הבדידות שולחת את לוינס למצוא דרך לפרוץ את האני ולהיפתח להפתעה הטמונה באחר. להיות "תלמיד"־חכם נצחי משמעו להיות תמיד פתוח ללמידה ולהתחדשות 

הזמן והאחר

עמנואל לוינס

מצרפתית: אלעד לפידות

אחרית דבר: אלי שיינפלד

הקיבוץ המאוחד, 2014, 130 עמ'

עמנואל לוינס נכנס לארון הספרים העברי דרך פרסום קריאותיו התלמודיות. בשנים האחרונות אנו זוכים גם לתרגומים משובחים של ספריו הפילוסופיים של לוינס ("כוליות ואינסוף", 2010, ו"על אלוהים העולה על הדעת", 2013, שניהם בתרגומה של רמה אילון ובהוצאת מאגנס) ודרכם למפגש שלנו ושל העברית עצמה עם השקפת עולם מרתקת ובעלת חשיבות רבה. "הזמן והאחר" הוא קובץ הרצאות שנתן עמנואל לוינס בשנת 1947, שנים ספורות אחרי שהשתחרר ממחנה הכפייה הנאצי שבו שהה כחייל צרפתי שבוי. בספר זה הוא משרטט בבהירות את הקווים המנחים של הגותו.

הבעיה המטרידה את לוינס היא הבדידות. אמנם אנו מוקפים באנשים ובכל זאת יש בקיום האנושי בדידות עמוקה. "אני רואה את האחר אך אני לא הווה את האחר. אני הווה לבדי" (עמ' 17). משהו עמוק ומהותי בקיום האנושי – הקיום עצמו – הוא לגמרי פרטי ובודד. הפרטיות הזו היא המאפשרת את החירות, את הבעלות שלי על עצמי, על זהותי, על חיי. אולם בתחושה זו עצמה "אני כורע תחת משא עצמי" (עמ' 29).

בהמשך דרכו יכנה לוינס את החוויה הזו כחוויית ה"כוליות", שבה "הכל בסופו של דבר מצוי בהישג ידי, אפילו הכוכבים, אם רק אערוך חישובים, אם רק אחשב את המתווכים, את האמצעים […] הכל כאן, הכל שייך לי" (כוליות ואינסוף, עמ' 19). הכוכבים שייכים לי כי המדע מסביר לי את מיקומם ואת גודלם. תחושת הכוליות היא היכולת האנושית לתת פשר למציאות, לחיים, להבין את התופעות, להסביר את המאורעות, לתכנן ולשלוט בחיים. גם ביחסיי עם בני אדם אחרים, אני יכול להכניס את הזולת לתבנית עולמי ובכך להפוך את ה"אחר" ל"זהה", לחלק ממני הנשלט ומעוצב על ידי. יש בכך תחושה של עוצמה גדולה אך היא מלווה בבדידות עמוקה מפני שבעצם לא יצאתי מעצמי, לא פגשתי את האחר.

"אני רואה את האחר אך אני לא הווה את האחר. אני הווה לבדי"
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

אהבה ומסתורין

מכאן מתחיל לוינס לחפש את הדרך לפרוץ את האני, לצאת מהכוליות ומן הבדידות. הדרך הדרמטית ביותר היא המחשבה על המוות: "הנקודה החשובה בגישתנו אל המוות היא שברגע מסוים איננו יכולים עוד להיות יכולים; בכך בדיוק מאבד הסובייקט את עצם אדנותו כסובייקט" (עמ' 44). היותנו יצורים סופיים ובעיקר המסתורין שבמוות מערערים את תחושת הביטחון העצמי, את האדנות שלנו. אבל, טוען לוינס, המחשבה הזו צריכה להוביל אותנו לחוויית חיים אחרת שבה המפגש עם האדם האחר פורץ את הכוליות שלי, את האגו המלא מעצמו של האישיות שלי. "לפיכך, רק הווה שבדידותו התכווצה מכוח הסבל עד הגיעו ליחס עם המוות ניצב על מישור שבו היחס עם האחר נהיה אפשרי" (עמ' 45).

מהו היחס הזה עם האחר? זוהי בעצם השאלה המוסרית הגדולה. כאן טמון אתגר, מפני שהנטייה האנושית היא לגלוש לאחת משתי האפשרויות: האחת – להכיל את האחר, להפוך אותו לזהה לי, לשלוט בו. השנייה – להיות מוכל על ידי האחר, להיטמע בו, להידרס על ידו ולאבד את אישיותי העצמאית. איך יוצרים יחס וקשר בין האני לבין האחר שבו אני־אני ואתה־אתה? תשובתו של לוינס היא: "היחס עם האחר הוא יחס עם מסתורין" (עמ' 45). אנחנו מחפשים יחס כזה המשמר את הנבדלות בתוך דינמיקת הקשר. "היחס לא מנטרל מיניה וביה את האחרות, אלא משמר אותה" (עמ' 53). לוינס מוצא יחס כזה בארוׂס, במשיכה שבין הזכרי לנקבי. מה שמיוחד ביחס הזה הוא ההפתעה: "האהבה היא לא אפשרות, היא לא מיוזמתנו, היא נטולת היגיון, היא פולשת לתוכנו ופוצעת אותנו ובכל זאת האני שורד בה" (עמ' 56). סוף סוף האדם יוצא מבדידותו במפגש עם אחר שבו הוא אינו יכול ואינו רוצה לשלוט, אחר (או אחרת) הפולש לחיים שלך אך נשאר מסתורי. לימים יכניס לכאן לוינס את המושג "אינסוף", המאפיין את המפגש עם האחר, עם האדם האחר ועם אלוהים ש"אינסוף" הוא אחד מכינוייו.

המצב האנושי, תודעת הקיום של האדם הבודד, נעים אפוא בין שתי חוויות מנוגדות; בין העוצמה והביטחון מלאי האחריות ועתירי הבדידות לבין הפתיחות אל מה שאיני יכול לשלוט בו; הזמן, הסבל והמוות, והאדם האחר שאת אנושיותו אני מכבד. ההיפתחות למסתורין משמעה הוויתור של הצורך האנושי להבין הכול ולשלוט בכול. יש בנו צורך עמוק לשלוט בחיים, את זאת אנחנו עושים על ידי יצירה של תבניות מחשבה על אודות העולם שלתוכן אנחנו מכניסים־מפרשים את המציאות.

כך גם ביחסנו לבני אדם. אנחנו רוצים להבין אותם, לקטלג אותם ולקבע אותם בזהות ברורה ומובחנת. קשה לנו לסבול את המסתורין, את אי ההבנה, את אי היכולת לחזות מה יהיה הצעד הבא, מה יקרה בהמשך. גם את עצמנו אנחנו נוטים להכניס לתבנית, כי גם סתרי נפשנו שלנו הם מקור לחרדה ודאגה. לוינס מציע לנו חוויית חיים שונה, חוויה שיש בה ממד עמוק של שחרור, שיש בה המוכנות להיות מופתע. בהמשך דרכו יראה לוינס שבנקודה זו נוצרת החובה המוסרית כלפי האחר, במקום שבו אתה נתקל בפניו של האחר, במצוקתו, בסבלו הקורא לך לצאת מבועתך, מכוליותך, ולעזור לו. כאשר אני רואה את האחר, כאשר אני נקרא על ידו, אני יוצא מעצמי, פותח את עצמי אליו, אל אתגר שאיני יודע את סופו.

התגלות ויצירתיות

אחד הדברים המעניינים אצל לוינס הוא היכולת לשלב בין עולמות. לוינס היה בעת ובעונה אחת פילוסוף של האסכולה הקונטיננטלית המשוחח עם הוסרל, היידגר (שמהם למד באוניברסיטה) וז'אן פול סארטר; והוגה דעות ופרשן יהודי, המלמד תלמוד וחומש עם רש"י מדי שבת בשבתו בבית הכנסת. לוינס היה גם איש חינוך, שניהל במשך שנים רבות בית ספר תיכון יהודי בפריז. מה היחס בין כתיבתו היהודית לכתיבתו הפילוסופית (שאותה כינה פעם "יוונית")? הטקסט הקצר של הזמן והאחר אינו מזכיר מילה יהודית אחת, זהו כאמור ספר פילוסופי שהדוגמאות המובאות בו הן מן התרבות המערבית, מהספרות הצרפתית ומשייקספיר שעליו הוא כותב: "לעתים נדמה לי שהפילוסופיה כולה אינה אלא עיון בשייקספיר" (עמ' 42).

אחרית הדבר שאותה כתב אלי שיינפלד מבארת את המסה של לוינס ומכניסה אותה לתוך הקונטקסט הפילוסופי שבו היא נכתבה ובעיקר עוסקת ביחס בינו לבין הגותו של מרטין היידגר. שיינפלד מבקש גם להראות את היחס בין הגותו ה"יוונית", הפילוסופית, של לוינס לבין הגותו היהודית.

גם אני מבקש להוסיף כאן דוגמה לזיקה שבין הגותו היהודית והגותו הפילוסופית של לוינס. בספר "מעבר לפסוק" (תרגמה: אליזבט גולדוין, שוקן 2007) מופיע מאמר בשם "ההתגלות במסורת היהודית". במאמר זה מודגמת התבנית של היחס בין האני לבין האחר דרך היחס שבין היהודי לתורתו. גם כאן מודגשת ההפרדה והעצמאות של האני אל מול התורה, תוך פתיחות של הלומד למסתורין, להתגלות שלעולם אינה מתאבנת ומתקבעת: "האדם אינו 'ברייה' אחת מני רבות, שתפקידו לקבל מידע שמימי. הוא בו־זמנית מי שהדיבור נאמר לו אך גם מי שבאמצעותו מתרחשת ההתגלות" (מעבר לפסוק, עמ' 191).

דמותו של הלומד המעמיק מיוצגת בביטוי המורכב "תלמיד־חכם": "במקום הנביא בא החכם: איש התבונה, בעל השראה בדרכו שכן הוא נושא את המסורת שבעל־פה: תלמיד ומורה הנקרא באופן משמעותי תלמיד־חכם: תלמיד של חכם או תלמיד חכם, המקבל ובודק את מה שקיבל" (שם). בלימוד תורה משמעותי צריכים להתקיים שני התנאים של המפגש: זהותו של האני ותודעתו הפנימית, האישית; והפתיחות למסתורין, להתגלות הבלתי צפויה, להפתעה, להשראה.

במאמר אחר באותו ספר מסביר לוינס את הסכנה שבמסורתיות המקבלת את העבר, את המסורת, ללא עוררין: "קיימת סכנה אנושית של התאבנות הידע הנרכש […] הקפאה זו של הרוחני אינה מסירה, היא מתחזה למסורת […] המסירה היא עיון מחודש, חיים, יצירתיות והתחדשות, תנאי שבלעדיו לא תיתכן התגלות, כלומר מחשבה אמיתית" (מעבר לפסוק, עמ' 111). לכן עלינו לראות את עצמנו כתלמידים נצחיים של התורה ולעולם לא כבעלי הבית. רק התלמיד פתוח להשראה ולשינוי. אך במקביל על התלמיד להיות חכם, ביקורתי, בוחן ובודק, שאינו מבטל את עצמו, את אישיותו וקיומו לאחר, אף אם "אחר" זה הוא התורה בכבודה ובעצמה. /

ד"ר אריאל פיקאר עוסק בהגות ובחינוך במכון שלום הרטמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014