מה שמתרחש במפלגתו של בנט משקף לראשונה את רוחה האותנטית של הציונות הדתית, בשונה מהאידאולוגיה המוצהרת. השותפות עם מחללי שבת אינה מחלישה את הזהות היהודית

בין הורתו של מאמר זה לכתיבתו טלטלה סערה עזה את הבית היהודי, פרשת אלי אוחנה, שכרגע עוד נראית כמאיימת על מנהיגותו של נפתלי בנט ועל עצם עתיד ה"משהו החדש" שהתחיל במפלגת הבית של הציונות הדתית. אבל האמת היא שהחברה הדתית לאומית לא חזרה בה מרעיון פתיחת השורות, אלא לכל היותר נבהלה קצת מיישומו; ההצנחה של אוחנה הייתה כנראה מהלך מהיר מדי וקיצוני מדי.

נוסף על כך, נראה שההצעה לשריין את אוחנה נתקבלה בצורה קשה כל כך לא בגלל שהאיש חילוני, ובוודאי לא בגלל שהוא מזרחי, אלא בגלל שאל מפלס החרדה שכבר היה קיים בשל פתיחת השורות הצטרפו שני גורמים משמעותיים: הרתיעה מתרבות הכדורגל – הן כתרבות "נמוכה" (ומכאן טענות ה"אליטיזם") והן כתרבות של חילול שבת המוני; ועוד יותר מכך, הסלידה מתרבות הידוענים, אלה שכוחם בפרסומם, ומעירובה בפוליטיקה. עבור תנועה אידיאולוגית הרחוקה מיחס ציני אל הפוליטיקה, קשה למצוא דבר זר יותר מאשר הצנחה של ידוען ללא עשייה ציבורית.

אבל גם אם, חלילה, תתגלה מהפכת בנט כאפיזודה היסטורית שהקדימה מעט את זמנה, אין הדבר מבטל את משמעותה הדתית והאידיאולוגית. במפלגה הדתית לאומית אירעה מהפכה בשנתיים האחרונות, והגיעה העת לדון בתשתית התיאולוגית־אידיאולוגית שלה. היא לא רק התרחשה מול עינינו, אלא גם זכתה לתמיכה גדולה, והפיחה רוח חדשה. יש אפוא מקום לשאול את שאלות היסוד, ולנסות להסביר את התשתית הרעיונית שעליה הפכנו – או לפחות ניסינו להפוך – ממגזר לעם.

איור: עופר גץ

הלא דבר הוא

ראשית חשוב להכיר בכך שנפל דבר בישראל. בחור בעל חזות והתנהלות "לייטית" מובהקת, הנשוי לאישה חילונית, הפך למנהיג (הפוליטי, לכל הפחות) של הציונות הדתית. ולא סתם מנהיג פוליטי מקרי, העשוי להיות מעין פשרה של מכנה משותף נמוך, אלא מנהיג המביא בשורה. והבשורה איננה בשורה של "בואו נוותר על ערכינו", אלא דווקא "בואו נייצא אותם". המנהיג הלייטי־כביכול נושא בגאון את הדגל והרטוריקה המובהקים ביותר של המחנה האמוני, של הציונות הדתית ה"חזקה", ומדבר בלי להתנצל בכלל על עם, ארץ ותורה, כפי שלא דיברו בעבר.

והיהודי הזה, במהלך משותף עם הרב אביחי רונצקי ואיילת שקד, הצליח "למכור" לציונות הדתית את הרעיון המנוגד לכאורה לרייזון־ד'אטט שלה: הכללת חילונים ברשימת המפלגה לכנסת, ושיתופם בעיצוב דרכה. ושוב, גם כאן הדבר נעשה – איכשהו – בלי לוותר על היות התנועה תנועה ציונית־דתית. כמובן, מתנגדיו של בנט יבואו ויאמרו שזה בדיוק מה שקורה – המפלגה חדלה מלהיות דתית – אבל זה לא מה שאומרים תומכיו של בנט. וכדי להבין את המהפכה לאמיתה צריך להקשיב לדובריה ולכוונותיהם. אין הם מבקשים לחסל את הציונות הדתית, אלא להרחיב את שורותיה.

אפשר, כמובן, לפטור את הכול כפוליטיקה בעלמא: נכונות לוותר על עקרונות לשם צבירת כוח פוליטי והפיכה למפלגת שלטון. אך זוהי תשובה לא נכונה. אותה מפלגה ש"ויתרה" כביכול על שמירת השבת מתגלה כשמרנית קלאסית כאשר מדובר בנישואין חד מיניים. כמו בעניין המדינה הפלשתינית, גם בעניין ערכי המשפחה היא מציבה עמדה חד־משמעית – ולא פופולרית.

ובכן, אם לא מדובר בציונות דתית "חלשה", איזו מין ציונות דתית היא זו, שאינה מנהלת את הוויכוח עם החילוניוּת? שראשה חש כה בנוח עם חילונים וחילוניוּת, ושבין מייצגיה בכנסת יש מחללי שבת? ומדוע, בעצם, הציונות הדתית לא רק מקבלת את איילת שקד (והייתה שמחה לקבל גם את דני דיין וחבריו), אלא גם עוטפת אותה באהבה אמיתית?

לא רק מצוות

זו, אגב, תופעה ישנה. בציונות הדתית תמיד עטפו באהבה חילוניים שפרגנו להם, ולעולם לא הוטרדו מהעובדה שהללו "חיים בחטא" או נוסעים בשבת. זה מרתק, כי זה מגלה שההתפתחויות החדשות מוציאות לאור דברים שטמונים עמוק בתוך תפיסת העולם הממשית של הציונות הדתית. הן חושפות את התשתית הרעיונית העמוקה של הציונות הדתית ואת האינטואיציה המנחה את אנשיה, השונות ממוסכמות היסוד של האורתודוקסיה כפי שהללו נתפסות בשיח הרבני או האקדמי.

כדי להבין את הסיפור, עלינו לערוך מעין אנליזה של הזהות הדתית.

המאפיין המובהק ביותר של ה"דתיים" באשר הם הוא לכאורה שמירת המצוות. זהו ללא ספק המאפיין הבולט ביותר המבדיל בין דתיים לחילונים, היוצר את מסלולי החיים המקבילים, המעצב את הקהילות ומשרטט את הגבולות. חשיבותו של הגבול הזה מודגמת בעצם הצורך בחידוש מהפכני כדי להכניס אנשים שאינם שומרי מצוות אל הבית היהודי.

החלוקה הדיכוטומית של "דתיים" ו"חילונים" על פי קו הגבול של שמירת מצוות נתונה, ובצדק, להתקפה מכמה זוויות. בראש ובראשונה, כיוון שהחלוקה הזו חוטאת לאמת החברתית, שלפיה מידת שמירת המצוות בחברה היהודית בישראל משתרעת על טווח רחב של מחויבות, ולא נענית לקווי התיחום הישנים והאשכנזיים של "דתי" ו"חילוני".

נוסף על כך, שמירת המצוות החשובה לזהות הדתית אינה דווקא השמירה בפועל, כמעשה טכני; חשובה ממנה היא המחויבות העקרונית אליה, כלומר ראיית אורח החיים של תורה ומצוות כאורח החיים הנכון והאידיאלי. לכן, הגבר הפוקד את בית הכנסת שלוש פעמים ביום אינו נתפס בעינינו כ"דתי יותר" מאשתו שאינה עושה זאת, ואדם שגילה לאחר שנים שהתפילין שהניח היו פסולות לא נראה בעינינו כמישהו שדתיותו פגומה. אשר על כן, גם אדם "רשע" מבחינה הלכתית, כלומר כזה שחוטא בעצת יצרו, אינו מאבד את זהותו הדתית. אם הוא מאמין שעליו לשמור את המצוות, ומעבר לתחום שבו יצרו תוקפו הוא מתנהל באופן שמשתדל לשמור על ההלכה, אין ספק שזהו אדם דתי. אכן, גם אני השתעשעתי כילד באמירה ש"לא יכול להיות גנב דתי, כי אם הוא גנב הוא לא דתי"; אבל כשמתבגרים ומבינים שדתיות אינה ציון־לשבח אלא סוג של זהות, ברור שיש ויש גנבים דתיים, פדופילים דתיים, וגם מליני שכר ומספרי לשון הרע דתיים למהדרין. הקטגוריות של "צדיקים, בינוניים ורשעים" מצויות בתוך גבולות החברה הדתית, כפי שהן מצויות באופן טבעי בתוך כל חברה.

אך כל הביקורת הזו נותרת סביב שאלת שמירת המצוות. אני מבקש לטעון שעניין זה רחוק מלמצות את הזהות הדתית, והוא אפילו לא העיקר ומקור הכוח שלה. יש לזהות הדתית עוד לפחות שני מאפיינים, מהותיים ועמוקים, שלאמיתו של דבר רוב המאמץ החינוכי של הבניית הזהות היהודית הדתית – בבית הספר, בבית הכנסת ובבית – נועד להשיגם.

המאפיין הראשון הוא השייכות לתורה. מי שגדל בעולם דתי נחשף באופן אינטנסיבי לחמשת חומשי תורה. הוא פוגש אותם בכל שבת בבית הכנסת, בשולחן השבת, בעלוני השבת. הוא מכיר אותם מגן הילדים ומבית הספר ומן האולפנה ומאינספור דרשות במועדים ובאירועים. הוא נחשף באופן דומה לרבים ממזמורי התהילים, המככבים בסידור התפילה ובאירועים שונים, וגם לחלקים מן המשנה ומן התלמוד. עולמו התרבותי כולל את התנאים והאמוראים, שאותם הוא מכיר מ"כה עשו חכמינו" ומן הישיבה, ועִמם רבים מגדולי ישראל של הדורות המאוחרים יותר, שאותם הוא מכיר מסיפורי חסידים וממעשיות ישיבתיות, ממחלוקות אחרונים בהלכה וממימרות מוסר. מי שצומח בעולם הדתי רוכש לעצמו כמעט בהכרח עולם גדול ועשיר של תכנים, רעיונות, מושגים, אישים והווי. ואם הוא מן הסקרנים או השקדנים, העולם שירכוש רחב עוד יותר. מרחב התכנים הזה, למרבה הצער, הוא כמעט בגדר ארץ לא נודעת עבור רוב החילונים (תהא הגדרתם אשר תהא).

גם בלי קיום מצוות, השפע היקר הזה יוצר אצל האדם תפיסות עולם, סולמות ערכים, פרופורציות, תודעה והקשר – ההופכים אותו לשונה מבן־דורו שלמד בבית ספר ממלכתי ושעיקר מזונו התרבותי, ה' ירחם, בא ממחוזות המסך הגדול והקטן. כפי ששפה מעצבת עולם רוחני, כך גם הקאנון, ובוודאי קאנון עשיר ומורכב שכזה, המהווה שפה לעצמה.

המאפיין השני של הזהות הדתית, מעבר לשמירת המצוות, הוא הנרטיב. החשיפה האינטנסיבית לתורה, והמחויבות למערכת המצוות, מטביעה בנפש את הנרטיב היהודי: היותך חלק מסיפור גדול, של ברית בין אלוהים לאנושות דרך עם נבחר. סיפור המתחיל באבות וביציאת מצרים, ונמשך עד לגאולה העתידה ואחריה. הנרטיב הלכאורה־פשוט הזה מכיל שורה שלמה של עמדות־נפש המעצבות את תשתית האישיות, את עמודי התווך של התודעה. העולם אינו שרירותי אלא נברא, יש לו תכלית והוא בדרך לתיקון; לנו, כיחידים וכעם, יש תפקיד וייעוד בתוך כל זה; יש לנו ייחוד אמיתי המבדיל אותנו מן העמים, ויש לייחוד הזה ערך אוניברסלי.

יש לכך כמובן גם השלכות על תפיסת העולם הפוליטית. מכוח הנרטיב אנו מבינים את שיבת ציון כחלק מהמעגל הגדול הזה, חלק שבו אנו זוכים לסגור מעגל שהחל לפני אלפי שנים. מכוחו אנו מבינים גם שחשיבותו האוניברסלית, או אפילו הקוסמית, של המפעל הזה עוקרת אותו מהקונטקסט של מפעל קולוניאליסטי שנוי במחלוקת. השלכה נוספת היא על ראיית עצמנו ומקומנו בין העמים: לא "עם נרדף" המבקש "מקלט" בחסות העמים, אלא גור אריה יהודה המתנער מרבצו ושב לתפקידו ההיסטורי כ"לב באברים". מי שחווה את הנרטיב הזה ומאמין בו הופך לאדם גאה ביהדותו, הרואה את היהדות כפוטנציאל של "אור לגויים". מי שאינו מאמין בנרטיב או שהוא זר לו מצטרף על פי רוב לגילויים שונים של רגשי נחיתות כלפי "המערב", הנעים מתפיסה עצמית של פרובינציאליות ועד לבוז ושנאה עצמית של ממש.

הזהות הדתית מכילה, אפוא, לא רק את שמירת המצוות, אלא גם את הזיקה האינטנסיבית והעמוקה לאוצרות התרבות והרוח של העם היהודי לדורותיו, ואת ההזדהות עם הנרטיב היהודי, המשליך על הדימוי העצמי הקולקטיבי ועל יסודות תפיסת העולם.

הקו המחלק

כעת נשוב לשאלת הגבולות של הציונות הדתית, או ההכלה של החילוניות. אכן, יש שסע עמוק בחברה היהודית בישראל, שסע המכונה לעתים השסע הדתי־חילוני. אבל קווי החלוקה של השסע הזה אינם חופפים במדויק לקוי החלוקה שבין שומרי מצוות לשאינם שומרי מצוות. השסע העמוק והאמיתי הוא השסע בין אלו החיים את הנרטיב היהודי, והוא המעצב את עולמם, ובין אלה המסוכסכים אתו או רואים בו מרכיב שולי בחייהם. אלו הרואים את הפרויקט הישראלי כחלק מהנרטיב הזה, כחתירה לשיבה אל הייעוד והברית של האבות, ואלו המעדיפים לראות אותו כפרויקט של הקמת מדינה מערבית ליברלית ומתקדמת, כי גם היהודים צריכים אחת כזו.

שסע הנרטיב הוא העומד ביסוד השסע הדתי־חילוני ובה בשעה ביסוד השסע הימני־שמאלי, שלא במקרה חופפים במידה רבה. מן הצד האחד עומדת מחויבות לזהות היהודית ולערכים הקשורים בה ומן הצד השני מחויבות לזהות מערבית ולערכים הקשורים בה. במיינסטרים של שני המחנות יש הכרה מסוימת בחשיבותם של ערכים יהודיים ושל ערכים ליברליים גם יחד, אבל שאלת מרכז הכובד או הקדימות עומדת ביסוד רוב המחלוקות המעצבות את חיינו הציבוריים. בין אם מדובר בערכי המשפחה או בטוהר הנשק, בזכויות מסתננים או באתרי מורשת, ביחס אל יהודי התפוצות וביחס אל כפייה דתית – בכל אלה המחלוקות מסתדרות על פי הדגל היהודי והדגל הליברלי, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

זהו הדגל שנושא נפתלי בנט. דגל הזהות היהודית, שגאה בהישגיה של ישראל ומשוכנע בצדקת דרכה, ואינו מתנצל. אכן, “אין דתיים, אין חילונים, כולנו יהודים“ – אבל ה“כולנו“ הזה אינו אלא צד אחד של המתרס שעליו ניטשת מלחמת התרבות בישראל. באופן טבעי אנחנו מרגישים נוח עם מי שחולק איתנו את הנרטיב, מי שמאמין כמונו בסיפור היהודי ובמרכזיותו, מי שתופס את הפרויקט הישראלי והציוני באותו אופן שהציונות הדתית רואה אותו כיום. השאלה האם הוא שומר שבת או טהרת המשפחה הופכת באופן כזה לשאלה שולית, שאינה נוגעת ישירות לעצם שייכותו למחנה.

מי שחווה את עצמו כיהודי, כמי שיצא ממצרים ונכרתה עמו ברית, כמי שיש לו ייחוד ונבחרות בצורה כזו או אחרת ושישיבתו כאן בארץ ישראל היא השלמתו של מעגל היסטורי ועל־היסטורי; מי שגאה בזהות הזאת ומוכן לשלם עליה מחירים – הוא “יהודי“ טוב. זוכרים את היהודי הזללן מסיפורי הבעש“ט, שזוכה לעולם הבא כי הוא עמל על כך שכשהוא יישרף על קידוש השם כולם יראו את הבערה הגדולה?

ממול עומדים אנשים שאינם חשים שייכים לנרטיב הזה, או שהם מתביישים בו ומעדיפים את לונדון וברלין. מתבוללים. בחלוקה הזו, שהיא הדהוד של החלוקה הנושנה ביהדות אשכנז בין הרפורמים לאורתודוקסים, החילונים ששייכים לנרטיב הם חלק מהמחנה ה“אורתודוקסי“. למרות מראית העין שמדובר היה בוויכוח על שמירת מצוות, מי שמכיר את ההיסטוריה יודע שהקו המהותי שחילק בין מבקשי הרפורמה ובין המתבצרים ביהדות המסורתית היה קו הזהות היהודית. האם ברצוננו להשתלב בתרבות האירופית הכללית, להתבולל בה (ממשית או לפחות רוחנית), או שאנו מבקשים להמשיך לשאת את לפיד הנבדלות היהודי, שכבר איננו אנוסים לשאת. פעם כל הציונים היו שייכים למחנה היהודי הנבדל, אבל עם הזמן ההתבוללות ניצחה והיא שולטת ברוב השמאל. לכן, הבית היהודי הוא המחנה המתבקש ליהודים הגאים ביהדותם. אכן, בית “יהודי“ ולא בית “דתי“.

נכון, הדרך הכי טובה לשמר את הנרטיב הזה הוא שמירת מצוות, וזו אחת הסיבות שהדתיים דתיים. כלומר, כדי להיות יהודים. הניסיון מלמד אותנו שמי שאינו שומר מצוות, מי שאינו גדל על הזיקה האינטנסיבית לתורה, אינו מצליח להתמיד בשמירת הזהות היהודית שלו, ומתקשה מאוד להנחילה לדורות הבאים. זה מה שקרה למפלגת העבודה ההיסטורית, שעברה בתהליך של דור או שניים ממחנה הייעוד והייחוד מלאי הפאתוס התנ“כי אל מחנה התקינות הפוליטית של “ככל הגויים“, וזה מה שקרה לנסיכי הליכוד. כלומר, הזהות הדתית היא כלי השימור העיקרי של הזהות היהודית ה“חזקה“, ובשל כך אנחנו באופן אישי ומשפחתי נתעקש עליו ונצטער מאוד על כל התרחקות ממנה של בני משפחתנו; אבל כשלא מדובר בנו, וכאשר מול עינינו מתקיים ה“פלא“ של אדם ציוני ויהודי באמת, גם בלי שטיפת־המוח המתמדת שאורח החיים הדתי יוצר, אנו מעריכים אותו ומוכנים שייצג אותנו. ויש לכך גם יתרונות, שהרי כידוע לדתיים יש תסביכים, ואילו לחילונים ה“יהודים“ יש זיקה לאליטות הישנות ויחס ישיר וטבעי יותר למציאות המודרנית.

מבחינה זו, מקומה של שמירת המצוות בזהות הדתית השתנה ממה שהיה בראשית ימי המדינה. בדור התקומה עצמו, כאשר הקונצנזוס הציוני ה“כללי“ היה חדור בתודעה יהודית עמוקה, המחלוקת בין “דתיים“ ל“חילונים“ הייתה אכן על חשיבותו של אורח החיים של שמירת המצוות. שאלת הנאמנות לנרטיב היהודי לא עמדה על הפרק. הדתיים היו אז קבוצה קטנה שהתעקשה לדבוק באורח חיים “ארכאי“ ו“מיותר“, וכדי לעשות זאת היה עליה להגן על עצמה מעריצות הרוב החילוני ומכוח המשיכה של אורחות חייו החופשיים. כעת, כאשר הנרטיב היהודי־ציוני הפך לטריטוריה כמעט בלעדית של הציונות הדתית – לפחות ברמת האליטות – המקרה־הפרטי החילוני יכול להתקבל ברוח נינוחה. הוא מסתפח למחנה “שלנו“ בעצם בחירתו להיות נאמן לנרטיב שאליו אנו מחנכים.

זהו גם שורש ההבדל בין בילוי בשבת שלא על פי ההלכה ובין תמיכה בנישואין חד־מיניים. התמיכה הזו היא חלק מהאג‘נדה של התרבות הליברלית, זו המבקשת לבוא תחת הנרטיב היהודי כמקור הערכים. לכן, ההסתייגות ממנה היא טבעית לבית היהודי, הנושא בגאון את דגל הזהות היהודית.

מדינת התורה 

ובכל זאת, מה עם שמירת מצוות בלי קשר לשמירת הזהות היהודית? האם לו הייתה הציונות החילונית מוצאת מפתח־קסמים אלטרנטיבי, שיבטיח זהות יהודית איתנה ויציבה בלי שמירת המצוות, היו ה"דתיים" של ימינו מוותרים עליה?

התשובה לשאלה הזו רחוקה מלהיות פשוטה. מצד אחד, ברור שהמוטיבציה העיקרית לשמירת המצוות בציבור הדתי הרחב נובעת מאותן איכויות שימור, ואילו הייתה נמצאת נוסחה אחרת ייתכן מאוד שהאורתודוקסיה המוכרת לנו הייתה הופכת לנחלת מעטים מאוד. מצד שני, יש למצוות גם משמעות עצמית, כדרכי חיים אידיאליות לעם ישראל החי על אדמתו. לשם כך, הרי, ניתנו המצוות, עוד הרבה לפני שנגזרה עלינו גלות והן הפכו לאמצעי שימור זהות מצוין.

ואכן, משנת הציונות הדתית מרבה לעסוק במובן אידיאלי זה של המצוות, כמשרטטות את החוקה של "מדינת התורה" (בניסוחו של ברויאר). בימי הזוהר של גוש אמונים החזון הזה הדליק דמיונות רבים, שנלהבו כל אימת שזכינו לחדש מצוות השייכות לכאורה לאותו סדר אידילי, כמו ראשית הגז או הטלת תכלת בציצית. חזונות השמיטה והיובל שייכים כמובן לקטגוריה הזו, כמו גם דיונים על חידוש ענישה־מתקנת ברוח העבד העברי או, כמובן, בניין בית המקדש.

אבל החזון הזה לא היה, וכנראה גם לא יהיה בקרוב, הליבה של האתוס והפרקסיס הדתי. יהודים שומרים מצוות כדי לשמור על הזהות, וככאלה הם נוטים להעדיף את המצוות כשימור מסורת בית אבא ולדחות אינטואיטיבית "חידושים" למיניהם. המצוות כמודל אידיאלי של חברה עתידית יישארו תמיד נחלתה של אליטה קטנה, של מהפכנים משיחיים או של טהרנים דתיים. מעבר לכך, בעיה נוספת ניצבת לפתחו של חזון מדינת התורה: איננו יודעים איך להגשים אותו. כל החפצים בהפיכת התורה לחוקה לאומית מודעים לכך שהנוסחה לתורה כזו עדיין איננה בנמצא. השאלות רבות מן התשובות, ואין לאיש ביטחון שהאופן שבו יהודים דתיים מקיימים את התורה כיום זהה לאופן שבו יקיימו אותה בחברה יהודית עתידית, כזו שאינה מחולקת לדתיים ולחילונים ושהמצוות משמשות בה לא כאמצעי שימור אלא כ"חוקים ומשפטים צדיקים" שנועדו ליצור חברת מופת ואור לגויים.

המשמעות היא שבתחום חזון העתיד אין ליהודי הדתי יתרון מכריע על אחיו החילוני. אנסה להדגים זאת באמצעות ניסוי מחשבתי על התגובה של יהודי דתי לידיעה על כך שבשבת האחרונה "מאה אלף מטיילים ביקרו בנגב המערבי כדי ליהנות מפריחת הכלניות". מי שדתיותו היא מוכוונת־עבר, כלומר מי שרואה בשמירת המצוות מחויבות אישית וקהילתית המועברת מדור לדור ומגינה על אורח חיים מסוים, יתחלחל מכך שרבבות עמך בית ישראל מחללים את השבת. לעומת זאת, מי שעבורו מערכת המצוות היא חזון עתידי אידיאלי של מדינת היהודים, חזון שאיננו מתמצה בפרקטיקה הקיימת ממילא של האורתודוקסיה, עשוי להגיב אחרת, ולראות את הטיול המשפחתי בטבע הארצישראלי כמודל סביר של שמירת השבת (עם קריצה למודל גביזון־מדן).

זוהי נקודה עמוקה, הנוגעת בשורש המחלוקת שבין תפיסה חרדית לתפיסה ציונית דתית קלאסית: הציונות הדתית באה לפרויקט הציוני כפרויקט של תחייה לאומית, תחייה שלה ממד רוחני מובהק. במסגרת התחייה הזו עשויה היהדות להצמיח קומה חדשה, ובעצם נדרשת לעשות זאת. אמנם, האינסטינקט האורתודוקסי של הציונות הדתית גורם לה לדבר על ההתחדשות הזו רק בהקשר מופשט ("לימוד אמונה") או בהקשר של תוספת לפרקטיקה הדתית הקיימת ("גם משרתים בצבא"), ולהתרחק מההשלכות המתבקשות של פתיחת הפרקסיס ההלכתי עצמו לדיון מחודש. אבל זה נמצא שם, מוטמן בלא מודע, ומתבטא באותה סימפתיה ליהדות שמחויבת לערכי היהדות גם כאשר איננה נאמנה לשולחן ערוך.

מבחינה זו, יש לחילונים יתרון. בהיותם משוחררים ממחויבות לצורות הישנות של היהדות, הם מהווים פוטנציאל טבעי יותר להתחדשות שלה. אמנם, הניתוק מהעושר של המורשת ומהביטחון בנרטיב היהודי הופך את היתרון הזה לחיסרון, אבל היתרון עדיין קיים ומורגש אצל הדתי הציוני המצוי, הנמשך אל החילוני כפרפר לאש. כמובן, יש משיכה טבעית של המחויב אל החופשי, של הרוחני אל זה שמשחרר יותר את הגוף. אבל יש גם משהו עמוק יותר. הדתי מבין שיש לו בעיה עם הדתיות. הוא מבין שהציונות הייתה חייבת להיות חילונית, ושיש משהו גלותי באופן שבו הוא מקיים את הדתיות שלו. הוא מכבד את החרדים כי הם שייכים לנרטיב, אבל הוא כן מאמין שהעניין הוא להיות חלק מהעולם, ולהיות חילוני: כזה שמכבד את הכאן והעכשיו, כזה שמעוניין בתיקון עולם לפני עינינו ולא במיסטיקה. אמרנו שבנט הוא לא "דתי מחמד". אבל הוא בהחלט אוהב את תל אביב. הוא בהחלט חש יותר בנוח עם חילונים מאשר עם דתיים. ולא, זה לא רק בגלל שהוא "לייט", אלא גם בגלל שהוא "אמוני".

הסיפור הזה הרי התבחבש לו בתוך הציונות הדתית שנות דור: התשוקה העזה לפעול במציאות, ליטול חלק ואף להנהיג את המהפכה הציונית, ובה בשעה ההתרפקות על הצורות הדתיות של היהדות, על המורשת הלמדנית והחסידית. דוגמה אופיינית יותר מכול הייתה זו של חנן פורת זצ"ל, מי שהיה אמן של למדנות ישיבתית אמיתית לצד יידישקייט חסידי עסיסי – ובכל זאת בחר באתוס החילוני־ציוני כאתוס המעצב את המנגינה של דבריו. אינני מתכוון רק ללוויה שהייתה קיבוצית ברוחה, אלא גם לאופן שבו תיאר את ליל שבת בכפר עציון, שבו עולים מכל השבילים החברים חפופי שער ולבני חולצה, ממש כמו בשירו של אהוד מנור ("שביל באמצע שביל בצד / חפופים אחד אחד"). חנן היה ממייסדי "התחייה", זו שהקדימה את בנט בשנות דור בסיסמה "הולכים ביחד". ומי עמד אז מולה? הבורגנות הדתית, שהייתה טרודה בשימור הזכויות של הדתיים ובהגנה על חומות ההפרדה שביניהם לבין החילוניות המאיימת.

ובכן, חלפו שנות דור, המאזן בארץ השתנה, וכעת באה ההכרעה. הולכים ביחד. אין דתיים, אין חילונים, יש יהודים – יהודים שעוד לא בטוחים לגמרי איך להפוך את ישראל למדינה יהודית באמת, אבל משוכנעים שצריך לעשות זאת ובטוחים בזהות שלהם. זהות שמזמינה שמירת מצוות, אבל לא משוכנעת שיש לה מונופול על הצורה, ומעדיפה להשאיר את זה פתוח. זהות שאינה מודדת את גודל הכיפה, ואפילו לא את מציאותה, אלא את העולם הערכי – ומדברת בקול גדול על עם, ארץ ותורה; על מדינה של ייעוד ולא של מקלט; על אור לגויים במקום על פחד מחרם. זהו החזון היהודי של בנט – והוא מממש את התודעה האמונית שהייתה עד עתה טמונה בעומק התודעה הציונית דתית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ז שבט תשע"ה, 6.2.2015