יש בכתיבה שלך, הן כרומן גארי הן כאמיל אז'אר, משהו פלאי. עם האיש מרובה העפיפונים

יתרומם העולם להכיר את כוחה הגדול והעדין של הספרות – הרמת היסוד הרוחני בעולם בכל עילויו (הרב קוק, אורות התחייה לז).

הצצה חטופה מן המטבח: הוא נראה נינוח. יושב על הספה, נשען אחורה. אני מגלגלת לעברו את עגלת התה, וריח הקפה שמילא את המטבח פולש ומתפשט גם בסלון. מתלבטת במה אפתח לו. אולי אזרוק מילה על עגלת התה? אספר שעלתה ארצה מגרמניה ב־1938, ומשם נוסיף ונתגלגל לאנשהו. לא. הזמן קצר. ישר למלאכה. אני מתיישבת מולו ומבקשת שלא ייעלב ממה שאומַר תכף. הוא מחייך: מה, נוֹ סְמוֹל טוֹק? עיניי נדות לשלילה. או־קי, הוא מתרצה בקלות, מרכין ראשו כמו מצפה למהלומה שאנחית עליו.

יש לי חברה שקראה אותך בצרפתית, שפת האם שלה, ואחרי ששמעה אותי משתפכת על הספרים שלך החליטה לקרוא את התרגום העברי; לדבריה, העברית עושה חסד לספרים שלך, הם יותר טובים בעברית מאשר במקור. רומן־אמיל גארי־אז'אר פורץ בצחוק חם מדבק. הוא מחזיר את ספל הקפה לתחתית שלו על עגלת התה, ושואל אם שמעתי על העצה שנתן עגנון לסול בלו – שידאג שיתרגמו את ספריו לעברית. אני מעפעפת הן, וכמו גונבת מילים מפיו, אנחנו מצטטים בו־זמנית: כי רק בלשון הקודש הם ישתמרו או ישרדו…

עיניו בורקות, חיוכו מִתמַמְזר, כמו מבסוט מן הדואט־בקול־אחד הסימולטני שלנו. אין ספק, הוא אכן נקשר בקלות. גם אני. קולו עולה חרישי, מתחטא, הוא ישמח לשמוע אותי משתפכת על הספרים. ואני לוקחת אוויר:

בסוף המהדורה העברית של עפיפונים נדפסה ההודאה שלך בתעלולי אמיל אז'אר; צחקת שם על המבקרים שלא זיהו אותך, ומנית קוראים מן השורה שכן עלו על דמויות של אז'אר כבנות־דמויותיו של גארי, או על משפטים כמעט זהים שחזרו על עצמם אצל שניהם. הוא מאשר בניד ראש. אולי אני חכמה לאחר מעשה, אבל בעיניי הדמיון זועק דווקא ב־איך, בייחודיות של אופני הכתיבה שלך, הזהים כמובן לאופני הכתיבה של אז'אר; בעיניי זה בולט הרבה יותר מאשר ה־מה, מאשר הדמויות הדומות או המשפטים החוזרים האלה שמנית.

הוא מקמט את מצחו, מניע קלות בראשו לסמן לי שהלכתי לו לאיבוד. אני מתאמצת למצוא מילים, מבליעה אנחה של יאללה על החיים ועל המוות: יש בכתיבה שלך, הן כרומן גארי הן כאמיל אז'אר, משהו פלאי; כמו כל פלא הוא חמקמק וקצת קשה להלביש אותו במילים. פניו מחמירות כעת והוא גוער־חצי: אז תעשי כמיטב יכולתך; ובתוך כך מבזיק שוב ניצוץ ממזרי בעיניו, מאיר פנים; ואני חושבת הנה, בדיוק זה. חומק עובר לו.

ועושָׂה כמיטב יכולתי: אתה מתמודד בספרים שלך עם חומרים קשים, עם נושאים עמוקים, כואבים, או לפחות שנויים במחלוקת, אבל באורח פלא אתה מצליח לעשות זאת בלי להכביד על הקורא, בקלילות, בהומור מופלא, ביד אמן קלה ובוטחת. אפילו דמויות משולי החיים, של האדם הפשוט, הופכות אצלך לגיבורים. גם כשאתה כותב על קשיי החיים, על פחדים וחרדות, על מלחמה ומוות, על געגועים והישרדות – אתה מצליח לרומם את הנפש ולא להשפיל ולדכא אותה.

הוא מרקיד את גבותיו בעדינות בתנועה קונדסית: קִיפּ טוֹקִינְג. ואני מוסיפה ואומרת: למרות שההומניזם והאינדיבידואליזם וחירות האדם הם הלב של הפרוזה שלך – היא ממריאה גבוה הרבה מעבר לאדם עצמו. הוא מצמצם את עיניו בחשד: אַיְי סִי, אז עכשיו אַת מנסה לגייר את הספרים שלי? לא הספיק לך לעברֵת אותם? אני לא נבהלת, אולי בגלל שהוא נראה יותר משועשע מאשר כועס: לא צריך לייהד את הספרים שלך, הם אוניברסליים באופן מאוד יהודי.

הוא שותק, בולש במבטו בתוך עיניי, ואני יודעת שלא אעז לומר לו את מה שלאמיתו של דבר מבקשת לומר. לוקחת צעד וחצי אחורה, מציעה בתנועת יד קלה מעוגת התפוחים (הוא מסרב בניד יד) ושואלת מה הפֶייְבוֹרִיט שלו מבין ספריו. או, זה קל; זה תמיד הספר הבא, הרומן שלא כתבתי עדיין. אני מהנהנת בהסכמה כמו יודעת על מה הוא מדבר, והוא שואל אם לי יש העדפה מבין הספרים שלו.
פותחת בהתנצלות: קראתי רק עשרה מתוך השלושה־עשר שתורגמו לעברית, חלק מהם יותר מפעם אחת; בניגוד למבקרים הפריסאיים שלך שראו בספרים הראשונים את העיקר וספדו לך בחייך, אני דווקא חושבת שהשתבחת עם השנים; לטעמי ארבעת האחרונים – כל החיים לפניו, לאור אישה, חרדתו של המלך סלומון, ובעיקר עפיפונים, האחרון, הם פסגת היצירה שלך, בכל אחד מהם הצלחת לזקק את הפלא הרומן־גארי־אמיל־אז‘ארי ולשכלל אותו לדרגת פלא פלאים.

הוא נבוך, ואני נחפזת לתקן מסתייגת: את המלתחה הגדולה לעומת זאת לא אהבתי, הדמויות שם לא הופכות לגיבורים, והסיפור לא מרומם את הנפש. מבוכתו כמו נספגת מעט־מעט, והוא מודה לי. אני נענית במשיכת כתף. הוא מזדקף במקום מושבו ומבטיח לקרוא את עפיפונים בעברית. אני מופתעת, לא ידעתי שהוא קורא עברית. הוא מבסוט שעלה בידו להפתיע: נוּ מה, אַת חושבת שאפשר להסתדר בכל העולם הבא הזה רק עם אמן והללויה?

אז עגנון צדק? הוא הופך את כפות ידיו כלפי מעלה כאומר מה לעשות. ואני יודעת שהוא כבר מסתלק והולך, אבל לא מעִזה לומר לו שיותר מכל סופר עברי־יהודי אחר – דווקא ההומניזם שלו מקדש שם שמיים בעולם הזה.

מירה קדר היא מחברת הספר 
"תאנה ממתינה לשמיים" 
(ידיעות ספרים, 2014) צילום: הודיהקדר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו בסיון תשע"ד, 13.6.2014\