ארתור גרין, הביוגרף הידוע של ר‘ נחמן מברסלב, גדל בבית אמריקני־חילוני, אך קריאה בספרו של צייטלין על החסידות שינתה את מסלול חייו. במקום אלוהים שבשמים הוא גילה את זה שבארץ, ומאז הוא חי במפגש איתו. חידושה של רוח זו הוא גם המפתח, לדעתו, להצלת יהדות אמריקה המתנוונת

 "לפני הרבה שנים", מספר ארתור גרין, "הוזמנתי לשאת דברים בכנס בין־דתי שעסק בחגים ובעונות השנה. על הבמה לצדי ישבו כומר קתולי, גורו של תנועת היוגה האינטגרלית וראש מרכז זן בניו יורק. דיברתי על מחזור חגי הסתיו והאביב, על העמידה האישית מול הר סיני ועל היציאה ממצרים שבתוכי. בסוף ההרצאה קם בחור אחד, שהיה לבוש כמו תלמיד של הגורו, ואמר: 'כל מה שאתה אומר על העמידה לפני ההר ועל המצרים הפנימי שלך זה טוב ויפה, אבל היהדות היא לא כזו. אלוהים של היהדות הוא אלוהים שיושב בשמים ורושם את כל החטאים והמצוות שלך, ומעניש אותך אם אתה חוטא'.

"הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי: הנה עוד יהודי שהתקלקל ב'היברו סקול'. 'שמע', אמרתי לו, 'רובנו מסיימים את החינוך היהודי שלנו בגיל 13, ואלה שלימדו אותנו לא כל כך מבינים מהי יהדות. צריך להתחיל ללמוד מחדש כאדם מבוגר'. בסוף ההרצאה הוא ניגש אליי וסיפר שהוא עזב את הישיבה הגבוהה שבה למד כשנה לפני הסמיכה לרבנות, וככה לימדו אותו שם. שהא־ל יושב בשמים ורושם חטאים".

את האלוהים שיושב בשמים וסופר חטאים עזב ארתור (אברהם יצחק) גרין בגיל 18, ומאז הוא מקדיש את חייו לחיפוש אחרי אלוהים אחר. כיום, כשהוא בן 73, ארתור גרין הוא אחד מן התיאולוגים היהודים החשובים בעולם, חוקר חסידות וקבלה, דמות בולטת בהתעוררות הניאו־חסידית בארצות הברית ומורה רוחני לרבים. גרין, שמכהן כרקטור בית המדרש לרבנים במכללה העברית בבוסטון, מוכר בישראל בעיקר בזכות ספריו שתורגמו לעברית: "בעל הייסורים", מונוגרפיה שכתב על רבי נחמן מברסלב; ושני ספרים אחרים, תיאולוגיים ואישיים באופיים – "בקשו פני, קראו בשמי" ו"אלה הדברים: לקסיקון לרוחניות יהודית".

אלוהים הוא הגיבור הראשי בחייו של גרין, בשיעוריו ובספריו הרבים, והוא אימננטי, נוכח ומיידי. נפגשתי איתו בביקורו האחרון בירושלים לשיחה על אמונה דתית, על אלוהים המתגלה לאדם בכל מקום, על מוריו הגדולים ועל עתידו של העם היהודי. מצאתי יהודי מלא חיות, איש אמונה ותיאולוג ייחודי, שחזונו הדתי נוסך השראה בקרב יהודים רבים ברחבי העולם, הכמהים למפגש אינטימי וקרוב עם האלוהות.

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

להיפתח אל המציאות

פרופ' גרין, ספריך השפיעו עליי השפעה גדולה, כמו גם על רבים. בספריך אתה מדבר על תפיסה אימננטית של אלוהים, על הנוכחות של הא־ל בכל מקום ועל היכולת לגלות את אלוהים בחיי היומיום. אך בפועל, נדמה לעתים שהתפיסה הזו רחוקה מדי, קשה ליישום. המרחק בין האדם ובין האלוהים נראה לפעמים כל כך עצום, כמו מין מחיצה עבה שקשה לחדור אותה.

"אני מסכים שזו תפיסה שקשה ליישם אותה, אבל אלוהים הוא לא תפיסה. מדובר בחוויה, לא בתפיסה. אלוהים הוא לא רעיון. אלוהים הוא מציאות, וצריך ללמוד כיצד להיפתח למציאות הזו. אני משוחח לפעמים עם אנשים שמוכנים לפתוח את הלב, והם מספרים שפעם הם חוו איזו חוויה עילאית – בלידת בנם או בתם, בעמידה על הר גבוה או מול השקיעה. הרבה מאוד אנשים יכולים להעיד על רגעים כאלה, אבל הם לא יודעים כיצד להכניס את הרגעים האלה, את החוויה, אל תוך מסלול החיים. כיצד רגש נשגב כזה יכול להשפיע על חיי היומיום שלי ביום שלישי אחר הצהריים או כשהילדים בוכים.

"אני מאמין שבשביל זה באה הדת לעולם. הדת מזכירה לנו שפעם היינו בהר סיני, שיש רגעים כאלה, שמתרחשים לעם כולו וגם ליחיד. אבל השאלה הגדולה היא כיצד לומדים להשתמש בדת באופן הזה. ידידי ומורי ר' זלמן שחטר־שלומי, שהלך לעולמו בשנה אחרונה, נהג לומר שהיהדות היא כמו ארגז כלי עבודה. לכולנו יש ארגז כלים יפה, אבל אם אנחנו לא לומדים להשתמש בכלים האלה הם לא שווים הרבה. מה אתה עושה עם הכלים? איך אתה מנצל אותם נכון? איך אתה משתמש בהם כדי לפתוח את הלב, לחיות חיים פנימיים בעלי ערך? בעיניי, זו השאלה".

ומה התשובה שלך?

"התשובה שלי היא שכל אדם צריך לעצב את הדרך שלו בעצמו, ללמוד איך הוא עובד עם הכלים האלה. אפשר ללמוד את זה באופן עצמאי, על דרך הטעות וההתגברות על הטעות. אפשר להשתמש במדיטציה ובהתבוננות, לחיות חיים ברמה אחרת של מהירות ושל קצב. צריך גם חברותא או חבורה בשביל התהליך הזה, קבוצה של אנשים שאיתה אפשר להתנסות בעניינים הללו, בלי לפחד שיחשבו שאתה מטורף. אני רואה כל כך הרבה אנשים דתיים שיש להם את ארגז הכלים הזה, אבל הם לא יודעים כיצד להשתמש בו. הבעל שם טוב ואחרים באו לעולם כדי ללמד איך להשתמש בכלים האלה".

אבל החוויה הדתית שאתה מתאר היא לא רק חוויה שצריך לפתח אותה ולעצב אותה, אלא גם חוויה שממבט ראשון נראית רחוקה מאוד מדימויי אלוהות שאנחנו מכירים במסורת היהודית. אתה מבכר את אהבת האלוהים ואת היחס האינטימי איתו על פני התפיסה של הא־ל הכועס והמעניש, אבל גם התפיסה הזו קיימת במסורת היהודית, בצורה דומיננטית אפילו.

"נכון, יש פרקים כאלה בתלמוד ובמסורת היהודית, אני לא אומר שאין. אבל כבר הרמב"ם וספר הזוהר מנסים להציג תפיסה אחרת, בוגרת יותר, של האלוהות. שניהם התקדמו מעבר לאמונות הקצת־ילדותיות שמתוארות במדרשים ובסידור התפילה. אם אתה לומד מהי יהדות מתוך סידור התפילה, אכן תמצא תפיסה קצת ילדותית של מהי יהדות. אבל אם אתה לומד אחר כך את מורה נבוכים ואת ספר הזוהר ואת בעל התניא, אתה מוצא התמודדויות הרבה יותר מתוחכמות עם שאלות האמונה. לא הכול קם ונופל לפי מה שכתוב ב'אבינו מלכנו'. אבל הלשון הפשוטה שבסידור כל כך חדורה בלבנו, עד שקשה לנו להתגבר על המטפורות האלו.

"המטפורה האנכית של יחסי האדם והאלוהים – אלוהים בשמים, למעלה, והאדם בארץ, למטה – עתיקה מאוד במסורת שלנו; כבר בספר תהילים כתוב 'השמים שמים לה". אבל צריך לזכור שהמטפורה הזו היא לא המצאה יהודית מקורית, אלא ירושה מדתות קדם־מקראיות, שהאמינו באלים שיושבים בשמים. זה חלק מהנכס התרבותי שירשנו, ואיתו צריך להתמודד".

עולם ההלכה השתגע

מה מקומן של המצוות בתפיסה הדתית שלך?

"המצוות הן בעיניי אורח חיים להתבטאות רוחנית, לא מערכת לגאלית, חוקית. זו מעין הזדמנות להיות יחד, בצוותא, עם אלוהים. על פי המסורת שלנו אלוהים נמצא בכל מקום ובכל רגע, אבל יש צמצום. המצווה היא מין אנרגיה מיוחדת שיש ברגע הזה ובמעשה הזה, שממנו תוכל להתפתח ולמצוא יותר. נענוע לולב, תקיעת שופר – כל אלה הם הזדמנויות להיות בקרבת אלוהים.

"בכל מה שקשור למצוות שבין אדם למקום, אני לא חושב במונחים של חטא, אלא של החמצת הזדמנות. אם לא התפללת ערבית אתמול בלילה החמצת הזדמנות, אבל זה לא שאתה נושא עוון על כך. אני מתקדם קצת מן התפיסה של הבעש"ט, שאמר שדאגת עוונות היא תכסיס של השטן שרוצה להרחיק אותנו מאלוהים. מבחינה אישית אני שומר היום מצוות באופן טבעי. אני אוהב את העולם הזה. אבל אני לא שואל שאלות הלכתיות, לא מתייעץ עם רבנים, לא בודק בשולחן ערוך. אני רואה את עצמי כיהודי שומר מצוות, אבל אני לא חושב במונחים הלכתיים. אני לא דואג האם קיימתי את המצווה ומילאתי את החובה ההלכתית. דרך המצוות אני מבטא את מה שיש בנפש".

אבל המצוות תובעות גם סוג של ריטואל קבוע, הן חוזרות על עצמן. איך אפשר לדבוק באורח החיים הזה מבלי להתנוון מבחינה רוחנית, להיכנע לשגרה ולרפטטיביות?

"אני מאמין שבגלל זה באה החסידות לעולם. האויב הגדול של החסידות בראשיתה היה ההתנהגות הריטואלית, 'מצוות אנשים מלומדה'. האמת היא שכבר חז"ל התמודדו עם הבעיה הזו, והציעו פתרון נפלא: לברך מאה ברכות בכל יום, וכך אלוהים יהיה נוכח בכל רגע ורגע. אנחנו, היהודים, עם חכם מאוד, ולקח לנו 1,500 שנה כדי ללמוד כיצד לברך מאה ברכות בכל יום, ולא לחשוב על אלוהים אפילו פעם אחת.

"החסידות ביקשה לחדש, להחיות, את הצדדים המתים של המסורת. החסידות איננה תנועת רפורמה, היא תנועת תחייה, שמקימה לחיים את הצורות שמתו. אבל בזאת החסידות לא פתרה הכול. אכן, אני יודע כמה החיים הדתיים עלולים להתנוון. אבל אני חושב שיש מקום גם למשמעת של חיי דת רגילים, יומיומיים. המשמעת חשובה. היא עוזרת לך לאמן את הלב שלך להיות פתוח יותר.

"פתיחת הלב מחייבת אימונים כבירים, בייחוד היום, כשאנחנו חיים במהירות כזו שבה אין ללב הרבה הזדמנויות להיפתח. לכן אני מאמין ברגילות של המצוות. אבל אני יודע שאותו הרגל יכול גם להביא לידי ניוון. לכן כל אדם צריך לעשות את האיזונים שלו בעצמו. אני מאוד מאמין בכך שכל אדם אחראי לחיי הרוח שלו – לא הפוסק ולא הקהילה ולא אף אחד אחר. אדם מבוגר צריך לקחת אחריות על החיים הפנימיים שלו, לשאול מה הוא עושה ולמה, האם זה טוב, האם זה בריא, ולהתמודד עם השאלות באופן פתוח.

"אני מנסה לחיות כפי שאברהם יהושע השל חי. השל היה שומר מצוות, אך מבלי לדאוג יותר מדי לשאלות של האם הוא קיים את המצווה או לא, האם הוא אכל שיעור כזית או מילא רביעית יין בכוס. אני זוכר שפעם אחת נכנסתי לחדר העבודה של השל וראיתי אותו יושב ליד השולחן עם ספר, והוא אמר לי: 'כמה תשובות נכתבו על השאלה האם מותר לפתוח מקרר בשבת, וכמה נכתבו על השאלה האם מותר להשתתף במלחמה גרעינית?!'. הוא הבין שהמשקל בעולם ההלכה השתגע, פשוט השתגע".

דיברת קודם על מצוות שבין אדם למקום. מה לגבי מצוות שבין אדם לחברו?

"בענייני בין אדם לחברו אני כן חושב שיש ממד של חטא. אני לא רלטיביסט מוסרי. גם בכך אני הולך בעקבות השל. השל עשה דבר מעניין מאוד. אתה ודאי מכיר את הרעיון הקבלי של 'מצוות צורך גבוה', כלומר שאלוהים זקוק למצוות שלנו, לעשיית רצונו. השל מספר שכאשר הוא למד את העיקרון הזה כילד בעולם החסידי, העיקרון תמיד היה מוסב על איזה ריטואל מקודש של הצדיק; שנענוע הלולב של הצדיק הוא כל כך נשגב, ובשמים רק מצפים לו.

"השל טען אחרת: הוא אמר שאלוהים צריך אותנו לא בשביל המצוות של בין אדם למקום, אלא בשביל המצוות של בן אדם לחברו – להאכיל רעבים ולדון דין אלמנות ולצעוד עם מרטין לותר קינג ולהפגין נגד המלחמה. בכך הוא החזיר את העיקרון של 'מצוות צורך גבוה' לתורת הנביאים. הוא קישר בין הרעיון הקבלי של הכוח הטמון במצווה לבין האמת הדתית של הנביאים, שלפיה מה שאלוהים צריך מאיתנו זה שנעשה צדק בעולם. זו הסיבה שכשהשל צעד עם מרטין לותר קינג, זה עשה רושם הרבה יותר גדול מאשר כשרבנים רפורמים צעדו עם קינג. אצל השל זה היה צורך אלוהי. הוא עשה את זה בשביל אלוהים, ולא רק כי זה הדבר הדמוקרטי והצודק לעשות".

מחקר קיומי

ארתור גרין נולד בשנת 1941 בניו ג'רזי למשפחה יהודית חילונית־אתיאיסטית. סבו וסבתו משני הצדדים היגרו מפולין לארצות הברית, וגרין גדל בבית חילוני ליברלי. בנערותו התקרב לדת. "נמשכתי מגיל צעיר מאוד", הוא אומר. "עברתי תקופה של יהדות קצת אובססיבית ומלאה רגשי אשמה ועוון. גיל ההתבגרות שלי עבר עליי בתוך עולם שבו אני צריך לעשות הכול בשביל הא־ל. אמי נפטרה כשהייתי בן 11, וחלק מאי היכולת להתמודד עם האובדן היה הפנייה אל החיים הדתיים ההלכתיים.

"בגיל 18 השתחררתי מהמקום הזה, וזה היה הדבר הגדול ביותר שעשיתי בחיי. הבנתי בעצם שאסרתי את עצמי בכלא של הכרחיות, של דברים שמוכרחים וחייבים לעשות אותם, כי רק הם נכונים. הבנתי שזה רק גורם לי להסתתר מעצמי ולהסתתר מבני אדם. ברחתי אל הקב"ה, כי פחדתי להיות בעולם הזה. בגיל 18 עזבתי".

במשך שנתיים חי כיהודי חילוני, קרא ספרות יידיש והתקרב לתנועות סטודנטים ציוניות, אך כעבור שנתיים הבין שגם החיים כיידישיסט חילוני אינם ממלאים את מבוקשו. "הבנתי שאני אדם דתי, שאני מחפש דרך", הוא אומר. "אני קשור ליהדות קשר עמוק בגלל ההזדהות שלי עם שאלות הנצח, עם שאלות של משמעות הקיום האנושי. נכון שעד אז לא קיבלתי תשובות, אבל השאלות עמדו בעינן. כך החל החיפוש שלי. בגיל 20, כשלמדתי באוניברסיטה, חבר אחד נתן לי לקרוא את המסה של הלל צייטלין, 'יסודות החסידות', ומיד הבנתי שזו תהיה שפת נשמתי לכל חיי. התאהבתי בזה".

לאחר מכן נסע לישראל ועלה להר הצופים, שם למד קבלה אצל גרשם שלום. אז גם החליט להקדיש את עיסוקו המחקרי לקבלה ולחסידות, בשילוב של מחקר מוקפד לצד עניין רוחני אישי וקיומי. "מה שנגע בי בחסידות היה התחושה של החיים כמין הרפתקה רוחנית, שבה אפשר למצוא אלוהות בכל מקום, לחפש ניצוצות של קדושה בכל פינות החיים ולהעלות אותם. אלה חיים מלאי עניין והתעוררות, וזה משך אותי מיד. התחלתי ללמוד ספרי חסידות".

ב־1980 פרסם גרין באנגלית את "בעל הייסורים", מונוגרפיה על חייו של רבי נחמן מברסלב, שנחשבת עד היום לאבן דרך במחקר חסידות ברסלב. מאז שיצא הספר, מספר גרין, הוא ממעט לעסוק בתורתו של ר' נחמן. "קצת פרשתי מר' נחמן אחרי 'בעל הייסורים'", הוא אומר. "אני חושב שכל מי שעוסק בר' נחמן באופן אינטנסיבי צריך לפרוש ממנו בשלב מסוים. עיקר התורה של רבי נחמן כפי שאני מבין אותה הוא שכל הסבל והספקות ורגשות האשם שאתה חווה – רבי נחמן חווה אותם בעוצמה חזקה יותר ממך, והצליח להתגבר עליהם. אני מוכן להאמין שר' נחמן סבל יותר ממני, אבל אני לא מאמין שהוא הצליח להתגבר על הכול.

"כמי שיש לו קצת ניסיון עם העולם הפסיכולוגי אני יכול להעיד שגם כשמתבגרים, ממשיכים להתמודד עם אותן שאלות ועם אותם ספקות. המאבק הזה נמשך כל החיים, לפעמים ברמה יותר גבוהה, לפעמים במתינות. אני מאמין שיש רגעים של קרבה ויש רגעים של בדידות וניכור; יש רגעים של כמיהה לגאולה ויש רגעים של נפילה, וגם ר' נחמן חווה את זה כך, ולא הצליח להתגבר על הכול. הרגשתי אז שהתעסקות רבה מדי בברסלב מושכת אותי למטה, לעולם של חיטוט בעוונות, בתיקון הברית, בכל מיני דברים קיצוניים מבחינה נפשית".

כיום מתמקד גרין בעיקר בראשית החסידות – תורת הבעל שם טוב וחוגו, שבה הוא מזהה את הניצוץ המהפכני והרדיקלי של החסידות, לפני שהתמסדה והפכה שמרנית. הוא עסוק כעת בתרגום לאנגלית של הספר "מאור עיניים" שכתב ר' מנחם נחום מטשרנוביל. "אני קצת מאוהב ב'מאור עיניים'", הוא מתוודה, "יותר מכל תלמידי המגיד ממזריטש, הוא נשאר הכי קרוב לדרכו של הבעל שם טוב. הוא מדגיש את ההתנגדות לסגפנות, הוא עומד על כך שיש למצוא את אלוהים בכל מקום ובכל רגע ושמלוא כל הארץ כבודו. זו תורת הבעש"ט. תלמידים אחרים של המגיד קצת היססו בכל מיני עניינים בתורת הבעש"ט. הצד הפנאנתיאיסטי היה קשה להם, והם ניסו להסוות אותו. אני רוצה להוציא את הפנאנתיאיזם היהודי מהארון".

אהבה גופנית ופתיחת הלב

הזכרת קודם לכן את פגם הברית. איך אתה רואה את העיסוק של אדמו"רים בתולדות החסידות בנושא הזה? אפשר להגיד שאצל חלקם זו כמעט אובססיה.

"אני אענה באופן חריף: הרבה מאוד בני אדם נוטים להיות אובססיביים בקשר למיניות. הדת מנצלת את האובססיה הטבעית הזו ובונה עליה הרבה מאוד כוח. אנשים שסובלים מאובססיה כזו ורוצים להיפטר ממנה פונים אל הדת והופכים מאוד דתיים, והדת חיה מהאנשים האומללים האלה ומנצלת אותם כדי להרחיב את יריעתה. יש דברים יותר טובים לעשות מאשר לעסוק בפגם הברית. יש דברים יפים בעולם".

אני אשאל אחרת: אילו היבטים חיוביים אתה מוצא בנקודת ההשקה שבין מיניות ודת?

"אז אני פותח את ה'מאור עיניים', והוא אומר שאם יש תענוג בין בני אדם בייחוד הגשמי, קל וחומר שיש בייחוד הרוחני. תחשוב על המשפט הזה. האהבה הגופנית היא מתנה שאלוהים נתן לנו כדי לפתוח את הלב, ולטעום משהו מהאפשרות של אחדות מלאה. רק דרך האהבה אפשר להבין מהי האחדות עם אלוהים.

"המיניות היא החוויה האנושית שבאמצעותה אנחנו, בני אדם גופניים, מסוגלים להבין מהו ייחוד עליון. זו הסיבה שצריך לשמור על המיניות מטומאה ומפריצות, מכל ביטוי שאינו קשור לאהבה, דווקא בגלל שהיא יקרה מאוד לנו, דווקא מפני שהיא ניתנת לנו בשביל האהבה. הקלות הבלתי נסבלת הזו, שבה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה עם אדם שאתה לא אוהב או עם אישה שאתה משלם לה כסף, מורידה את המיניות לדרגת בהמה, ומרחיקה את האדם מן האפשרות להשתמש בה כמפתח לאהבה האלוהית.

"האהבה היא לא רק ארוס. היא יחס בלעדי בין שניים, יחס של אכפתיות, של נתינה, של פתיחות לב ואחריות. אני נשוי לאישה אחת כבר 47 שנים, ובשנים האחרונות היא סובלת מפרקינסון, ואני מטפל בה. גם זו אהבה. אני יודע מה זו אהבה ומה הדרישות שלה. לא מדובר רק בתשוקה גופנית. אהבה היא מסע חיים גדול, היא מצב אנושי, ולכן צריך לשמור אותה בטהרה. אבל העומס הכבד של תיקון הברית והמקוואות הוא טירוף הדעת, והוא לא עוזר לבני אדם, אלא רק כופה את עצמו עליהם ומשפיל אותם יותר. הוא לא גואל אותם מן המצב שלהם. האדמו"רים שכתבו על זה גם הם בני אדם, והם סובלים מזה גם כן.

"אגב, העיסוק בפגם הברית נפוץ בייחוד בדורות המאוחרים של החסידות. לא תמצא את זה אצל הבעש"ט וב'מאור עיניים', אלא בעיקר במאה ה־19. בכלל, כפי שהבנת, אני מעדיף את ראשית החסידות. אני חושב שהחסידות המאוחרת נעשתה אובססיבית מאוד. אם היית אומר לבעש"ט ולתלמידיו שהחסידות היא סוג של אורתודוקסיה מופרזת, הם לא היו מאמינים לך. אז על מה רודפים אותנו כל כך, הם היו שואלים".

רוחניות לדור הצעיר

גרין הוא אחת הדמויות הבולטות בזרם של התחדשות רוחנית יהודית, שהחל להתפתח בארצות הברית בשנות החמישים והשישים. בני הדור ההוא, מצולקים מזוועות מלחמת העולם השנייה, ביקשו לחזור אל היסודות החסידיים והקבליים, להחיות אותם ולבסס באמצעותם חוויה יהודית־דתית אחרת. בתחילת הדרך פעל גרין יחד עם ר' שלמה קרליבך, אך השניים התרחקו עם השנים.

"הכרתי את קרליבך בשנות העשרים לחיי, והיינו קרובים", הוא מספר, "אבל בהמשך נוצר מרחק בינינו. קרליבך לא בטח בי. הוא יכול היה להתיידד עם נוער שלא מכיר את היהדות, אבל היה לו קשה להיפתח לאדם שיש לו גישה ליהדות ולחסידות, אך הוא לא חי חיים אורתודוקסיים כמוהו. כבר בשנות השבעים נוצר סוג של קרע בינינו, ומאז הפסקתי ללכת להופעות שלו. לא היה רוגז, אבל היה ברור שאנחנו לא חברים".

איך אתה רואה היום, ממרחק השנים, את ההתחדשות הרוחנית והחסידית שהיית ממכונניה באמצע המאה הקודמת?

"כשיכתבו את תולדות היהדות בעשורים האחרונים, אני משער שמה שייכתב הוא שזו התקופה שבה יהודים ניסו לגלות את מה שהוסתר מהם בכוונה לפני מאתיים שנה. לפני מאתיים שנה, בתחילת תקופת ההשכלה, נוצר בעיקר במרכז אירופה ובארצות הברית מושג חדש של יהדות, שאני קורא לו 'יהדות מיינסטרים'. היה אז ניסיון להוציא החוצה מן המיינסטרים כל מיני דברים, בעיקר קבלה וחסידות. היהודים הראשונים שיצאו מן הגטו רצו להוכיח שגם הם מונותיאיסטיים רציונליים, ולכן הם דחו מעל פניהם כל סממן מיסטי פרטיקולרי. הם ניסו לטאטא מתחת לשטיח את כל מה שלא התאים לרוח הזמן.

"אבל המשבר הגדול של המודרנה באמצע המאה ה־20, משבר אושוויץ והירושימה, הביא הרבה מאוד מן המוחות הטובים במערב לשאול האם היה משהו בדתות שברחנו מהן בעת החדשה שכדאי לחזור אליו. התחילו לחפש בהרי ההימלאיה, במנזרי זן, בבודהיזם – חיפוש אחרי משהו שנשכח מאחור בעת הבריחה המהירה למודרנה, משהו שילמד אותנו כיצד לחיות באופן שבו לא נהרוג את עצמנו ולא נפציץ את העולם. כך החלה החזרה לחסידות".

בשבועות האחרונים התפרסם באנגלית ספר חדש של גרין, "עשרת הרעיונות הטובים ביותר של היהדות". בפרקים השונים הוא מפרט עשרה רעיונות יהודיים שנטעו בו השראה, ויכולים, לדעתו, להלהיב את הדור היהודי הצעיר ולקרבו ליהדות: שבת, תיקון עולם, תלמוד תורה, הלכה, צלם אלוהים. את הספר הוא מכוון לצעיר היהודי בארצות הברית, שמתלבט בשאלות של זהות דתית ולאומית.

"האתגר המרכזי של העולם היהודי היום הוא לשרוד", אומר גרין. "ילדינו לומדים באוניברסיטה כללית, נפגשים עם נשים לא יהודיות מושכות ויפות, ושיעור נישואי התערובת הוא למעלה מחמישים אחוז. זו בעיה רצינית. העם היהודי לא ישרוד בזכות שפה של 'אסור לך' ו'מותר לך'. זה לא מה שימשוך את הדור הצעיר. גם המצב בישראל לא תמיד עוזר. כל התמהיל של דת ולאום, שבישראל הוא מובן מאליו, מסובך מאוד עבור הצעיר היהודי האמריקני. ראשי הקהילה היהודית מודעים למצב, ומנסים לכפות על כולם להיות נאמנים לישראל, אבל כתוצאה מזה, לדעתי, הדור הצעיר ימצא את סיפוקו במקום אחר.

"לא יעזור לצעוק עליהם שהם בוגדים, זה רק יוציא אותם החוצה. ההנהגה היהודית אמריקנית חושבת במונחים של שואה ובגידה, והם לא מבינים שהדור האמריקני הצעיר מסור לחזון הדמוקרטי והפלורליסטי של ארצות הברית. כשבישראל קורים מעשים של גזענות והרג חפים מפשע, הנוער היהודי אמריקני לא יודע איך הוא יכול להזדהות עם מדינה כזו, ומכאן גם עם יהדות כזו. אנחנו בבעיה".

אבל לא רק המדיניות של ישראל מאיימת על ההמשכיות היהודית, אלא גם האווירה הקוסמופוליטית, והריחוק מן הקהילתיות היהודית.

"אני מסכים. אני מנסה לעשות את מה שאני יכול, ולהראות את היופי והערך של היהדות. אני מקווה שזה עוזר למישהו. אם יבוא אליי סטודנט יהודי ויגיד לי שהוא רוצה להתחתן עם לא יהודייה, אני לא אגיד לו שהוא לא יכול, כי בפועל הוא יכול; אני גם לא אגיד לו שזה אסור, כי הוא לא חושב במונחים האלה. יש לי בת אחת, שחיה במשך חמש שנים עם בחור קתולי, וזה מאוד ציער אותי ואת אשתי. לאחר מכן הם נפרדו והיא התחתנה עם בחור יהודי טוב, ויש לה שני ילדים. אבל כל השנים האלה נשארנו איתה ביחסים קרובים, למרות שהיה לנו קשה. חשבנו שזה לא הבחור הנכון".

למה? בגלל שהוא לא יהודי?

"אם הוא היה אדם בעל נשמה רוחנית גדולה, הייתי מנסה לקרב אותו ליהדות, בתקווה שיתגייר. למה? כי זו השפה האישית הנשמתית שלי, ואני מאוהב בה. אני רוצה שהיא תעבור הלאה, לדורות הבאים. אני לא חושב שהשפה הזו היא רצון האלוהים הבלעדי בעולם – אני רחוק משם – אבל היא שפה יפה, עתיקה מאוד, ואני רוצה שהיא תמשיך להתקיים. אני רוצה גם שנכדיי יהיו חלק ממנה, ואני לא בטוח שזה יקרה".

זה ביחס לעולם היהודי. איזה אתגר כלל־עולמי, לדעתך, ניצב לפתחנו?

"אני חושב שהאתגר הגדול של המאה הזו הוא איכות הסביבה. אני לא יודע אם נשרוד כמין אנושי בעוד הרבה שנים, גם בגלל חוסר האחריות של המנהיגים שלנו, וגם בגלל חוסר האחריות שלנו, האזרחים. התפקיד החשוב ביותר של כל הדתות בעוד כמה עשורים יהיה לשנות את היחס שלנו כלפי העולם שבו אנחנו חיים. אם כל האנשים בהודו ובסין יזכו למיזוג אוויר כמו שיש בעולם המערבי, העולם הזה לא יתקיים. האם נצליח לחיות בלי מיזוג אוויר, בלי מכוניות? איך אנחנו ממשיכים לחיות על פני האדמה הזו? השינוי הזה לא ייעשה על ידי צו מהאו"ם. זה צריך לבוא מלמטה, מן האנשים. רק הדתות יכולות לעשות דבר כזה, ואני מאמין שזה התפקיד שלנו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י' שבט תשע"ה, 30.1.2015