הפסיכולוגיה מדברת על תהליך נפשי עמוק שבעקבותיו מתגלה לאדם "העצמי" האמיתי שלו. כותבים מלומדים עוסקים בתהליך בהקשר הדרכים של בני דורנו לאיתור דרכם האותנטית

אל העצמי

תהליכי אינדיבידואציה ומעברי חיים

עורכים: דבורה נוב וברוך כהנא

ראובן מס, תשע"ד, 604 עמ'

 האדם המערבי בן זמננו נקרא להיות "אינדיבידואל". בעל קו מחשבה ייחודי ולבוש מובחן, יצירתי ו"מגניב", בלתי תלוי בסביבה, בעוד שלמעשה הוא נדרש ליחצן את עצמו לדעת בלא הרף ולהיעתר בדקדקנות לצווי האופנה המוכתבים מן הפרסומות. היפי וגם יאפי. בניגוד לכך, "אינדיבידואציה" – מושג שהוכנס לשיח הפסיכולוגי בעיקר על ידי הפסיכואנליטיקן הנודע, תלמידו־יריבו של פרויד, קרל גוסטב יונג – הוא כוח פנימי יסודי, הארכיטיפ המשמעותי והחשוב בנפש האדם, הבוקע ממנו בעקבות תהליך נפשי עמוק שעבר (האנליזה היונגיאנית). תהליך שבו מתגלה אליו ה"עצמי" ("self") העמוק שלו – ייעודו האמיתי בחיים – החי בסינרגיה מופלאה עם שאר היצורים בעולם.

תהליך האינדיבידואציה הינו אישי מאין כמוהו ונוגד במהותו פופולריזם ורדידות המאפיינים את ה“אינדיבידואל“ הפוסט מודרני. באינדיבידואציה קיימת התמימות הקדם־פוסט־מודרנית, המאמינה בממשותו של ה“עצמי“, בממשותה של המיסטיקה, בנוכחותו של האלוהי בתוככי האדם. נוכח המצוקה שיוצר הפער בין השגב של מושג האינדיבידואציה למיאוס ולבוז של מושג האינדיבידואל ההמוני (“עדר של נון קונפרמיסטים“, כינה זאת פעם גדי טאוב), נוצרה האסופה שלפנינו.

בין האינטלקטואלי לאישי

שני העורכים, כהנא ונוב, הם שילוב של אנשי רוח ואנשי טיפול ושניהם אנשים מאמינים. מאמינים שיש משמעות. שיש ייעוד. שיש סיבה טובה לחיות. ושאת הסיבה הזו אין לחפש באזורי השכל והתבונה, ואף לא במישור האתיקה, אלא בראש ובראשונה כנובעת ממעמקי הנפש. לשם כך כינסו השניים קבוצה מכובדת של כותבים, רובם מן המילייה המוכר של השילוב המנצח בין איש רוח מעמיק ואיש טיפול (למעט כמה בודדים שאינם אנשי טיפול) וביקשו מהם – דווקא נוכח "הצחוק הפילוסופי" שמפטירים פוסט־מודרניסטים כמישל פוקו נוכח השאלה "מהו אדם" (ראו עמ' 11) – לנסות להמשיג את "הדרכים הפתוחות בפני האדם בן דורנו המחפש את דרכו האותנטית להיות ולהתהוות" (עמ' 17).

אחרי שקיבלו את המאמרים פנו העורכים אל הכותבים פעם נוספת, וביקשו מהם התייחסות נוספת, הפעם ממוקדת יותר, ל"שאלת האינדיבידואציה כתהליך היסטוריוסופי". במילים פשוטות יותר, כוונתם לשאול כיצד תהליך האינדיבידואציה, כפי שתואר במאמר שהתקבל, משתלב בעולם פוסט־מודרני, שבו "הכול הולך": האם הפוסט־מודרנה, הנהנית לפורר כל מיתוס ומאידך גיסא פועלת ליצור אדם המוני חסר כל פנימיות, דווקא מאפשרת יותר תהליכי אינדיבידואציה או שמא אין למושג זה כבר כל מקום בעולמנו. כך שבסופו של דבר לכל כותב שני מאמרים – מאמרו המרכזי, ומאמר משנה הממקם את עמדתו בצורה ממוקדת יותר בזמננו.

אין בכוונת סקירה זו להציג את כל מאמרי הספר ובוודאי שלא לנהל דיאלוג עם כל אחד מהם. אציין שהמאמרים, כתוצאה ישירה מבחירת הכותבים, הם ברמה גבוהה ודורשים מן הקורא הן התמצאות מוקדמת בשפה ובהבנה ראשונית של השדה והדילמות המצויות בו, והן יכולת להחזיק ראש. הכותבים שיקעו את מיטב מרצם האינטלקטואלי במאמריהם, וחלק מן המאמרים ראויה להם במה במיטב כתבי העת ההגותיים הקיימים כיום.

האסופה כתובה כאמור בשדה אינטלקטואלי, אך דווקא נוכח ה"אחרית דבר" שכתבו בנפרד כל אחד מן העורכים, ובה הם חושפים טפח מעולם הפרטי – מאבקם האישי ל"אינדיבידואציה" ו"תהליכי החיים" שלהם־עצמם – מבין הקורא כיצד עוד ניתן היה לתקוף את הנושא. למיטב הכרתי, אין כל דרך להעביר את זולתך תהליך אינדיבידואציה מבלי לחוות אותו בעצמך. המשגת התהליך הינה כמובן שלב הכרחי נוסף על מנת ליצור שפה ושיטה, אך ראשית לכול קודם השלב הנפשי האישי. כקורא הייתי שמח לו יתר הכותבים היו משלבים במאמריהם טפח מעולמם הפרטי, דווקא נוכח יכולת ההמשגה הגבוהה שלהם, ואז באמת לאסופה זו היה ערך עצום בעיניי. אך ייתכן שמשאלת לב אישית אין לה באמת אפשרות להתגשם.

העדיף את המיתוס והחוויה על פני האתיקה. קרל גוסטב יונג, 1910

חיבור לממד המיסטי

על כל פנים, המאמרים שנתקבלו רחוקים מלהיות כתובים כלאחר יד וניכר שמשוקעים בהם שנים רבות של מחשבות ותהליכים אישיים. בולט הדבר למשל במאמרו של ברוך ברנר, שחקן ומורה מוכר לתנועה, המנסה להמשיג את תהליך היצירה של שחקן הן באמצעות מושגים מן הפסיכולוגיה והן באמצעות תורות חסידיות. מאמרו יכול בהחלט להוות מורה דרך ליוצר המבקש שעבודתו – בעיקר זו הבימתית – תהיה יצירה הנובעת מתוך תהליכים אישיים עמוקים ולא רק חיקוי המבוסס על טכניקות, משוכללות ככל שיהיו. באופן דומה, דבורה נוב מתארת במאמרה את "שלב האין" ההכרחי בכל יצירה, אותו שלב מפחיד אך הכרחי כל כך על מנת שדבר חדש ייווצר.

כותבים אחרים ניגשו אל המאמר מנקודת מבט אישית פחות (על כל פנים, כזאת שאינה מבליטה את עניינם האישי במושא הכתיבה). כך למשל זוהר מאור מתאר את מאבקם לאינדיבידואציה, הקרובה במשמעה לזה היונגיאני (וחבל שמאור אינו נזקק כלל למושגים מן התחום הזה במאמרו), של שלושה חברים – שמואל הוגו ברגמן, קפקא ומקס ברוד. שלושתם, בני אותו הגיל ובני אותו החוג, מגדירים באופן שונה – תוך דיאלוג זה עם זה – את יחסו של "האמן הבודד" אל החברה, וכל זה נוכח השאלה הגדולה של זמנם – שאלת הציונות.

שלושתם גם האמינו שיצירה אמיתית היא למעשה התגלמותו של כוח עליון ה"משתמש" באדם על מנת לבוא לידי ביטוי. כך למשל כותב קפקא: "אם יש כוח עליון שרוצה להשתמש בי, או משתמש בי, כי אז לפחות אני נתון בידיו ככלי שהוכשר היטב; ואם לא כי אז אינני שום דבר ואני עתיד להישאר פתאום סתם כך בתוך חלל ריק איום ונורא“ (עמ‘ 511).

מקום של כבוד תופס באסופה זו כמובן קרל יונג. מאמריהם המאלפים של אבי באומן ורות נצר יכולים לשמש מבוא מצוין להגותו, הן באופן ספציפי לתהליך האינדיבידואציה (באומן) והן להקשרים ומקבילות רחבים יותר של רעיון זה (נצר). גם מאמרו של דניאל שליט עוסק למעשה ביונג, או יותר נכון בתלמידו הגדול אריך נוימן, שכתב את יצירותיו כאן בתל אביב במחצית הראשונה של המאה העשרים. שליט מנסח ומסכם, באופן כללי, את הגותו של נוימן ובכך הקורא מרוויח מבוא מעולה ליצירתו של אחד ההוגים החשובים של המאה, ואחר כך מנהל עִמו דיאלוג ביקורתי. עיקר טענתו הוא שנוימן, ככל היונגיאנים, שאף לחיבור האדם לממד המיסטי שבו. שליט טוען, בעקבות העדות המקראית על החוויה הנבואית, שהממד המיסטי אינו אלא שער לממד עמוק יותר, והוא התגלות האל הפרסונלי המקראי, המצווה על האדם את החוק. זוהי למעשה אינדיבידואציה יונגאינית עם תוספת מקראית. וראוי מאמרו להילמד ביתר עיון.

לרדת מהפסים

יונג נוכח גם במאמרים נוספים בספר, ודומני שנכון היה לבחון לאן לקח תהליך האינדיבידואציה את אבי המושג. ליונג כידוע היה פרק אפל בחייו שבו נסחף אחר האהדה לנאציזם, ולמעשה לא ניתן היה לחלץ ממנו גינוי או ביקורת עצמית גם בהמשך חייו. יונג, כמו גם היידגר, תִעדפו באופן קטגורי את המיתוס והחוויה על פני האתיקה, וכל הגותו של לוינס, שזוכה כיום לפופולריות רבה, הינה מאבק להשבת האתיקה לראש סולם ההכרה. שאלת היחס בין האינדיבידואציה לבין המחויבות המוסרית כמעט אינה מעסיקה את כותבי המאמרים וזאת על אף הביוגרפיה הידועה של יונג.

המאמרים המשניים של הכותבים, שבהם כאמור נתבקשו להביע את דעתם על האינדיבידואציה בימינו נוכח הפוסט־מודרניזם, מתחלקים באופן כללי לשניים. יש כאלה, כְּזה של ברוך כהנא, מעורכי האסופה, המשדרים פסימיות, אם לא בהלה, לעתידו של המין האנושי בכלל, ואילו מאמרים אחרים, כגון זה של ברוך ברנר, משדרים אופטימיות – "באופן פרדוקסלי תהליך זה אינו סוגר את האדם בתוך עצמו אלא פותח בקרבו הקשבה לא רק למרחבי פנים אלא גם ליחידים ולקבוצות החיות במרחב העכשווי…" (עמ' 294).

באופן דומה גם אביעזר כהן מאמין, בעקבות העיון בספר "מי השילוח" – ספר דרשות חסידי המבקש לטלטל את השומע המסורתי באמצעות "קואנים" (משפטי חידה מחכמת המזרח הרחוק) מקוריים משלו – שדווקא שבירת הגבולות בין תרבויות עשויה להביא לרוחניות אמיתית יותר: "עלינו ליצור עולם יהודי מתוך עמדה רוחנית… יש לשבור את השפה כדי להרחיב את נקודת המבט. לא לחיות את חיי כמי שנע על גבי מסילה, בבחינת התקדמות שיש בה יותר אבל רק מאותו דבר, אלא להיות מוכן לרדת מהפסים. לצאת מהמרכז לשוליים. בכך ה'יש' מתרכך, מקבל גובלות גמישים יותר…" (עמ' 384).

סוף דבר, לפנינו ספר חשוב. ראוי היה לו שיזכה להגהה יסודית יותר, וגם עטיפתו יכולה הייתה לחרוג מהבנאליות. זוהי אסופה מעמיקה, תורה שלימוד היא צריכה, שיש באמתחתה להעניק שפה וכלים למחשבות על המחויבות היסודית של אדם בעולמו – למצוא את הנתיב "אל העצמי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014