערכיו. שבת שתביא לידי ביטוי את המשפחתיות, את הקהילתיות ואת המסורת" (מתוך דף הפייסבוק של "שבת ישראלית")

בסרטון המפרסם את המיזם מופיעה משפחה דתית המכינה את ביתה לקראת בואם של האורחים החילונים. כחלק מההכנות המשפחה מסירה מהמדפים סממנים דתיים ומחליפה אותם בסממנים חילוניים. סאטירה שיש בה הרבה מן המציאות.

היוזמה נועדה להחזיר את השמיטה ללוח השנה של כולנו במדינת ישראל, כשנה של התבוננות עצמית ועיסוק מוגבר בנושאים של חברה, סביבה, קהילה ורוח. שאיפתנו היא כי כל אדם בישראל ידע כי השנה הינה שנת שמיטה, וכי כל מי שרוצה בכך יוכל לממש את שנת השמיטה בחייו בדרך המתאימה לו ולתפיסת עולמו. (מתוך אתר "שמיטה ישראלית").

למה תנ"ך? זהו טקסט מכונן, מכנה משותף ברמה בינלאומית, שסיפוריו וקווי המחשבה שלו מהדהדים בחיינו עד היום. כספר, הוא מדהים בעושרו: מהנה, הרפתקני ונוגע ללב, וגם רצוף סתירות, מעורר מחשבה ושנוי במחלוקת. זהו קלידוסקופ של תחומי עניין, מהיסטוריה, פוליטיקה והנדסה ועד עיצוב ובישול. הוא פורש בפני הקוראים מסעות אישיים ומשפחתיים, אהבות קטנות ואימפריות גדולות, אנקדוטות משעשעות ומיתוסים חוצי־תרבויות, נבואות זעם בצד שירה נוטפת רוך, אגדות מסעירות ודברי הגות. התנ"ך הוא בסיס רחב מאין כמוהו לגילוי עצמי, למשמעויות אקטואליות ולשיח אישי, חברתי ותרבותי. ומעל הכול – זה פשוט סיפור טוב. 
(מתוך אתר 929).

הנה כי כן, מילים כמו תורה, קדושה, אמונה, הלכה, דבקות בה', קדושת העם והארץ, אם בכלל יופיעו, לא ימצאו את מקומן בקדמת הבמה בישראליות החדשה.

ה"ישראליות" אינה רק מתודה או אסטרטגיה הסברתית. רבים מיוזמי הפרויקטים הנ"ל מדווחים על הזדהות גמורה עם התכנים, על הזדהותם עם הציבור החילוני ועל הצורך בהתנתקות מהזהות הישנה ובהמרתה בזהות חדשה, כמו בדוגמה הבאה:

עמותת צו פיוס רואה לנגד עיניה מרחב חיים משמעותי שבו פועלים יחד ישראלים בעלי מגוון זהויות על הרצף הדתי־חילוני כשהם מקיימים אורח חיים משותף בתחומי החינוך, התרבות והקהילה. מרחב זה יאפשר קיומו של שיח זהויות, יהווה מעיין של יצירה תרבותית ישראלית־יהודית חדשה הממזגת בין ערכי המסורת היהודית וערכי הדמוקרטיה, וישמש עוגן לערכים של כבוד וערבות הדדית עבור החברה הישראלית כולה.

ביטוי פוליטי

את המרת הזהות והמעבר מציונות דתית ל"ישראליות" ניתן לראות באופן מובהק בספינת הדגל של הציונות הדתית, "המפד"ל־הבית היהודי". כבר בשם המפלגה ניתן לראות את המרת הלאום ב"בית", ואת המרת הדתיות ביהדות. הדת כבר אינה מרכיב דומיננטי בזהות הלאומית; זו הפכה לעניין אישי, ביתי ומשפחתי, ועדיף לקרוא לה בשם יותר מסורתי – יהודי.

במצע המפלגה לכנסת ה־16 נכתב:

מפד"ל, המפלגה הדתית לאומית, נוסדה על בסיס נאמנות משולשת המתלכדת לאחדות אחת בלתי נפרדת: הנאמנות לתורת ישראל, הנאמנות לעם ישראל והנאמנות לארץ ישראל. המפד"ל רואה בעצם קיומה של מדינת ישראל גילוי של אמונה וקדושה.

והיום, באתר הבית היהודי:

מדינת ישראל היא מדינה יהודית, מדינת היהודים, בעלת משטר דמוקרטי. נפעל לחיזוק הצביון היהודי של המדינה, ונילחם נגד כל מי שפועל להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.

במפד"ל:

הרבנות הראשית הינה הסמכות הממלכתית תורנית־הלכתית העליונה במדינה. המפד"ל תמשיך לפעול לחיזוק מעמדה וסמכויותיה של הרבנות הראשית, כרשות בלתי תלויה הפועלת לעיצוב צביונה היהודי של המדינה בכל תחומי החיים והחברה.

ואילו בבית היהודי:

הרבנות הראשית חייבת לראות עצמה כנותנת שירות לכלל הציבור באהבה. לשם כך יש לשדרג את מעמד רבני הציונות הדתית. אנו מאמינים כי הדרך לקיומה של חברה חזקה במדינת ישראל הינה בדרך של הידברות ושיח ונפעל רבות לשם כך. דוגמה טובה לחזוננו: יום הכיפורים. הציבור הכללי מכבד יום זה, ללא קשר לשום חקיקה.

הדוגמאות המובאות הן כדי להצביע על מגמה נרחבת, אשר נראה כי לאחרונה היא מוסיפה וצוברת תאוצה.

ויתור על אלוהים

לכאורה, חזון אחרית הימים מתממש לנגד עינינו. כל בית ישראל מתגבשים ומתאחדים סביב זהות אחת, אשר במרכזה אהבת העם והארץ, אהבת התורה ומוסר הנביאים, ולכן רבים הם המתלהבים מהתהליך. אך נראה כי ישנן בתהליך זה מספר בעיות, שמהן לא ניתן להתעלם.

במשך כל הדורות סבבה התרבות, ההגות והמורשת היהודית סביב ציר מרכזי אחד – השאיפה לקרבת אלוהים, והצימאון לדעת ולברר את דבר ה' אלינו, דרך התורה שבכתב והתורה שבעל פה. הצגת המסורת היהודית תוך הסתרת האמונה בבורא עולם המנחיל לנו את תורתו, מחיקת שם ה' ממסורת ישראל או דחיקתו לשוליים, הן סילוף של המסורת.

זהות הבנויה על זיוף לא יכולה להצליח. גם אחרי כל השינויים הקוסמטיים יודע “הישראלי החדש“ כי השבת ביהדות אינה רק יום של משפחה, התנ“ך אינו רק “סיפור טוב“ והשמיטה אינה בדיוק שנה של התבוננות עצמית וקהילתית, משהו כאן לא אמיתי. בעבר נעשה ניסיון דומה להקים דור ישראלי חדש אשר יונק משורשיו היהודיים והתנ“כיים, אך מנותק מאמונה ומצוות. ניסיון זה לא צלח. ידועה האמרה “רצינו לגדל כאן דור של אפיקורסים אך גידלנו דור של עמי הארצות“.

הזהות היהודית נשענת על עיקר אחד המחולל אותה – האמונה בקב“ה, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. גם אם אפשר ליצור שינויים ותמורות בזהות העצמית והלאומית, את המרכיב העיקרי, מחולל הזהות, לא ניתן להחליף. כשם שמחיקת האני העצמי מטשטשת את הזהות הפרטית, כך מחיקת האני האלוהי מטשטשת את הזהות היהודית.

נראה כי למרות הכוונות הטובות, הציונות הדתית חתמה כאן על עסקה די מפוקפקת – ויתור על המרכיב הראשי בזהותה תמורת כניסתה אל הקונצנזוס של ההוויה הישראלית.

בסופו של דבר, גם הזהות הציונית מבוססת על האמונה ועל הזהות היהודית. הקשר של עם ישראל לארץ ישראל יסודו בהבטחה האלוהית לאברהם אבינו, והמשכו בעריגת האומה אל ארץ הקודש, ארץ הנבואה והשראת השכינה. כל זהותנו הלאומית מבוססת על אמונתנו ותורתנו. כל טשטוש של הזהות היהודית האמונית מחליש את זהותנו הלאומית, ופוגע בחוסן המדיני. כבר ראינו בעבר כיצד בזמנים קשים ציונות ללא תורה נקלעת למחוזות של חולשה וויתור.

ישנן כאן גם בעיות נוספות, כגון הזלזול בערכי התורה והצגתם כערכים אנושיים, וכן זלזול בציבור, כאילו הוא אינו מסוגל לשמוע את דבר ה‘ בצורה גדולה, כך שאנו צריכים לצנזר את התורה ולבחור את התכנים בעבורו.

אגב, בימי בית ראשון היינו עדים לתהליך דומה בזמן ההיפרדות לשתי ממלכות, יהודה וישראל. מלכי יהודה היו משתדלים להנהיג את ממלכתם על פי התורה, וגם ענייני החול הלאומיים היו נקבעים מתוך מבט אמוני ותורני. עשרת השבטים לא היו מעוניינים בהנהגה שכזו והעדיפו להיות מונהגים בידי הנהגה מדינית רגילה, הנותנת מקום גם לעבודת ה', אך כעניין פרטי ואישי ולא כמערכת ציבורית:

וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו (מלכים א יב).

ומובא במדרש:

תני ר' שמעון בן יוחאי אומר לא אותך מאסו כי אותי מאסו, בשלשה דברים עתידים למאוס, במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבנין בית המקדש. אימתי מאסו שלושתם? בימי ירבעם. הדא הוא דכתיב: ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד… איש לאהליו ישראל, ולא לבית המקדש; אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו" (ילקו"ש שמואל א).

המדרש מבאר את הביטוי "לאוהליך ישראל" כמבטא את המאיסה בעבודת ה' הציבורית שבמקדש. לכל אחד יש השראת השכינה שבאוהל האישי שלו, איש איש ואלוהיו.

וכך נוסדה לה עבודת ה' חדשה־ישנה, עבודת ה' נגישה, פרטית ומשפחתית, בדמות עגלי הזהב של ירבעם ובמות היחיד. ממלכת ישראל הייתה מדינה יהודית המעדיפה שירותי דת לאזרח הפרטי על פני חקיקה דתית ציבורית, מה שהוביל בהמשך לאובדן הזהות הישראלית ולפנייה לעבודה זרה, ובסוף אף לחורבן לאומי.

זהות אמיתית

האבסורד הגדול הוא שהיום, בקרב הציבור הרחב, יש דווקא פתיחות גדולה ונכונות לשמיעת דבר ה' יותר מאי פעם. הזכרת שם שמים כבר אינה מעוררת התנגדות, ובמקרים רבים היא דווקא מעוררת את הרצון להקשיב.

התרבות המערבית והמזרחית מספקות לאדם המודרני ערכים, מוסר, עולם רוח, התבוננות ומימוש עצמי, ואת כל אלו הוא מוצא גם מבלי לפנות ליהדותו. אך ישנם ערכים שאותם ניתן למצוא רק בתורה, ולא בשום מקום אחר. קדושה וטהרה, אמונה בא־ל המקיף וממלא את החיים, אמונה ישראלית רעננה המעצימה את הנפש ואת כוחות החיים, ונוסכת באדם תקווה, ביטחון ושמחה. אל לנו להתבייש ולהסתיר ערכים אלו. אנשים רבים מחפשים היום דווקא תורה כזאת, תורה המלאה אמון בחיים, אמון באדם ואמון באומה ובמדינה.

דווקא היום ביכולתנו לטפח זהות ישראלית אמיתית, המבוססת על חיבור לעם ולארץ תוך חיבור עמוק לתורה ולאמונה הישראלית, אמונה הקוראת בגלוי בשם ה' א־לוהי ישראל. ביכולתנו לקרב את הציבור לשבת כיום של קודש, לתנ"ך כספר של נבואה ואמונה בה', ואל הפיוטים כשירי כיסופים ואהבה לה', אך לשם כך עלינו להאמין. עלינו להאמין בתורתנו כתורה גדולה המסוגלת לפנות ולהאיר לכולם, עלינו להאמין בעצמנו וביכולתנו לשאת ולהביא את דבר ה', עלינו להאמין באחינו ובעמנו ובשייכותם לתורה ולדבר ה' לא פחות מאיתנו, ועלינו להאמין במדינתנו, היא מדינת ישראל, כמתאימה לקרוא בשם ה' ולחקוק את שמו בדגלה, בצביונה ובחוקיה.

עלינו להצמיח תורה עמוקה וגדולה, אשר יודעת להתחבר לחיינו ולזהותנו האישית והציבורית באופן מלא וחי, ולחולל זהות ישראלית חדשה־ישנה, זהות ישראלית אמיתית.

*

הרב אס"ף בנדל הוא ר"מ בישיבת "איילת השחר" באילת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015