עשרה כותבים וכותבות בעקבות עשרת הדיברות (והדיבר האחד עשר)

הרבנית אסתי רוזנברג, הרב דוד בלוך, 
נילי בן גיגי, מרלין וניג, 
יהונתן אינדרוסקי, איריס אליה כהן, הרב יהודה ברנדס, שי גיליס, 
פרופ' מנחם מאוטנר וד"ר דנה אמיר

"אנכי ה א-להיך" | אסתי רוזנברג

אסתי רוזנברג היא ראש בית המדרש לנשים במגדל עוז

לצמצם את האני

פתיחת הדיברות בהכרזה על מציאות ה' מציבה רף גבוה, שבו האדם נתבע להעמיד במרכז 
הווייתו את א־לוהים ולא את עצמו, את המחויבות ולא את הכאן והעכשיו

כור ההיתוך היהודי מתחיל, ממשיך ונגמר ב"אנכי ה' א־לוהיך". אולי היה לי טבעי יותר וקל יותר לכתוב על כיבוד הורים ועל ערך המנוחה בחברה הישראלית – אך אין לי ספק שחשוב וראשוני יותר לשאול על מקום "אנכי ה' א־לוהיך", משמעותו ומחויבותו בחיינו הדתיים.

"אנכי ה' א־לוהיך" – אלו המילים הראשונות ששמע עם ישראל מפי השכינה. מילים אלו הן כנראה בין המילים היחידות שזכו בני ישראל לשמוע ישירות מפי הגבורה טרם יראו ורצו לאחור י"ב מיל, טרם פרחה נשמתם. אלו גם בעיקר המילים הראשונות שאנו שומעים כיחידים. עד כה דיבר א־לוהים בלשון רבים, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ורק בתחילת פרק כ, במילים "אנכי ה' א־להיך", עובר הדיבור ללשון יחיד, אישי מאוד, מדויק מאוד. רבנו הרמב"ן היטיב לתאר מעבר זה: "להזהיר כי עם כל אחד ידבר ולכל אחד יצווה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם".

תודעה תמידית

מה מצווה אותנו מלכו של עולם בהצהרה פותחת זו, בהנחת התשתית הרעיונית והמעשית לברית? "הדיבור הזה מצוות עשה יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה' והוא א־לוהים להם", כותב הרמב"ן על הפסוק, ומצטרף אליו הרמב"ם בספר המצוות: "מצווה א' היא הציווי אשר ציוונו בהאמנת הא־לוהות והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו 'אנכי ה' א־לוהיך'". יתר על כן כותב הרמב"ם בראש הלכות יסודי התורה: "לידע שיש שם מצוי ראשון… וידיעת דבר זה מצוות עשה שנאמר 'אנכי ה' א־לוהיך'". והרמב"ן ממשיך וכותב: "וזו המצווה תיקרא בדברי רבותינו קבלת עול מלכות שמים".

מהי קבלת עול מלכות שמים? הרב סולובייצ'יק, באחת מדרשותיו על הלכות תשובה לרמב"ם (אשר קובצו ופורסמו מאוחר יותר בספר על התשובה), עסק בשתי לשונותיו של הרמב"ם המתארות מצווה זו – לשון "להאמין" בספר המצוות ולשון "לידע" בהלכות יסודי התורה:

אני איני מסכים עם אלו המפרשים לשון "לידע" שברמב"ם במובן של להבין, דהיינו שיהא אדם מישראל מחויב להתפלסף ולחקור בכל הנוגע למציאות א־לוהים. אני איני חושב שהרמב"ם התכוון לכך… איני חושב שהרמב"ם מתכוון שעל יהודי להיעשות פילוסוף או במינוח מודרני "תיאולוג". פירושו של "לידע" הוא לדעתי כי אמונתנו במציאות ה' תיעשה להכרה תמידית, מתמדת, במציאות א־לוהים, הכרה שאין בה לעולם היסח הדעת, בעוד שבמונח "להאמין" אין איסור של היסח הדעת. אני מאמין, אבל יש שאני מסיח דעת מדבר זה שאני מאמין בו. ואולם במונח "לידע" הכוונה לתודעה מתמדת, להכרה תמידית: שהאמונה באלוהים תהיה לאדם בבחינת זיקה שאינה פוסקת, אוריינטציה של קבע, מציאות חיה שאינו יכול להסיח דעתו ממנה אפילו למחצית הדקה. תודעה זו של מציאות א־לוהים מוכרחה להיות היסוד למחשבותינו, רעיונותינו, רגשותינו בכל המצבים ובכל התנאים, הכול הכול חייב להיסוב מסביב לאמונה זו.

התשתית לעשרת הדיברות ולגילוי שכינה נטועה ביכולת האדם להפנים את מציאות א־לוהים בקרבו ברמות הכי ראשוניות ובסיסיות של חייו – לחיות בתודעת א־לוהים, לחוש בקיומו ולא להסיח את הדעת מכך, ויותר מכך– לא להסיח את הרגש ממציאות א־לוהים, להפנימה כחלק מבסיס אישיותנו. המשך עשרת הדיברות כבר איננו עוסק רק בתודעת מציאות א־לוהים אלא במימוש תודעה זו לפרטי היומיום של חיינו – מצוות שבמעשה ושבלב, פרטי פרטים של שמירת שבת, של גזל, גנבה וניאוף, הצבת רף גבוה ליחיד ולחברה היהודית.

בין אנכי לאני

בלי הפנמת תודעת "אנכי ה' א־לוהיך" יהיה קשה לאדם מישראל להפנים את המשך עשרת הדיברות, להפנים את המחויבות שנתבעת מאיתנו בעשרת הדברות בפרט ובקבלת עול מצוות ככלל. הרבה קולות נשמעים היום במחננו על המתח שבין האדם המודרני לחלקים מעולם ההלכה. הדגשה רבה ניתנת לפער הקיים לעתים בין ה"אני" האישי – רצונותיי, מחשבותיי ורגשותיי – ובין התביעה הדתית להשפיע, לעצב ולהיות שותף פעיל ומשמעותי בעיצוב האדם, גם אם התביעה הדתית אינה עולה תמיד בקנה אחד עם הרצון האישי. בהכפפתו לעול מצוות מנסה התורה לעצב אדם שאינו מעמיד במרכז הווייתו רק את רגשותיו, מחשבותיו ורצונותיו, אלא מוכן לעצב אישיות המודרכת ומעוצבת באמצעות נוכחות שכינה בחיים, הבאה לידי ביטוי בקיום מצוות ובמחויבות מוחלטת לתורה ולפרטיה, גם כשהם נראים סותרים ומתנגשים, ומהווים אתגר גדול לחוויותיי ולרגשותיי.

העמדת הציווי "אנכי ה' א־לוהיך" בראש עשרת הדיברות מציבה רף גבוה שהאדם נתבע בו להעמיד במרכז הווייתו וחייו את הקב"ה ולא את עצמו, את הקב"ה ולא את הכאן והעכשיו, את הקב"ה ולא את הנוח והמוכר. לנסות להבין שנקודת המוצא של הגדרת הזהות הבסיסית של חיי מתחילה בתודעת א־לוהים ובהבנה לעומק של משמעות חוויה זו בחיי היום־יום. משמעותה בעיניי היא בהבנה שאין היסח הדעת גם בקיום מצוות ובצמצום מתמיד של חוויית הפער בין ה"אני" לבין עולם הציווי הדתי, חוויה המלוטפת והלגיטימית כל כך בחלקים רבים מהעולם הדתי היום.

שאיפתי ביום מתן תורה היא לתת אמון מוחלט בתורה, בפרטיה ובדקדוקיה, כמעצבים את תודעת א־לוהים שלי ומאפשרים לי להביא אותה לידי ביטוי בחיי; להאמין ולחוש שעצם קיום תורה ומצוות על כל מרכיביהם היא זכות עצומה של קבלת עול מלכות שמים, של שותפות אין־סופית במעמד הר סיני, שבו ראו כל העם את הקולות ואת הברקים, שבו התגלה בורא כל עלמין לעולם, לעמו ולפרטים שבו, ובו ציווה אותם אורחות חיים והליכות עולם – ואני בתוכם.

ולנגד עיניי דברי הרש"ר הירש על ההבדל שבין "אני" ל"אנכי":

מה נורא הוד גבורתו של מעמד זה: בעיצומו של זעזוע עולם, בהימוט מוסדי ארץ, מגלה ה' את עצמו כאישיות היחידה, האמיתית והמוחלטת כ"אנכי"– בתבל כולה, ורק על ידי ה"אנכי" של ה' קיימת כל ישות אחרת בכוח ובפועל, ומיד פונה ה' אל כל יחיד ויחיד בישראל ואומר אני "אנכי" שלך – אנוכי ה' א־לוהיך.

ואנכי בתוכם.

כניסה אל הציווי

הדיבר האחד עשר: כחוויית ילדות מכוננת ניצבת תמונה בראשי – אני ילדה קטנה (וגם ילדה גדולה), שבה מבית הכנסת לאחר תפילת שבת בבוקר, ריחות הצ'ולנט נישאים באפי, הבית כולו מריח ריחות שבת, עוגות חג ושאר מטעמים. בפי בקשה: "קידוש, בואו נקדש" – אותה הברכה על היין עם הפסוקים הקודמים לה, המתירה את העוגה, המאפשרת את כוס הקולה הקרה. אני מבקשת: "בואו נקדש, אני 'מתה' מרעב" (לא ביטוי יפה, אך הסיפור אותנטי…), חושבת על מילוי הסיפוקים שהקידוש יאפשר (זוהי כבר הפרספקטיבה הבוגרת שלי). ואבא, מנגד, במתינות ובמאור פנים אך בביטחון מלא בתוכן דבריו, עונה: "השאלה הבסיסית של חיינו – מי שולט על מי? את על הקיבה או הקיבה עלייך?". איני יכולה למנות את מספר השבתות שבהן חזר דו־שיח זה על עצמו שוב ושוב; ידעתי את התשובה, הכרתי את הגישה, ובכל זאת ניסיתי שוב ושוב את מזלי, וכנראה שוב ושוב התענגתי על יפי התשובה: "השאלה הבסיסית של חיינו – מי שולט על מי?".

ימים עברו, שנים חלפו, אך תשובה זו ממשיכה ללוות את חיי. עוצבתי בדמותה, גדלתי לאורה וכנראה אהבתי לשמוע אותה שוב ושוב, והבנתי עמוק בנפש ילדה קטנה (וגדולה) שרק אם אשמע זאת שוב ושוב אזכה להפנים זאת בחיי ולחיות לאור אור גדול זה. לימים מצאתי את דברי אבא במדרשי חז"ל – שהצדיקים לבם מסור בידם לעומת הרשעים המסורים ביד לבם.

יכולת מופלאה זו, המאפשרת ונותנת לאדם את השליטה על חייו – זכות גדולה היא, מתן ביטחון עצמי גדול לילדה קטנה שבכוחה לעצב את חייה, לשלוט על דחפיה ולהיות מלכה ונסיכה בעלת כוחות ויכולת הנהגה המתחילים כבר בעולמה הצר והקטן. ברור לי שתפיסה זו עומדת בבסיס העולם היהודי – מצוות רבות מאוד מכוונות למטרה זו, לעצב אישיות המסוגלת לשלוט על יצריה. כל ילד יהודי נתבע מגיל צעיר שלא לאכול כל שיחפוץ, שלא לעשות כל שיחפוץ, שלא לגעת בכל שיחפוץ, בקיצור – להתאפק. ובכל זאת, בתביעה הנוספת של אבא היה עוד יותר מזה – מעין לפנים משורת הדין – לא רק להתגבר אלא אף להתאמץ רבות על כך ולהרחיב את גבולות הגזרה של "למה אני מסוגלת" ו"כמה אני יכולה לאתגר את עצמי".

"אדם לעמל יולד" – עמל שיש בו אתגר, שיש בו שאיפה למנהיגות, לקבלת אחריות, לראש גדול ובעיקר להבנה שאני מסוגלת ויכולה, ואם כך אף חייבת להוביל את עצמי ואת הסובבים אותי גבוה יותר. כי אפשר. כי אני שולטת. זה לא תמיד קל, אבל זו מתנת חיים – היכולת לעמול ולעבוד קשה שוב ושוב, כי כך צריך, כי כך נכון, כי אני רוצה, יכולה ומוכרחה.

יחד עם עשרת הדיברות על ההר נכנסו בני ישראל לעולם הציווי, עולם שבו נכונים היהודי והיהודייה בני הברית לעבוד קשה והרבה, להתאמץ, לדעת מה עיקר ומה טפל, ולהיות נכונים לוויתורים קטנים וגדולים כדי לתקן עולם במלכות ש־די. אין לנו אפשרות אחרת – זה מאתגר ומשמח, בונה ומעייף כאחד, ובעיקר אפשרי.

 ——————————–

"לא יהיה לך א-להים אחרים על פני" | דוד בלוך

הרב דוד בלוך כיהן כראש מדרשיית "נעם" ומלמד בבית המדרש "ישורון".  נמנה עם מייסדי הנח"ל החרדי

אדם בשירות האל

הפנייה למתווכים בדמות בשר ודם איננה רק חילול הברית שבין האדם לבורא אלא מעין אמונת "השיתוף"

מיום שניסר קולו של הקב"ה את חללו של עולם, הכריז העם היהודי מלחמת עד באלילות ובהליכותיה. תשע וארבעים מצוות לא תעשה השוללות כל מצג וביטוי אלילי ושתי מצוות עשה חמורות: "לאבד עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה" ו"לשרוף עיר הנידחת" מוודאות שלא נשאיר שריד מן העולם האלילי הקדמון.

האם נוכל היום, במבט רחוק לאחור, לקבוע את ניצחונה של תורתנו במלחמה? הנעקרה עבודת האלילים מקרבנו? ואולי עלינו לשאול תחילה מהו, למעשה, טיבה של האלילות שאותה כה מתעבת תורתנו?

על פי החלוקה המקובלת, “אנכי ה‘ א־לוהיך“ ו“לא יהיה לך אלוהים אחרים“ הם שני הדיברות הראשונים שבעשרת הדיברות. אלא שחלוקת הפרשות במסורה אינה חוצצת ביניהם, והיא מציגה את שניהם כדיבר אחד. גם בלשון חכמים מצאנו: “אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו“ (ילקוט שמעוני, ירמיה, רס“ו). דומה שהדברים מתקשרים לקביעת הגמרא (מכות כג, ב): “אנכי ולא יהיה לך – מפי הגבורה שמענום“.

נראה שלפי פשוטו של מקרא אין לראות את האזהרה החמורה על עבודה זרה כשלילה לשם שלילה גרידא. שלילת האלילות היא נגזרת של חיוב הבורא אשר הוציאנו ממצרים. לאמור: משום שאנכי ה‘ א־לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לפיכך לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. האלילות אינה נשללת באשר היא אלילות, אלא באשר היא תחליף לקב“ה המוציאנו ממצרים.

*

לאחר תקופת חיזור ממושכת, שבה מבקש הדוד את ידה של הרעיה, קרב רגע האמת. כשהוא נחשף במלוא הדרו פונה הדוד אל אהובתו, כנסת ישראל, כלה קרואה בנעימה, ומושיט לה את ידו: "אנכי ה' א־לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". ברגע זה, על פסגת ההר, מבעד לתכול קרעי הרקיעים, הענן והערפל, בשיאה של האהבה, נכרתת הברית בין א־לוהי ישראל לעמו. וכבשטר תנאים בין חתן לכלה, נדרשת התחייבות "שלא יעלימו זה מזה".

כשיש לך אותי, אינך זקוקה לאף אחד אחר. כל "אלוה אחר" הוא "עַל פָּנַי". אם תעשי לך אלוהים אחרים, תשתחווי להם או תעבדי להם, לא תהא זאת אלא בגידה. הצהרה על חוסר האמון בי וביטוי לחיפוש משען בחיקו של איש זר. כי "אם אני כאן – הכל כאן" (סוכה נג, א). כאשר "אנכי" נוכח בחייך, לא נותר מקום לאלוהים אחרים.

מבעד לשנאה העמוקה לכל מבע אלילי, טמונה אפוא אהבה גדולה, אהבת אמת לא־לוהים אמת. שנאת האל האחר אינה אלא צדו השני של מטבע האהבה לא־לוהי ישראל.

ועדיין מקום איתנו לשאול: הזהו סוד השנאה לאלילות? האין כאן אלא קנאות פטריארכלית לנאמנותה של הרעיה? האם איננו חוטאים כאן, חלילה, בהאנשה גסה כלפי הא־לוהים, ומציגים אותו כמי שתובע מאיתנו לשנוא את כל מי שאינו הוא?!

נראה שהתשובה לכך נעוצה בהבחנה המהותית בין עבודת הא־לוהים לעבודת אלילים. סקירה מהירה של מ"ט האזהרות בהלכות עבודה זרה תעמיד אותנו על מלאכתם של עובדי האלילים. מלבד האיסורים העוסקים במישרין בעבודה זרה – שלא להשתחוות לה, שלא לעבוד אותה ושלא להתנבא בשמה ועוד, אנו מוזהרים גם שלא לקסום, שלא לנחש, שלא לעונן, שלא לחבור חבר, שלא לדרוש אל המתים, שלא לשאול באוב, שלא לשאול בידעוני. כל אלו פעולות שגרתיות בעולמו של עובד אלילים.

האלילן אינו אוהב את אלוהיו, אלא משתמש בו לצרכיו. התודעה הנפשית של עובד האלילים היא תודעתו של האדם הבודד בעולם איתני הטבע, המבקש את הדרך הטובה ביותר לייצב את חייו ולהעניק להם ביטחון. הוא מנסה להתחקות אחר "העולם שמעבר" ולחשוף את הטכניקות היעילות ביותר לביסוס שליטתו על המרחב.

זו אינה אהבה! האלילן אינו הולך אחר אלוהיו ואינו משליך עליו את יהבו מתוך אהבתו אותו, אלא בשל האינטרס האישי שהוא מוצא בפולחנו. אם זה עובד – אני איתו. "אם הבעל – לכו אחריו" (מלכים א יח, כא). בשל כך, לאלילן אלים רבים. משל לאדם העורך קניות בשוק: את הירקות יקנה אצל הירקן, רהיטים ירכוש בחנותו של הנגר ואילו את בגדיו יתפור לו החייט. פנתיאון האלים ניצב לפני האדם, נכון לשרת את צרכיו.

בעולם של אינטרסים אין אהבה, ובעסקים כמו בעסקים. סוחר אינו מצפה לנאמנות, והוא מודע היטב לכך שבכל עת הלקוח משווה מחירים. האלילנות היא קפיטליזם תיאולוגי, וחלים בה עקרונות השוק החופשי. תביא סחורה טובה יותר – נקנה רק אצלך. לא תספק את הסחורה, נפנה למתחרים.

ומנגד, לצד עולם האינטרסים גדוש האגו האנושי, ניצב בגאון עולם האהבה. "אנכי ה' א־להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". אל מול ההר מתכנסת הרעיה, "שם אתן את דּוֹדַי לך" (שיר השירים ז, יג). בערבות המדבר, בארץ לא זרועה, ניבטים ניצני חסד נעורים. לא לשם קבלת תמורה, כי אם מתוך פרץ אהבה טהור, מתוך הכרה בא־לוהי אמת ובשגב עבודתו. "כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (אבות א, ג).

היהדות הביאה לעולם את המונותיאיזם, כך למדנו מילדותנו. אולם המונותיאיזם אינו מהפכה פילוסופית מטפיסית גרידא, כי אם התמרה קיומית בעולם התודעה הדתית. מעולם אלילני אגוצנטרי לעולם א־לוהי תיאוצנטרי, מאלוהים בשירות האדם לאדם בשירות הא־לוהים.

האהבה הגדולה שבכריתת הברית עם הא־ל המוציאנו ממצרים באה לידי ביטוייה המלא בא־ל אחד, וכל תוספת היא לה כמגרעת.

אם יהיו לנו אלוהים אחרים על פניו, כי אז פספסנו את מהותה של הברית. המשכנו להגדיר את טיב הקשר האלוהי־אנושי באמות מידה אינטרסנטיות ועסקיות. ובעסקים כמו בעסקים, אף פעם לא שורפים קשרים עם המתחרים.

ובכן, האם ניצחה תורתנו את המלחמה? הנעקרה עבודת אלילים מקרבנו? מעיקה עלינו המחשבה בתשובת שאלה זו. האם לא נותרו בנו זרעי "השקעה עסקית" בעולמנו הדתי? האם אין הנהירה ההמונית אחר סגולות, ישועות, ברכות ופדיונות משקפת ילדותיות דתית, שבה עבודת א־לוהים היא אפיק להשקעה?

*

הציטוט הבא תלוי ועומד תדיר, לעיני כל ישראל, על קיר הציון המיוחס לקבורת רשב"י במירון:

רבונו של עולם, תן בלב הצדיק הקדוש והנורא הזה ובלב כל הצדיקים אמתיים לבל יסתירו פניהם ממני… (ליקוטי תפילות, תפילה מז עמ' תק).

כלומר: בקשה מהקב"ה שיעשה למתפלל יחסי ציבור אצל רשב"י.

נתבונן נא בכל הקריאות המרובבות בחוצותינו, המזעיקות את האדם השכם והערב להתעלוּת בעבודת הא־לוהים, בכולן תבוא ההבטחה הנמרצת "בניי, חיי, מזוני" – ואין פרץ, ואין יוצאת, ואין צווחה…

האם אין בפניה למתווכים למיניהם משום חילולה של האינטימיות שבין הדוד והרעיה? האם אין באמונות ההבל למיניהן, כגון זו שביום הדין, עת עוברים לפניו כל באי עולם כבני מרון, מעביר הקב"ה את ספרי החיים והמתים ל"אישור לפני ביצוע" ל"יחיד שהבטיח" לכל מי שיבוא אצלו… משום הפרה של הזיכרון והברית, החסד והשבועה? האם נתינת רשות לחסידים להתפלל גם ישירות לרבם "נשיא הדור" מהטעם כי גם הוא "התלבשות אין סוף בגוף גשמי" אין בה אמונת "השיתוף" כאישה שבעלה הוא לא כל עולמה? דומה כי מוטב לנו לברוח מבחינת ההווה אל מחוזות התקווה לעתיד.

 עוד ניטשת המלחמה, ועוד נשמע קול א־לוהים מרעים: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.

*

הדיבר האחד עשר? קול גדול ולא יסף!

היות שלא זכיתי (עדנה) להשתכשך במדמנה הפוסטמודרניסטית, יש לי הסתייגות מטרמינולוגיות מסוימות גם כאשר הן אינן אלא טרמינולוגיות ותו לא, וגם כשיש לי היכולת להטעינן במסרים משלי;

 "הדיבר האחד עשר…", "הבית השלישי בעיניי הוא…", "יהודי בעיניי הוא מי ש…" ודומיהם מן המטבעות המתגלגלים עובר לסוחר בשוק הלשון.

בתורתו של מקום שקיבלתי מאבי והוא מאבותיו, למן היום אשר עמדנו לפני ה' א־לוהינו בחורב, יש עשרת הדברים אשר דיבר ה' בהר מתוך האש, "קול גדול ולא יסף", הבית השלישי הוא זה שראה יחזקאל בחזון, ואין איתנו יודע איך שיהיה עד שיהיה, ויהודי בעיניי הוא זה שנולד לאישה יהודית, או שנתגייר.

 —————————-

"לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" | נילי בן גיגי

נילי בן גיגי־וולף היא מנכ"לית "האגודה לזכות הציבור לדעת" וחברת המועצה הדתית בירושלים

מכלב מטריד לקידום אינטרסים

התקשורת כמובן אינה א־לוהינו, אך כאשר היא במיטבה היא נושאת את שמם של ערכים נעלים. 
אלא שלא פעם נשיאת שמות אלו היא לשווא, תוך עיוורון עצמי ונקיטת מוסר כפול

התקשורת כמובן אינה א־לוהינו. אך כאשר היא במיטבה, התקשורת נושאת את שמם של ערכים נעלים: כלב השמירה של הדמוקרטיה, פרקליטת הציבור, לוחמת השחיתות, נאבקת במחדלים, חושפת האמת. אולם לא פעם נשיאת שמות ערכים אלו היא לשווא, תוך עיוורון עצמי ונקיטת מוסר כפול.

כך למשל, תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, תחת סעיף אובייקטיביות, קובע במפורש:

עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין פרסומת לחומר מערכתי, באופן שלא תפורסם פרסומת הנחזית כחומר מערכתי.

אלא שהכלל הבסיסי של הבחנה בין תוכן עיתונאי לבין פרסומת הולך ומיטשטש ומידלדל בידיהם החמדניות של גופי התקשורת. קדימונים לתוכניות במסווה של כתבות במהדורת החדשות הם דבר שבשגרה, "מומחים" בתוכניות בוקר ששילמו בעד השתתפותם בתוכנית וכך הלאה. דע לך צופה יקר שלא תוכל לדעת אם הכתבה שאתה צופה בה – מישהו שילם בעבורה.

סתירת ערכי הדמוקרטיה

רק לאחרונה פורסם במגזין "העין השביעית" כי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (המוכר כיום כמשרד הכלכלה) שילם בשעתו לאתר ynet מאות אלפי שקלים עבור פרסום כתבות שיווקיות מטעמו והקמת ערוץ ייעודי. בכתבות, שפורסמו במדור הכלכלה של אתר החדשות מבית “ידיעות אחרונות”, לא צוין כי המידע המובא בהן הוא למעשה תוכן שיווקי. על-פי משרד הכלכלה, עבור שיתוף פעולה זה שולמו לקבוצת התקשורת סכומים של מאות אלפי שקלים.

שיתוף הפעולה התוכני-מסחרי בין ynet למשרד הממשלתי נולד באוקטובר 2012, בתקופת כהונתו של השר שלום שמחון. גולשי האתר נחשפו לתכנים שנוצרו כתוצאה מההסכם שנחתם בין הצדדים החל מנובמבר 2012, בסדרה של כתבות שעסקו בענייני מסחר בינלאומיים והשקעות זרות והדגישו את האפשרויות וההצלחות שעומדות לפתחם של יזמים ישראלים. במהלך קיץ 2013 הסתיים שיתוף הפעולה.

בינואר השנה דיווח גם כתב “דה-מרקר” נתי טוקר על הסכם שבמסגרתו יממן משרד המדע יום שידורים מיוחד באתר ynet מקבוצת “ידיעות אחרונות” לרגל “יום המדע” שחל במארס 2014.

מאוחר יותר התברר כי שיתוף הפעולה בין המשרד הממשלתי ל”ידיעות אחרונות” אינו מוגבל רק ליום השידורים המיוחד: באתר ynet עלה מדור מיוחד בשם “ערוץ המדע”, שהופעל בשיתוף המשרד, ובמסגרתו פורסמו ידיעות מערכתיות כביכול שנועדו לקדם את פעילויות יום המדע; כמו כן הופק ב-ynet סרטון תדמית למשרד המדע, והוקם אתר ייעודי שבו פורטו הפעילויות. האירוע של משרד המדע זכה לקידום נמרץ גם בזרוע המודפסת של קבוצת התקשורת. בימים שלפני “יום המדע” ובמועד האירוע עצמו פורסמו ב”ידיעות אחרונות” ידיעות שעודדו את הקוראים לקחת חלק בפעילויות.

לפי היקף הסיקור של אירועי יום המדע בכלי התקשורת מקבוצת “ידיעות אחרונות”, לא מן הנמנע כי במסגרת שיתוף הפעולה עם משרד המדע תכנים מסוימים של כלי תקשורת זה הוצגו לקוראים כמערכתיים.

נהיר כי הסתרת שיתוף הפעולה בין משרד ממשלתי לבין גוף המתיימר להיות עיתונאי, ועוד במימון כספי ציבור, עומדת בסתירה מוחלטת לערכים ההולמים משטר דמוקרטי כגון שקיפות, חופש המידע, חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת.

הון, שלטון והטיה

לא תישא, דבר אחר כדי שלא תהיה עוטף טלית ומניח תפילין והולך ועושה עבירות (מדרש אגדה ואתחנן ה יא).

העיתון "דה-מרקר" מרבה לעסוק בשחיתות ובקשרים פסולים של הון ושלטון. נזקפים לזכותם של כמה מכתביו תחקירים וגילויים חשובים בתחום זה, אשר העניקו לו מוניטין של עיתון חסר מורא. רק לאחרונה פורסמה בו כתבה אשר ביקרה את רשימת הנוכחים ביום הולדתו של השר יעקב פרי, שאליה הגיעו בכירים במשק ובפוליטיקה, לוביסטים וטייקונים. כך למשל תקפה הכתבה את השתתפות שרת המשפטים ציפי לבני בחגיגה, אשר השתתפו בה גם דני דנקנר שהורשע בפלילים (בינתיים הורשע פעם נוספת) ובן דודו, נוחי דנקנר, אשר הפרקליטות הודיעה כי תגיש כנגדו כתב אישום.

אלא שזמן לא רב לאחר מכן נערך אירוע של איל ההון ליאוניד נבזלין בביתו ואליו הגיע הרכב דומה של אנשים ובהם עיתונאים וראשי "הארץ" ו"דה מרקר". מר נבזלין הנכבד, למי שאינו מצוי בנבכי מפת בעלויות התקשורת הישראלית, מחזיק 20% ממניות "הארץ" ו"דה מרקר"…

אם מסיבות כאלו, המכנסות יחד אנשי הון ואנשי שלטון וכולם גם יחד, הם מושאי הסיקור והביקורת שלך, מה היה לעיתונאי "הארץ" ו"דה מרקר" לחפש בינותיהם?…

העיוורון העצמי של חלקים מסוימים בתקשורת אינו רק ביחס לבגידה בערכים נעלים שבשמם היא מתיימרת לפעול. היא גם לוקחת חלק פעיל בעיצוב המציאות שביחס אליה היא אוהבת לצקצק ולהתחסד.

לתקשורת תפקיד מרכזי וחשוב בעיצוב התודעה המינית של ילדים ונוער הצורכים את תכניה. תכנים מיניים בוטים, אלימות וסטריאוטיפים הם רק חלק מהחוליים של תוכניות שונות בערוצי הילדים והנוער.

למרות שרוב דיווחי החדשות בתקשורת הנוגעים למין הם בעלי הקשר שלילי ולעתים קרובות בעלי אופי פלילי – כך ביחס לאונס, פורנוגרפיה, ניאוף, הטרדה במקום עבודה – התקשורת עדיין מספקת לעתים קרובות תכנים מיניים שמטרתם להשיג דירוג צפייה גבוה יותר.

ישנה כמות הולכת וגוברת של תכנים הקשורים למין באמצעי התקשורת, ובכלל זה התמונות, השפה, היקף הסיקור של עברות מין, ולא פחות חשוב – בעולם הבידור וכוכביו. זה האחרון נתפס כאלמנט אטרקטיבי ביותר. ישנם ערוצים המקדישים תוכניות שלמות למה ש"הכוכבים" לבשו ולמה שהם הורידו.

פורנוגרפיה בשעות הערב

באחת מתוכניות הריאליטי בטלוויזיה (X Factor) היה מתחרה אשר במהלך האודישנים חשף את ישבנו פעמיים. האם הסצנה הורדה בעריכה? לא ולא. להיפך, היא הייתה בשימוש נרחב בקדימונים של התכנית ואותו “כוכב” היה אחד המתמודדים המובילים. התכנית “היפה והחנון” בערוץ 10 מפגישה בין נשים יפות, נבובות ובורות ובין קבוצה של גברים חנונים באופן יוצא דופן, בעלי מנת משכל גבוהה. התוכנית היא דוגמה מעולה להחפצה התקשורתית של נשים.

תוכנית חדשות הבידור של גיא פינס משודרת בערוץ 10 בין השעות 7-8 בערב, כאשר ילדים, ניתן להניח, עדיין לא ישנים. גיא תמיד יושב ולבוש בלבוש מכובד, ואילו עמיתתו הנשית תמיד עומדת, כמו מלצרית או דוגמנית, ובדרך כלל בביגוד לא צנוע. התכנים עוסקים בבחורות הנחשקות ב”ביצה המקומית”, מה הן לובשות, כיצד הן צריכות להיראות וכך הלאה. גרסת הלילה של אותה תוכנית כבר משחררת עוד יותר את הרסן מבחינת עירום ומיניות.

סדרה ישראלית פופולרית בשם “השמינייה” מבוססת על קבוצה של ילדים אינטליגנטיים המשתתפים בפרויקט ממשלתי סודי שנועד למחקר האנרגיה של המוח האנושי. אולם גם תכנים תמימים אלו טעונים לא פעם במיניות. דמויות הסדרה, קטינות בחלקן, מחליפות באופן תדיר בני זוג, או נמצאות בקשר רומנטי עם מישהו מבוגר מהן בהרבה.

כל הדוגמאות שלעיל, ועוד רבות אחרות, לא מפריעות לגמל להתעלם מדבשתו.

לא מעט דיווחי חדשות מצערים שמענו בשנים האחרונות על התנהגות מינית מעוותת אשר פגעה בקטינות. אל דיווחים אלו נלוו לא פעם דיונים אשר ביקשו להבין את מקור התופעה. דיברו על אחריות ההורים, על מוסדות החינוך, על טכנולוגיה ומה לא. אולם בכל הדיונים והמלל שנשפך, לא היה שמץ של ביקורת עצמית או אפילו מודעות לאחריות של התקשורת, שאינה נמנעת מעידוד אווירה טעונה מינית.

חומרת הדברים האמורים לעיל עולה מעבר לאי העמידה בערכים ובמידות שעליהם העיתונאות אמורה להיות אמונה. נשיאת הערכים לשווא שחקה עד דק את אמוננו בעיתונאות.

כמה מאיתנו מאמינים לכל מה שאנו קוראים בעיתון או שומעים ברדיו? מדוע איבדנו את האמון עד כדי כך? מדוע הציבור מרגיש לא פעם פיון בתוך משחק אינטרסים לא לו?

בתחום האמון בנבחרי הציבור, אופן התנהלותם של פוליטיקאים מסוימים העניק ברבות השנים לא פעם תחושה שהם משרתים את עצמם במקום את בוחריהם. כך גם ביחס לתקשורת, שהייתה אמורה להיות משרתת הציבור, כלב הטורד את מנוחת מושאי הסיקור והביקורת, אך בפועל לפחות חלקים ממנה עסוקים עד גדותיהם בקידום אינטרסים עצמי, בהגדלת רווחיהם ובהאדרת תהילתם.

*

ובשעה שבני אדם נשבעים שבועה לשווא, צרור ההוא עולה לקבל שבועה ההיא, כיוון שרואה שהיא שקר, אז צרור ההוא שהיה עולה שב לאחור, והמים הולכים ושטים והאותיות של צרור ההוא פורחות תוך התהום ומתפזרות, והמים רוצים לעלות ולכסות העולם ולהחזיר אותו לקדמותו.

עד שמזמין הקב"ה ממונה אחד, יעזריאל הממונה על שבעים מפתחות בסוד השם הקדוש, ונכנס אל צרור ההוא וחוקק בו האותיות כמקודם, ואז מתקיים העולם, וחוזרים המים למקומם, ועל זה כתוב לא תישא את שם ה' א-להיך לשווא (זהר יתרו, תקיט).

*

עשרת הדיברות מושלמות בדיוק כפי שהן. כל המוסיף גורע

 ——————–

"זכור את יום השבת לקדשו" | מרלין וניג

מרלין וניג היא בעלת תשובה, מרצה וחוקרת ספרות, תיאטרון וקולנוע וחברה במועצת הקולנוע הישראלי

מדרגה של בחירה

שבת היא זמן קסום ומקודש, אך מי שלא עובר תהליך פנימי לא יבין אותה. 
לכן אין לכפות את קיומה. צריך למצוא דרך לחוות אותה

ה' מדבר אל משה עשרה דיברות. הדיבר הרביעי, שבת, מפריד בין הדיברות שבין אדם למקום לבין הדיברות שבין אדם לחברו. את המצוות היותר "גשמיות" שבין אדם לחברו קל לנו לתפוס באופן שכלי, שכן קיים ממד מוסרי ששייך לכל אדם באשר הוא. במה אם כן שונה הדיבר הרביעי?

עד הדיבר הרביעי הקדוש ברוך הוא מבקש אותנו לייחד אותו. הדיבר הרביעי, לעומת זאת, הוא למעשה דיבר רוחני שדרכו אנחנו יכולים להתקרב אל ה' ולזכות ב"דגימה" קטנה מטעמה של קדושה. ידוע בקרב בעלי התשובה למיניהם שהצעד המהותי הראשון של החזרה בתשובה הוא שמירת השבת (ולא רק זכירתה המטפורית). אם אתה מצליח לשמור שבת אתה גם תתחזק בשאר הדברים, ולכן לא לחינם המילה "שבת" מצויה במילה "תשובה". האותיות ה"א ו־ו"ו הנוספות לקוחות משמו של ה'.

אולי זוהי גם הסיבה לכך שהשבת תמיד נמתחת על קו העימות בין הציבורים השונים. כולנו רגישים ליום הזה, היום היחיד בשבוע ששובר את השגרה ואת הרצף. לא משנה מה נעשה ואיפה נהיה, את השבת נרגיש שם.

מצד לצד

נתחיל מההתחלה. למעלה ממחצית חיי גדלתי כנערה חילונית. למדתי בתיכון הפתוח "הניסויי", הדרכתי בתנועת "השומר הצעיר" והייתי פעילה בנוער "שלום עכשיו". כתבתי בעיתוני נוער וגדלתי על ברכי הטלוויזיה שבה גם הופעתי. הייתי פריקית של תיאטרון וקולנוע וחרשתי את לילות שישי במסיבות ומרתונים של סרטי קולנוע בסינמטק ירושלים. הייתי בת נוער מאוד פעילה וסקרנית. אחר כך שירתּי בעיתון "במחנה" ולמדתי במכינה של "ניסן נתיב". בהמשך הייתי מבלה את שבתותיי כעובדת חדשות ערוץ 2. אז מה השתנה, כך שבגיל 21 העפתי הכול הצידה ובחרתי לחזור בתשובה, להתחרד, להתחתן עם חבר נעוריי וללדת בלי עין הרע שבעה ילדים? אולי כי משהו בי היה רגיש לריקנות הגדולה שליוותה אותי בשבתות החול דאז.

אבא שלי, על אף היותו אדם חילוני וליברל, תמיד דיבר על א־לוהים. דרך סיפורי התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן ואפילו המיתולוגיה היוונית, הוא עורר תמיד לשיח פורה בעניין. השאלה מיהו א־לוהים ואיפה הוא נמצא מעולם לא הייתה זרה לי. עד היום אני שומעת את השיחות שלי עם אבא שלי בראש. וכך קרה שיום אחד התחלתי לחפש את א־לוהים. במסע ההתבגרות שלי תמיד רציתי להגיע הכי גבוה כי ידעתי ששם הוא נמצא. הייתי מדברת אליו, לוחשת לו, מעירה אותו כדי שיעיר אותי… חיפשתי רמזים, פענחתי סודות והוא לא אִכזב. היום בבוקר קמתי ומצאתי אישה חרדית. אחת כזו שמכסה את הראש, את המחוך ואת המרפקים, ומנשקת מזוזות. אחת כזו שחיה משבת לשבת ומחכה לשבת באופן כזה שאם סמואל בקט היה מכיר אותי, הוא בוודאי היה משנה את כל המחזה שלו. כן, אני גם אקזיסטנציאליסטית ורולאן בארתית בדרכי שלי.

כמי שגדלה בקצה אחד ובחרה בקצה ההופכי אני מרגישה מחויבת מאוד למציאות שממנה באתי, לעתים אפילו יותר מאשר למציאות שאליה הגעתי. לאנשים דתיים יש במה להיאחז. הקשרים בין אדם לחברו חזקים יותר, הזולת במרכז ולא ה"אגו". ההכנעה למציאותו של הקדוש ברוך הוא עוזרת לך להתבונן ולזהות בצלילות דעת נקייה מזימה מניפולטיבית של תקשורת הומה וחשוכה.

לחבריי הדתיים, ואפילו למתייסרים שביניהם, אני פחות דואגת. חבריי החילונים הם אלו שלהם אני חרדה. בניגוד לחבריי הדתיים מבית שכותבים על קדושת השבת וחשיבותה, אני מכירה טוב מאוד את תחושת חוסר האחיזה של האדם החילוני, את הביטחון העצמי שלעתים מופרז, את הסגידה לחומרי: היפה, החזק, המוזהב. זה לא רק המשכורת והמשכנתא והאוטו; זו גם תחושת ההצלחה המשכרת שנלווית לכל הישג ומשכיחה ומרחיקה לבלי שוב. והנשמה יודעת, מרגישה לא שייכת, ולאט לאט כבר לא שומעים אותה. מי שרגיש יפטור את עצמו בהדלקת נרות פה ושם, הנחת תפילין פה ושם. פה ושם וגמרנו. כל דבר רציני יותר נראה מעיק ומחייב ומגביל. כשהאמת, מה לעשות, הפוכה לחלוטין – כל דבר רציני בקדושה מנקה, משחרר ומרחיב.

שומעים את הקולות

ככה זה. מי שלא במדרגה הזו של לבחור בה' קורא אותי עכשיו ונהיה אדום, ובצדק. אי אפשר ואסור לגרום לאנשים לשמור שבת בכפייה. שבת היא מדרגה שעל האדם להגיע אליה מתוך בחירה. בעיניי המציאות החילונית מחדדת בעולמנו המודרני (הן אצל חילונים והן אצל דתיים) את זכות הבחירה שטבע בנו ה' בראשית בריאת העולם. עכשיו הקנאים קוראים אותי ולבטח מתים להחטיף לי (מזל שקיים הדיבר לא תרצח ושקיים איסור נגיעה). כזו אני, מעצבנת את כולם. אבל זה בדיוק כמו לתרגם שפה זרה. זה מעצבן כשמדברים לידך סינית ואתה לא מבין. במקום ללכת מכות אפשר לקרוא למתורגמן. ואני מתרגמת לא נחמדה במיוחד. לא לחילונים ולא לדתיים. ואני לא יודעת למה נזכרתי פתאום בלינק הראשון שקופץ בגוגל כשכותבים מרלין וניג.

הפער בין שבת חול לשבת דקדושה הוא מרחק שקשה לתאר. שבת אצלי כיום היא חוויה רוחנית עילאית שמנותקת מהעולם הזה לחלוטין. זה לא רק הזמירות והסעודות. זה גם השקט של השבת, השמים הנקיים. אחרי שבת אני מרגישה מאופסת. משהו מתוכי מאיר את החשכה. לעולם לא אוכל להסביר למי שלא טעם את טעמה של החוויה העילאית הזו; מה זה "לעצור את העולם", מה זה להרגיש את הקדושה עוטפת אותך כמו תינוק בעריסה. כל דבר גשמי בשבת מקבל טעם אחר, הבישולים, השיחות, הטיולים, הלימוד, השינה. בזכות השבת מתחדשים תעצומות הנפש ומתחברים לאינסוף. זהו תענוג צרוף שמחבר בין הגשמי לרוחני, בין האדם לבוראו ובין האדם לעולמו.

כשמדברים איתי על המרחב הציבורי של השבת אני ישר חושבת על המרחב האינטימי של האדם עם השבת וממנו בעיניי שווה להתחיל. כי כשמגיעים לשקט הפנימי מרצון, שם מתחילים לשמוע את הקולות. שם ה‘ מדבר. שם גם הדיבר הרביעי. ושם הבחירה וההכנעה והקבלה. כי בסופו של יום עוד מקום פתוח או פחות מקום פתוח לא ישנו את תפיסת האדם על השבת או יגרמו לו לשמור אותה. נהפוך הוא, מלחמה גורמת לפרט להסתגר במקלטים של הדעות הקדומות, היא מסיתה ומלבה את השנאה. רק בבחינת “בחירה“ התודעה חוזרת. הגברת המודעות לדיבר הרביעי מתחילה מבפנים.

נזכרתי לאחרונה בחניתה, חברה טובה של חמותי ואישה חילונייה, שסיפרה לי לפני עשור איך היא ניסתה לחזור בתשובה ואפילו נכנסה למדרשה להתחזק. “יום אחד הזמנתי משאית ופיניתי את הדירה שלי במדרשה. עזבתי“, היא סיפרה. אבל למה, שאלתי כמתבקש. “לא יכולתי“, ענתה, “השבתות היו משעממות נורא, הייתי לבד, לא ידעתי מה לעשות, חיכית שהן יעברו והגעתי למסקנה שזה לא בשבילי“.

כך שגם אם בדומה לרצח או גנבה יהיה חוק שיכפה על כולנו לשמור שבת, או לחלופין גם אם כולנו ממש נרצה, לא כולם ידעו איך לעשות את זה ומהר מאוד יפתחו תחושות של אנטי. מה שלנו אחרי דרך ארוכה מאוד ברור, מאוד לא ברור למי שרגיל שבשבת קופצים לים או הולכים לסרט.

אז איך פספסנו את הדיבר הרביעי כל כך בקלות? זהו שלא פספסנו. הוא במרחק נגיעה של שישה ימים כל שבוע. מי שיתאמץ, יחקור וישאף מובטח לו שהוא בן העולם הזה.

*

הדיבר האחד עשר: הדיבר שלי הוא חטא הגאווה. לא תתגאה ולא תתנשא על עמיתך, השונה בדעותיו, במוצאו או במראהו החיצוני.

 ——————

—————-

"כבד את אביך ואת אמך" | איריס אליה כהן

איריס אליה כהן 
היא סופרת ומשוררת

הבוראים הפרטיים של הילד

זהו הדיבר הנוגע באופן המובהק ביותר במהות האדם, בטבע האדם הנבנה בצלם הוריו, בחייהם ובמותם

רבות דרשו והתעמקו במצוות "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", אפשר שיותר מכל מצווה אחרת; חקרו בעצם מיקומה, חמישית למצוות שבין אדם למקום, ראשונה למצוות שבין אדם לחברו, שאלו אם שייכת היא למערכת הראשונה או למערכת השנייה או לאלה גם לאלה (בעל מנחת חינוך, מצווה ל"ג), ופסקו כי היא "חמורה שבחמורות" (ירושלמי, קידושין, פרק א). אף דנו במניין המצוות העולות מן הפסוק, אחת או שתיים או שלוש (הרמב"ן, שורש ב'), והרחיבו בכיבוד אב ובכיבוד אם, אם זה חשוב מזה או שהיינו הך הם, אם כוללים הם גם אב ואם חורגים (כתובות קג, ב) ואח בכור, ובחובת כיבוד הורים וחמים לאחר נישואין, ובכתוב: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד).

וגם דנו בשכר, ככתוב "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ, יא), ובעונש, ככתוב "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא, טו), וביארו כיבוד הורים ויראת הורים מהם, "איזהו מורא ואיזהו כיבוד, מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו, כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא" (קידושין לא, ב) ועוד מדרשים רבים סופרו ונלמדו, קצרה היריעה.

שורש הזיכרון

הדבר הראשון שעלה בדעתי הוא שמכל הדיברות הרי שזהו הדיבר הנוגע באופן המובהק ביותר למהות האדם, לטבע האדם הנבנה בצלם הוריו, לאופיו, תכונותיו, לדרך ולבית שבהם גדל, ומעסיק אותו מרבית חייו, זמן חיי הוריו ולאחר מותם. ואין פלא, אפוא, כי הדיבר מצוי בדיוק באמצע, בלב לבם של הדברים.

עוד הרהרתי בסמיכותו הרוחנית והגשמית לדיבר הרביעי הבא לפניו: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", ובנאמר: "שקול כבוד אם ואב לכבוד של שבת" (קידושין, דף לד). הורים הם מעין "אלוהים פרטיים" של ילדם, ביאר המהר"ל, מכיוון שהם בוראים אותו, נותנים לו קיום ועמידה בעולם ומטמיעים בו את אישיותם. כך גם על פי הרמב"ם, שהסביר כי טעם המצווה הוא בהכרת התודה שכל ילד צריך להרגיש כלפי הוריו על הבאתו לעולם. כלומר, ההקבלה בין הדיבר החמישי לדיבר הרביעי קיימת לא רק ביחס ל"יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" כי אם גם ביחס לחובת ה"זָכוֹר". בשורשי מצוות כיבוד אב ואם מצוי אפוא הזיכרון. זהו זיכרון קדמוני, זיכרון בראשית, שהולך ומתפתח ומתעצם במהלך השנים והופך לכוח מרכזי שמניע את מערכת היחסים בין הילד להוריו ומשפיע עליה באופן שאין שני לו.

בהקשר זה גם עולה לי השיר "קדיש" שכתב אלי אליהו בספר שיריו "עיר ובהלות":

הוּא עוֹלֶה בְּדַעְתִּי כָּעֵת. כְּמוֹ כּוֹכָב

שֶׁכָּבָה מִזְּמַן וְעוֹד אוֹרוֹ, רָפֶה,

עוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ לְכָאן. אֲבִי, שֶׁגַּם בְּחַיָּיו

חָלַף כְּמִי שֶׁפּוֹסֵעַ בְּחַדְרֵי יְשֵׁנִים,

נִזְהָר שֶׁלֹּא לְהָעִיר אַהֲבָה,

מִפַּחַד רְגָשׁוֹת אֲחֵרִים.

 

וְכַמָּה כָּתַבְתִּי עַל זֶה שִׁירִים,

(וּכְבָר קָשֶׁה לְהַבְחִין בֵּין הַבְּדָיָה

לָאֱמֶת, בֵּין הַזִּכָּרוֹן הַחַי לַגּוּף

הַמֵּת) אֲבָל תָּם וְנִשְׁלַם,

וְהוּא כְּבָר לְמַעְלָה

 

מִכָּל הַבְּרָכוֹת וְהַשִּׁירָה

וְהַתִּשְׁבָּחוֹת וְהַנֶּחָמָה

שֶׁאוֹמְרִים בָּעוֹלָם.

לשמר את הסדר הישן

למקרא "חייב אדם לכבד את אביו ואמו גם אחרי מותם", נזכרתי בסרט שלצערי שמו והעושים במלאכתו נשמטו מזיכרוני, אבל תוכנו היה כה מרגש עד ששנים רבות אחרי עדיין טבוע בי רישומו העז. במרכז הסרט עמד אב מר מזג וקשה עורף שאינו חוסך שבטו מילדיו, כופה עליהם מיני איסורים ובעיקר מקדש את רכושו עד כדי סגידה. חייבים הרהיטים לעמוד באופן מסוים, ואין להזיז את האגרטל, ואין להסיר שטיח שבו נתקלים בני הבית ומועדים בגינו פעם אחר פעם.

לאחר מות האב נכנס הבן הצעיר לדירת אביו שאותה ירש, ואף כי נתונה הרשות בידיו לעשות כחפצו, הוא בוחר לשמר את הסדר הישן של אביו, עד אחרון הפרטים, הגם שהוא עצמו, באישיותו, מגלם את ההפך הגמור. הבן אינו מזיז את הכורסה, את האגרטל, את השטיח. לא מכורח, כי אם מבחירה. בבחינת כיבוד אב גם לאחר מותו.

בשיר "קדיש" מעיד המשורר: "וְכַמָּה כָּתַבְתִּי עַל זֶה שִׁירִים". "זה" הוא האב המת. חייו, מותו, הזיכרונות שהותיר אחריו. דומני שהשיר הזה הוא בבחינת הרהיטים, האגרטל, השטיח המתנכל להולכים בבית, וכמותם בכוחו לשמר את זכרו של האב, והוא בבחינת כיבוד אב. לא בכדי נקרא השיר "קדיש", שנאמר: "עיקר הכבוד הוא לאחר מיתה לרומם כבוד אביו… ולעשות לו נחת רוח לאחר פטירתו, באמירת קדיש, הדלקת נר נשמה ביום הפטירה" (ילקוט יוסף, הלכות כיבוד אב ואם, סימן ר"מ, ב').

אסיים בשיר משלי, העתיד לראות אור בספר שירי החדש:

 

תפוחים

אֲנִי רוצה לִשְׁכֹּחַ אֶת כִּתְמֶי הַחֹשֶׁךְ עַל גַּבּוֹ

ואֶת אָבָק מַטָּע הָאוֹרְלִיאַנְס ואֵיך הָלַךְ

לְעוֹלָמוֹ עֲנִי מָרוּד, בְּטֶרֶם עֵת. אוּלַי אֶזְכֹּר יָמִים

שְׁטוּפֵי יַלְדוּת וְהֵם זוֹרְחִים עָלַי

פָּנָיו בְּאוֹר זָהָב וְאֶת הָעֹשֶׁר בֵּין יָדָיו

אֲשֶׁר קָטְפוּ לִי תַּפּוּחִים?

——————–

"לא תרצח" | יהונתן אינדורסקי

יהונתן אינדורסקי הוא במאי ותסריטאי. מיוצרי הסדרה "שטיסל"

הרבי לפני התיבה

לא תרצח את הילד שבתוכך, לא תרצח אף רגע, לא תרצח אף נפילה שבדרך, אף זיכרון בודד. 
מעשה בג' חלקים שתחילתו בשטיבל של חסידי אוסטרובה בגבעת־שאול וסופו בוורשה

הייתי ילד בן אחת עשרה או שתים עשרה בבוקר שבו חנתה משאית קטנה ברחוב בית ילדותי בשכונת גבעת שאול בירושלים, ופרקה בעזרת מנוף קרוואן משומש. עמדתי במרפסת ביתנו והסתכלתי בקרוואן העומד באוויר, תלוי על בלימה, והפועלים מתווכחים ביניהם היכן המקום המדויק שבו כדאי להציב אותו. בגלל שהשעה הייתה כבר שבע ורבע נאלצתי לרוץ למטה אל האוטובוס הירוק, קו 84 שהיה מסיע אותנו בכל בוקר לחיידר. רק אחרי הצהריים, כששבתי הביתה, ירדתי לגינת הקוצים הקטנה ברחוב עזריאל שבה הונח הקרוואן כדי לגלות שמדובר בבית כנסת.

גבעת שאול הייתה משופעת בבתי כנסיות, אבל משהו בפשטותו של בית הכנסת – ספסלי העץ שהוצבו בתוכו בחוסר סימטריה, השולחנות הארוכים ועליהם המפות הלבנות שנפרשו כבר מיום שישי בבוקר, הדוקות היטב באמצעות תופסנים כסופים – משך אותי אליו. בליל השבת הקרובה, כמה דקות אחרי זמן הדלקת הנרות, התייצבתי בבית הכנסת, לבוש בבגדי השבת המגוהצים, לקחתי סידור אחד, תפילת כל פה החדש שבין דפיו עוד ריח הדפוס, והתיישבתי ליד אחד השולחנות. מניין שלם עוד לא התקבץ לתפילת המנחה, אבל תוך כדי שהוא נמנה והולך נעמד יהודי לפני התיבה, עטוף טלית, ורק קולו נשמע: “אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה“, מנגן כל פסוק בחן ובחסד וברחמים.

בשבוע שלאחר מכן, בזכות השלט שנתלה מעל פתח בית־הכנסת החדש, גיליתי שהיהודי שעבר לפני התיבה בתפילת מנחה של יום שישי ובקבלת שבת שלאחר מכן היה צאצא לשושלת אדמו“רי ביאלא, כ“ק האדמו“ר מביאלא־אוסטרובה, שעבר יחד עם משפחתו ועם משפחות החסידים להתגורר בשכונתנו, והקים את בית הכנסת בתוך קרוואן לבן ופשוט, ממש מתחת לביתנו.

עברו מאז שנים רבות וארוכות, קהילת החסידים ומתפללי בית הכנסת גדלה והלכה, והוא עבר בכמה תחנות ברחבי גבעת שאול; מן הקרוואן שברחוב עזריאל למבנה קטן ברחוב נג‘ארה, ומשם לבית אחר מאחורי רחוב אלקבץ, ובקרוב, כך מבשרת המודעה שבלוח בית הכנסת, הוא יעבור לבית של קבע, מפואר ומרומם, שבו ישכנו כל מוסדות החסידות. גם אני עברתי מאז בכמה וכמה תחנות, אבל בכל מקום שהייתי, ולאן שלא הגעתי, לקחתי כמה מניגוניו של האדמו“ר מאוסטרובה עמי, ועד היום כשאני מגיע לבית הוריי בגבעת שאול אני מתפלל דווקא בבית המדרש של הרבי מאוסטרובה, ובדרך לבית הכנסת אני מוצא את עצמי מתפלל על התפילה עצמה, שגם בפעם הזו יעבור הרבי לפני התיבה. שתרחמני עוד בגלותי.

קדושה לפניה ולאחריה

בשבת חול המועד פסח האחרון, תשע"ד, מצאתי את עצמי רץ כדי להספיק ערבית בבית המדרש של חסידי אוסטרובה. איזו תוגה בלתי מוסברת שרתה על בית הכנסת, המתפללים ישבו וחיכו לתחילתה של התפילה. חיפשתי מושב ריק, אבל בית הכנסת היה מלא כולו. לבסוף מצאתי מקום אחד פנוי בקדמת בית הכנסת. התיישבתי בו, מניח את הסידור שבידי על השולחן ומבחין שעל השולחן לפניי נמצא הספר "תולדות אדם" שחיבר סב סבו של האדמו"ר, מי שכונה בפי גדולי אדמו"רי פולין "הנעם אלימלך הקטן", "מרנא ורבנא איש א־לוהים קדוש, רבי יהושע מאוסטרובה זצ"ל", כפי שנכתב בעמוד השער של הספר. דפדפתי בדפי הספר והוא נפתח, לשמחת הלב, בדיוק בדרוש שכתב רבי יהושע זצ"ל לשבת חול המועד פסח.

לאו מילתא זוטרתא היא שהספר היה מונח דווקא במקום שבו התיישבתי, אני אומר לעצמי, וכמנהג יהודים הרשיתי לעצמי להתפעל גם מן העובדה שהספר נפתח לי בדיוק בתורה שאמר הרבי לשבת חול המועד פסח. למדתי את הדרוש, שני עמודים באותיות רש"י מאירות על נייר בצבע קרם בהיר, מים קרים על נפש עייפה, אור שבעת הימים, דברים השמחים כנתינתם:

הנה בכל ענייני הוויות העולמות, יש קדושה לפניו וקדושה לאחריו. קדושה לפניו היה קודם בריאת העולם, שהיו כל הנבראים גנוזות בהעלם ברצון העליון בשלמות היותר מעולה, ובעת בריאתם יצאו מהעלם לגילוי ונתרחקו מהקדושה, כדי שיהיו יכולים להתקיים ולא יחזרו למקומם. …וכמו שבכללות העולמות יש קדושה לפניו וקדושה לאחריו, כמו כן בעולם פרטי, הוא אדם שנקרא עולם קטן, יש קדושה לפניו וקדושה לאחריו. קדושה לפניו הוא קודם שנברא, שהיה נשמתו גנוזה באוצר החיים, אוצר הנשמות, אשר שם הוא עוצם הקדושה. ואחר כך כשנברא, נתרחק מן הקדושה.

…ומכל מקום עדיין נשאר בו הארה בפנימיותו בהעלם, באופן שאם יעבוד ה' אזי יוצא הארה זו מהעלם לגילוי אשר לזה היה כוונת בריאתו. ועל ידי זה יזכה לקדושה שאחריו, שהם ימות המשיח ותחיית המתים ועולם הבא. והנה מהארה זו, הנעלמת בפנימיותו, הוא אפילו אם חס ושלום נתרחק הרבה מה' בעוונותיו, מכל מקום עדיין נשארת בתוכו בהעלם הארה זו, שיהיה יכול לחזור בו כרגע ולשוב לה'.

וזה עניין חולו של מועד, שיש בו קדושה לפניו ולאחריו. ובחולו של מועד בעצמו נשאר קדושה בהעלם, שיהיה יכול להתעורר על ידי זה לקדושה שאחריה.

ולרגע אחד נדיר הרגשתי את הנעימות והרחבות שאוחזות את הלב, כמו באותו בין ערביים, כשקולו של הרבי ניגן את אשרי יושבי ביתך ממנחה של ערב שבת. ובתוך כל זה, איזה הרגש ראשוני שכל עניין הרצוא והשוב אינו רק סדר תנועת הדברים, אלא הכרח של ממש, כי שם, ב"חול" שבין שתי הקדושות, נמצא ההעלם, שרק מתוכו תתעורר הקדושה.

(וכמה גדול הפיתוי לכתוב כאן דברים בעניין הקריאה שצריך לצעוק בכל יום אל תוככי היהודי, לא תרצח, לא תרצח את הילד שבתוכך, לא תרצח אף רגע, לא תרצח אף נפילה שבדרך, אף זיכרון בודד. שתרחמני עוד בגלותי).

בדיוק ביארצייט

כשבועיים ימים אחרי הפסח הזדמנתי לוורשה לכבוד פסטיבל קולנוע. תכננתי לבקר בבית הקברות היהודי העתיק שבירכתיה. הידיעה ששם קבורים רבים מהצדיקים והקדושים של גלות פולין, ביניהם אדמו"רים רבים ומרנן הנצי"ב מוולוז'ין וחתנו רבי חיים סולובייצ'יק, יחד עם התיאורים על הישמרותו של בית הקברות כמות שהוא, למרות שמוורשה כולה לא נותרה אחר המלחמה אבן על אבן, הביאו אותי לנסות שוב ושוב לתכנן את סדר יומי כך שאוכל להקדיש כמה שעות לבית הקברות. ובכל זאת, בכל פעם בגלל סיבה אחרת לא הגעתי אל בית הקברות, וכבר אמרתי לעצמי שבהזדמנות אחרת, בביקור אחר, בעזרת ה', פעם עוד אגיע.

ביום האחרון לשהותי, במונית בדרכי לשדה התעופה, הבחנתי שיש עוד זמן קצר להספיק להריח עוד קצת מוורשה. שאלתי את נהג המונית אם הוא מכיר מקום מעניין שאוכל לבקר בו זמן קצר, כחצי שעה, כדי שלא אחמיץ את הטיסה. הוא חשב לרגע, ואמר כלאחר יד שבקרבת מקום נמצא בית הקברות היהודי העתיק של וורשה, "יו שוד גו ת'הר, וורי ספיישל פלייס". ואמרתי לו הן. רק חצי שעה אמנם, אבל חצי שעה, מקובלנו, עדיפה על לא כלום.

בכניסה לבית הקברות שאלתי את השומר איפה נמצאים קבריהם של רבי חיים סולובייצ'יק ושל הנצי"ב. מתברר שמעל שני הקברים נבנה אוהל שסגור במשך ימות השנה וכדי לפתוח אותו יש לקחת מפתח מן השומר. אני לוקח את המפתח וניגש לשבילי בית הקברות, מצויד בהדרכותיו של השומר כדי למצוא את הציון.

איזה הוד בבית הקברות הזה. יער ענק מלא עצים ורבבות מצבות בתוכו, רובן כבר ירוקות מן השנים. ובין השבילים הירוקים כמה היסטוריה, כמה שמות, כמה סיפורים עלומים, יהודים שאינם עוד. כמה חיים מתחת לכל הירוקת הזו. אני ממהר אל הקברים, עצי הצפצפה מורידים אבקנים לבנים קטנים, שלרגע אחד נראים כמו פתיתי שלג שיורדים על שבילי בית הקברות של ורשה.

אני מבחין בשלט קטן שחץ מצויר בצידו ובו נכתב, "לחלקת רבותינו אדמו"רי ביאלא ואוסטרובה". איזה אור נדלק בעיניים ובלב, אני סוטה מן הדרך שבה הורה לי השומר ללכת והולך בעקבות השלט הקטן. אני מגיע אל החלקה, פותח את השער הקטן ונכנס לתוכה. שלושה קברים נמצאים בה, האמצעי שבהם שייך לרבי יהושע מאוסטרובה, בעל ה"תולדות אדם".

אני מתקרב אל הקבר, מניח יד על המצבה, ממלמל לעצמי כמה פרקי תהילים, אבל רק כעבור כמה דקות מבחין בתאריך הפטירה שנכתב על המצבה. נפטר בערב שבת קודש, י"ג בספירה, כ"ח ניסן תרל"ג. התאריך הזה נראה מוכר. רבי יהושע מאוסטרובה קרא לי אל הציון הקדוש בדיוק ביארצייט שלו, ספירת י"ג, מלכות שבנצח. שתרחמני עוד בגלותי.

*

הדיבר הי״א: בל תוסיף דיבר על הדיברות, עשר זה די והותר.

 ——————–

"לא תנאף" | הרב יהודה ברנדס

הרב יהודה ברנדס הוא ראש בית המדרש בבית מורשה ומרצה במכללה האקדמית הרצוג

לנתץ את אלילי הפריצות

הניאוף, מצעדי הגאווה והקרבת הבנים והבנות למולך החופש המיני הם העבודה־זרה 
המצויה כיום. המלחמה בהם היא כמלחמת נביאי ישראל באלילות

כשמקבילים באופן סימטרי בין חמשת הדיברות הראשונים לבין חמשת האחרונים, נמצא ש"לא תנאף" מקביל ל"לא יהיה לך א־להים אחרים על פני". הניאוף הוא המקבילה של העבודה הזרה במישור שבין אדם לחברו. הנביאים הקבילו את חטא העבודה הזרה לבגידת אישה בבעלה.

בימינו אנו נדרשים להתבונן בהקבלה בכיוון ההפוך – להקיש מהעבודה הזרה על הניאוף. הניאוף, בתקופתנו, הוא העבודה־זרה המשוכללת ביותר, והמלחמה בתרבות הניאוף דומה בכול למלחמתם של נביאי ישראל ואבות אבותינו בדורות הראשונים בתרבות העבודה הזרה. כעבודת האלילים בזמנה, תרבות הניאוף השלטת בָּזָה ומלגלגת לכל מי שאינו מאמין באמונותיה ואינו מנהל את חייו על פי אורחותיה. כל מי שאינו משתחווה לאלילי הפריצות ואינו מקריב את בניו ובנותיו למולך החופש המיני נתפס כשמרן, מיושן ופרימיטיבי.

אלילי מין ואלילי רוק

האמורא רב אשי תמה כיצד ייתכן שהמלך מנשה, בנו של חזקיהו הצדיק, התמסר לעבודה זרה בכל כוחו והכשיל את כל עם ישראל יחד איתו. הסביר לו אותו רשע שלו היה חי בימיו היה אוחז בשיפולי גלימתה של עבודה זרה ורץ אחריה. כה גדול היה כוח הפיתוי של האלילות בזמנה. כאשר יבואו בעוד כמה דורות לחקור את תולדות תקופתנו, יעמדו אנשים פעורי פה ואחוזי תימהון ואולי גם פלצות לנוכח התופעות של הדור הזה, ושתיקתם של המנהיגים ואנשי הרוח. כרב אשי בזמנו איש לא יבין את עוצמת הכוח של תת־התרבות הפרימיטיבית שבתוכה חיינו ואת חוסר האונים להתמודד מולה.

איך, ישאלו עצמם ההיסטוריונים, האנתרופולוגים, הסוציולוגים והפילוסופים שיבחנו את דורותינו מן העתיד, נפתו אמהות לשלוח את ילדותיהן לעסוק בדוגמנות, כאשר הכול ידעו מה משמעות העיסוק הזה מבחינת אורח החיים שהוא מחייב, כאשר הכול היו חשופים לדימוי של אלילות המקצוע הזה. איך הצליחו לשכנע את האמהות ואת בנותיהן שיש הבדל בין מכירת גוף הילדה לצלמי האופנה לבין מכירתו לפדופילים האוצרים במחשביהם תמונות שכאלה?

איך ייתכן שמדינה שלמה הזדעזעה אחת לכמה שבועות, למשך יומיים, כאשר התברר שקבוצת ילדים בגיל חטיבת הביניים פיתו או אנסו ילדה מן הכיתה, והפיצו את תמונותיה במדיה הסלולרית, אך כעבור יומיים התפנתה התקשורת והמדינה בעקבותיה לריגוש חדשותי אחר ולא נעשה דבר כדי לצמצם את מידת הזמינות של תעמולת המיניות הפרוצה בכל אמצעי המדיה הנגישים לילדים אלו? איך העלו למדרגת אלילים ואף השתמשו במונח זה עצמו, הטעון כל כך, להגדרת "אלילי מין" או "אלילי רוק". איך יכול היה הדיון סביב אלילי הזמר או התיאטרון והקולנוע להתמצות בשאלה אם הנערות הפתיות שהתגודדו סביבם היו קטינות או בגירות, ואם הם עצמם היו מודעים לכך שהן קטינות? איך ייתכן שכאשר הסתיים הדיון בסוגיית הקטינות בלא הרשעה היה די בכך כדי להחזירם אל מרכז הזירה ולאפשר לכוהני פולחן ה"בעל" להמשיך ולטפח אצל גדודים נוספים של פתיות את ההערצה העיוורת לאליליהן?

חכמי הדורות הבאים יעיינו בהשתאות בעדויות שישתמרו מתקופתנו, כאשר יגלו מנהג מוזר נוסף. כל אימת שאיש ציבור – פוליטיקאי חשוב, מנהל ברשות ציבורית, קצין בכיר בצבא או במשטרה – נחשד בניאוף עם אשת איש או אישה פנויה, התנהל דיון רווי רגשות בשאלה מה הייתה מידת הכפייה שהשתמש בה. הפעלת מרות כנגד אישה בוגרת, ש"לא יכלה לסרב" כי הייתה מופתעת ונבוכה וחששה להמשך העסקתה, נחשבה לעוון פלילי שמצדיק הדחה מן התפקיד ואף כליאה לזמן ממושך. ויפה שכך. אבל כיצד זה לא התקיים כמעט שום דיון, ובוודאי לא הוסקו שום מסקנות משמעותיות, סביב העובדה שמנגנון חברתי שלם הביא את האישה לכך שלא היה ברור לה שהיא אמורה ורשאית לסרב. לומר "לא" חד וחלק, אם לא ממש לסטור על לחיו, או אחרת: לעזוב בגדה אצלו ולרוץ החוצה, כיוסף, גם במחיר כליאה בבית האסורים המצרי. תרבות שאלו קודי ההתנהגות שהיא מטפחת אינה חייבת לתת את הדין ולחשב את חשבון נפשה בעקבות פרשיות חוזרות ונשנות אלו אצל שועי המדינה?

בגידות כגזירת גורל

והניאוף הפשוט? איש בוגד באשתו, אישה בוגדת בבעלה. זה קרה מאז ומעולם, שכן היצר המיני הוא החזק ביצרים. החידוש של תקופתנו הוא בלגיטימציה המוסרית שניתנה לניאוף, ויותר מכך – בהפיכת אורח החיים של הניאוף לערך חברתי־תרבותי. הקולנוע, התיאטרון, הספרות, המוסיקה הפופולרית, אתרי האינטרנט והמדיה הדיגטילית, דמויות המופת לחיקוי והערצה. איש אינו מגנה ידוען, פוליטיקאי או אמן, איש תקשורת או סופר, שמתגלה כי ניהל חיים כפולים. אשתו אמורה לסבול את קיומה של "אהובתו" והשיח הציבורי מכיל את העולם החווייתי של ילדיו מאשתו עם ילדיו מאהובותיו, מבלי לבקר את התופעה עצמה, כביכול זו גזרת גורל או חוק טבע דטרמיניסטי, שיצריו של אדם משיאים אותו לבגוד באשתו, לפורר את משפחתו ואין צורך להתמודד עם החטא לפני קרותו, ולהתייסר עליו אחרי הכישלון.

כחלק מתופעת פולחן העריות אפשר יהיה למנות גם את הנושא של הלהט"בים. יש הבדל משמעותי בין התמודדות עם צרכים אנושיים־אישיים, פסיכולוגיים וגופניים לבין "מצעד הגאווה". מצעד זה, וכל הכרוך בו מבחינה תרבותית, יעידו כאלף עדים על כך שמדובר בתרבות בעלת מאפיינים של דת קלאסית. יש בה טקסי פולחן, אביזרי פולחן, וכמקובל בכל דת – גם איסורים חמורים על השמעת ביקורת או חלילה הפגנות נגד. גם אבירי זכויות המחאה הצטרפו להגנת הדת הלהט"בית ולהטלת איסור על כל מחאה כנגדה או פגיעה רגשית במאמיניה. שכן אם נותרו עדיין כמה מושגים מקודשים בעולמנו שאסור ללעוג להם ולבקרם – הלהט"בים הם בוודאי מן המקודשים ביותר.

כמו בימים קדמונים של עבודה זרה במובן הפגאני, נדחקים שומרי המסורת לעמדה נרדפת ומתגוננת. יש המדמים כי לחברה הדתית והחרדית קל יחסית להתמודד עם הדת השלטת. לכאורה, החברה הדתית סוגרת את בניה ביישובים דתיים ובמוסדות חינוך נפרדים, תוך השגחה קפדנית יחסית ותעמולת נגד לוחמנית. אולם טעות היא לחשוב שהחברה הדתית אינה נפגעת. היא נפגעת באופן ישיר מכך שנגעי הפריצות פוגעים גם בה. היא נפגעת באופן עקיף מן השלילה שבמלחמה: מהפיכת כל השיח בנושאי אישות לשיח של "צניעות".

החברה הדתית והפריצות

החברה הדתית מאמצת, כתמונת מראה, את השיח הפרוץ: כל מפגש בין בנים לבנות נתפס כזירה של פריצות, גוף האישה הפך להיות "חפץ של איסור", וכל מחשבה ודיבור בעניינים אלו הם זימה. התודעה המעוגנת היטב בכל רובדי התורה שבכתב ושבעל פה, ובמסורת החיה בישראל, שלפיה המיניות היא חלק נורמטיבי מן החיים הנורמליים והיא מושא לחיים של טהרה וקדושה, נפגמה לעומק.

הבעיה אינה דתית ואינה מיוחדת לחברה הדתית. הבעיה היא של כלל החברה, בישראל ובעולם כולו, גם של המתוקנות באומות העולם, שהחובה לקיים את שבע מצוות בני נח האוניברסליות, ובהן איסורי העריות, חלה גם עליהן. האחריות של כל אדם שיראת א־לוהים בלבבו ועתידו של עם ישראל בארצו חשוב לו היא להיאבק, כנביאים שנאבקו בנביאי הבעל, בתרבות האלילית המקיפה אותנו מכל צדדינו. איני יודע מהי הדרך הנכונה לנהל מאבק כזה, והאם מאבק כוחני מועיל או מזיק, אבל ברור בעיניי שיש סוג של מאבק שנזקו מרובה מתועלתו: זהו המאבק ה"דתי", המביא בחשבון רק את צרכיו של הציבור הדתי.

כיוון שהבעיה היא בעיה חברתית־תרבותית־כללית יש ליצור קואליציות של ארגונים מכל שדרות החברה הישראלית, שיחרתו על דגלם את ההגנה על כבוד האישה, את המאבק בהחפצת הגוף ואת אישוש "המשפחה הישנה" כנגד כל מערעריה.

יש לפעול לשינוי ההתייחסות הציבורית למדורי הרכילות, הסלבס והפפרצי ולהגדרה מחודשת של מושאי ההערצה וסמלי הסטטוס. יש לדאוג למתן תמיכה וחוסן לאישים, מוסדות וארגונים המתמודדים במישור האינטלקטואלי, הרוחני והמעשי עם גישות המעודדות מתירנות ופריצות במישורים של הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, התרבות והאמנות. יש להגדיר מחדש את מושגי הטעם הטוב, כך שמבקר תיאטרון מכובד לא יחשוש מלכתוב – אם זו דעתו – שבמאי המציב עירום על הבמה במחזה שייקספירי אינו בהכרח "מתקדם", אלא עוסק בהזניית האמנות וברידודה על מנת למשוך קהל ופרסום. כך שמבקר מוסיקה לא יימנע מלכתוב שהצלחתה של זמרת רוק מפורסמת אינה נשענת על היכולות המוסיקליות שלה, אלא על כך שהטקסטים שלה וההופעה שלה על הבמה הם פרובוקטיביים יותר מחברותיה שלא השכילו להשתמש בכלים זנותיים ברמה 
קיצונית כשלה.

המושגים "טהרה", "צניעות", "אהבה" (במובן הישן שלה, לא הפרוץ לכול והשטחי להחריד), "נאמנות" ו"קדושה" אינם מושגים דתיים. הם יסודות עומק בתרבותו של עם ישראל וככאלה הם אמורים להיות מונגשים לחברה הישראלית. ליד "שבת ישראלית", "שמיטה ישראלית" וקבוצות תפילה ישראליות, יש מקום לפעול בתחום המשפחה הישראלית. מובן שכמו בתחומים של שבת, שמיטה ותפילה, אם כל מה שיהיה לתורת ישראל לומר לחברה הישראלית הוא רק הלכה, היא תישאר לא רלוונטית ולא תצליח להגן אפילו על בנותיה ובניה. אבל כאשר תתורגם שפת התורה לשפה עדכנית ועכשווית, אפשר יהיה למצוא שותפים רבים למפעל ניתוץ האלילים המוטל לפתחנו.

*

הדיבר האחד עשר: אי אפשר להוסיף וכל המוסיף גורע. בעשרה מאמרות נברא העולם, עשר מכות הוכו המצרים, עשר ספירות מנו המקובלים, עשרה ישראלים נחוצים למניין. אבל מתורתו של הלל הזקן למדנו שישנה מצווה אחת שאפשר למנותה לפני עשרת הדיברות, לא כתוספת אלא כמצוות־על, שעליה עומדת כל התורה כולה, כולל עשרת הדיברות: "ואהבת לרעך כמוך". יש להסביר באריכות מדוע כל יתר המצוות אינן אלא פירוט והרחבה של מצווה זו. ועל כך כבר אמר הלל הזקן בעצמו: "ואידך, זיל גמור…"

—————

————–

"לא תגנוב" | שי גיליס

שי גיליס הוא מחנך בתיכון הרטמן בירושלים ומלמד במדרשת "עין פרת" באלון

אם רק אניח את היד

התורה, הטקסט המפוכח ביותר בנוגע לנפש האדם, מזהירה ומזכירה: לא תגנוב. אל תשתמש בשני כדי למלא את שחסר בך. לא בממונו ולא בנפשו. הטעם יהיה מר עד אימה

אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה – ציפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש.

ויצא הקול: "אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהיךָ".

"אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" –

אמר רבי שמעון בן לקיש:

מהו "וְלֹא יָסָף"?

אלא כשאדם קורא לחברו – יש לקולו בת קול,

והקול שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא – לא היה לקולו בת קול (שמות רבה, כ"ט ד).

ילדות

והימים ימי ילדות ברמת הגולן. שרשראות ממחטי אורנים. זכוכית מגדלת. פרות משה רבנו. כדורסל.

לאחרונה ניסיתי להסביר לחבר מה היה כל כך מיוחד בילדות ההיא ברמת הגולן, שעוד ראוי שיסופר עליה. בחרתי למקד את אלומת האור דרך השמות שהייתי שומע סביבי: כל השמות של הילדים והנערים בוטאו במלרע: מיכאל, ראובן, יואל, מרים, לאה, מלכה (!). הכול מלרע. רק בחלוף העתים גלים מלעיליים מלוחים הדפו ותלשו בכוח את כל מה שידעתי על שמות, ואולי גם על עוד דברים.

ילד טוב רמת הגולן, מלרעי כולי, מכף רגל ועד ראש. גנֵבה שייכת לשדות אחרים, צ'רלס דיקנסיים, חרושים תלמים של אופל. מה לי ולהם. מעולם לא גנבתי. לעולם לא אגנוב.

גנבות ראשונות

משחק עם חברת ילדות במרכז המושב. מתחילה התרגשות. שני ילדים עם שקית ניילון כחולה עצומה, הררית ממש, מתפקעת אגוזי פקאן. שני אגוזים באגורה. ויפה הפרי לעיניים, ונחמד הוא להשכיל, אבל מאיפה לנו אגורה למען השם. רצים בצעדים קטנים לבית שלה, ומנווטים את דרכנו לחדר האמצעי. בנשימה חטופה ובלב מפרפר נפתחת מגרה של אחיה הגדול. גם המגרה בצבע כחול. אצבעות דקיקות ומלאות תהומות אשמה שולות שתי אגורות זהובות. בינגו. ארבעה אגוזים.

אגוז אחד אכלתי. את השני נתתי לילד בשם נתן (מלרע, הכול רק במלרע), שהבטיח לתת לי תמורתו אלפיים שקלים. על הנייר זו העסקה המוצלחת ביותר שעשיתי בחיי. נדמה לי שחלפו מאז עשרים ושמונה שנים. אני עדיין מחכה.

חוץ מענני נוצה מלרעיים, הייתה לילדות גם שפה קצת אחרת. למשל: לא מכולת אלא צרכנייה. ובצרכניה מעולם מעולם לא עלה על הדעת ולו גם לרסיס של רגע לקחת מבלי לשלם. עד שהבחנתי במסטיק הבזוקה שמתחת לדוכן העיתונים.

דוכן עיתונים, ממש בכניסה לצרכנייה. ותחתיו הבזוקה, במקום שאיננו מן המידה. ספק נשמטה מידיו של המוכר ספק מאחד הקונים. מספיק נסתרת כדי שלא יבחינו בה במשך ימים ארוכים, מספיק בולטת כדי למלא את כל עולמי בצבע ורוד בוהק. כדי לתַכֵּן מפעלות כיצד ואיך תגיע לידי.

בסוף נמצא הפתרון. כמו בסיפור הפרוטה של עגנון, שבכסות סנטימנטלית ערמומית שולח חיצים מלעיגים בחסיד ההוא, גם אני השתחוויתי בסופו של דבר. מטבע הופל בכוונה אל מתחת לדוכן העיתונים, אני משתחווה למטבע ולמסטיק הבזוקה הנסתר, ואוסף את אור הנגוהות הוורוד אליי. שוב הלב מפרפר, כמעט עד להתפקע.

בחוץ, במקום נסתר, אני עט אל השלל. מקלף את העטיפה, ומגלה שאני אני הבדיחה המקופלת בפנים: הבזוקה ורודה־אפורה, עטורה תלתלי אבק, מלאת נמלים.

רעש

המדרש המוכר של רבי יוחנן מלמד לא רק על הסטריליות הווקאלית שבה ניתנה התורה, אלא גם – ובעיקר – על מה שמכאיב כל כך בעולם הזה. על רעש בלתי פוסק, שלא נותן מנוחה. צווחות, פרסומות, רעש אוטובוסים, צחוק גס נבעה מעבר לכביש, ציפורים, להגדיל לך בשקל תשעים, משקי כנפיים, אופנים, אופניים, חיות הקודש, חיות חול, זעזוע הגלים. קונצ'רטו מז'ורי לאינסוף כלים וסולנים, שמעטים כל כך מהם – מעטים עד כדי שברון לב – מכוונים זה לזה. ולכן ביקשה כבר מי שביקשה, יונה פצועה ומדממת, שישלח לה שקט. שקט. בתוך הצרמוניה הזו, נטיף אחד מוגן של שקט מופתי. בקופסה, מארץ רחוקה.

והמדרש של ריש לקיש מכאיב אולי עוד יותר. כי לפי ריש לקיש, גם כשננסה לבודד מתוך כל אלו קול אחד ויחיד, לו יהא זה גם קול אינטימי, כזה של אדם שקורא לחברו – אפילו בתוכו כבר נמזג רעש, נוצרת צרימה, נלווית בת קול.

הרעש שעליו הצביע רבי יוחנן מסמא את העיניים ומעכיר את המבט הצלול, ומערפל ומערבל את הקול הפנימי המדויק, זה שאבד לנו מוקדם מדי, וממסך את ההכרה עד כדי טמטום, ובעיקר מַגְלֶה אותנו רחוק רחוק מעל עצמנו. ואז, מלמד ריש לקיש, אובד האמון הבסיסי של האדם גם במילים היוצאות מפיו, מתפורר האמון בקולו שלו עצמו. תמיד נלווית בת הקול הארורה הזו – שרק הקדוש ברוך הוא משוחרר מכסיסתה – ואז מתחיל מחול שדים מתמשך, בניסיון להבין מה פה קולי שלי, ואיפה דבקה בת קול זרה. גרוע מכך: איפה התפזרו החלקים האחרים שלי, שאת מקומם תפסה בת הקול, ועוד מעט כבר אי אפשר יהיה בכלל להבחין בין השניים.

*

"אֲנָשִׁים מִשְׁתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶּה

כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי

שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיּוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,

עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה.

תּוֹפְסִים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ.

(יהודה עמיחי)

לא תגנוב

ונובטת מחשבה, שמא גם את הגנֵבה צריך להבין כך. גנֵבה כאקט מכמיר לב של אדם עייף וכבד שמיעה, שמחפש את חלקיו שאולי התפזרו בעולם, ואולי לא – מי בכלל יודע. איש עצוב שמשתמש באדם האחר כדי למלא את שחסר בו עצמו. ונדמה שכה קרוב: אם רק אניח על זה את היד, אם רק אצליח למלא את הסדק, הרי הכול יסתדר, ואחיה באושר ובעושר עד עצם היום הזה, ובת הקול הנוראית תיעלם, תיעלם לתמיד, נכון? הרי מה שחסר לי כדי להתמודד עם הרעש זה רק האגורה ההיא. רק הבזוקה הוורודה. רק התרפים. רק הברכות.

התורה, הטקסט המפוכח ביותר בנוגע לנפש האדם, מזהירה ומזכירה: לא תגנוב. כשאוכלים פקאן צריך להקפיד על הקילוף, שלא ישתרבב פנימה משהו מהקליפה הפנימית. כולנו שם, ברעש הזה. אל תשתמש בשני. לא בממונו ולא בנפשו. לא כך תמחק את בת הקול. הטעם יהיה מר עד אימה.

*

אוה קילפי. משוררת פינית, מיוחדת שבמיוחדות. השיר הקצרצר הזה הוא אחד המדריכים היפים והמדויקים ביותר לאופן שבו צריך לקרוא שירה. ומלבד זה, השיר – ובייחוד השורה הראשונה בו – הוא גם הדיבר האחד־עשר:

שָׂא רַגְלְךָ מִדַּוְשַׁת הַגָּז:

הַפַּרְפַּר חוֹצֶה אֶת הַכְּבִיש.

(אוה קילפי. מפינית: רמי סערי)

 ——————–

"לא תענה ברעך עד שקר" | מנחם מאוטנר

פרופ' מנחם (מני) מאוטנר הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל־אביב

מניעת השקר הממוסד

עשרת הדיברות לא אסרו לשקר, אלא ביקשו למנוע שימוש בשקר במסגרת מנגנוני האלימות של המדינה. 
הליברליזם החיובי הוא הדרך להימלט מסכנה זו

בדרך כלל שקרים הם מניפולטיביים: יש בהם חדירה לתודעתו של אדם במטרה לשבשה, לשם קידום מטרותיו של השקרן. שקרים כאלה הם מגוונים מהבחינה המוסרית. יש בהם חוסר כבוד לתבונת האחר והתייחסות אליו כאל אמצעי, לא כתכלית. אבל לעתים שקרים הם פטרנליסטיים. הם יוצרים אמנם פער בין מצב העולם כמות שהוא לבין אמונתו של אדם באשר למצב העולם, אבל המניע שלהם חיובי: מניעה או הקטנה של סבל (למשל ביחסי רופא וחולה), או עידודו של אדם כדי שיוכל לשפר את מצבו.

עשרת הדיברות אינם קובעים איסור על אמירת דבר שקר, ואולם הם עוסקים בשקר בכל זאת, בקבעם "לא תענה ברעך עד שקר". עשרת הדיברות אוסרים אפוא על שקר שתכליתו גיוס מנגנוני האלימות של המדינה לשם פגיעה בזולת.

אלימות בלתי מוצדקת

בתרבות המערבית קיימת מסורת ארוכת שנים המזהה את המדינה עם הפעלת אלימות בלתי מוצדקת כלפי נאשמים בהליכים פליליים. משפטיהם של אנטיגונה, סוקרטס, ישו ומיכאל קולהאס הם נקודות ציון בולטות. לעתים, האלימות המדינתית הבלתי מוצדקת היא תוצאה של עדויות שקר. משפטיהם של אלפרד דרייפוס ומנחם מנדל בייליס הם שתי דוגמאות מודרניות בולטות. בתרבות הפופולרית מוכר שירו של בוב דילן "ההוריקן", העוסק בגורלו של המתאגרף השחור רובין קרטר, שנדון למאסר עולם בגין רצח בהסתמך על עדות שקר.

אמנם קיימת במשפט המערבי אמונה ששופטים מקצועיים ומושבעים מסוגלים לאתר עדים שקרנים ולהימנע מלהסתמך עליהם, אבל כידוע שורה ארוכה של מעשי עוולה משפטיים מלמדת שלא אחת מצליחים עדי שקר להטעות את מקבלי ההחלטות במשפט, ולהיתפס כדוברי אמת.

ועם זאת, ראוי לשים לב לכך שמכל המקרים האמורים עולה שבתרבות המערבית התקבע דפוס הפעולה שלפיו בעלי השליטה במנגנוני האלימות המדינתיים אינם יכולים להפעיל את המנגנונים האלה על פי שיקול דעתם, ותנאי מוקדם לכך הוא שיקיימו הליך משפטי – גם אם מעוות ועוולתי – שבו יימצא מושא האלימות "אשם". במילים אחרות, מה שמייחד את האלימות המדינתית המערבית הוא שהיא אמורה להיות ממושפטת, גם אם לעתים באופן פורמלי, כחזות חיצונית בלבד של עשיית משפט ("משפט ראווה").

המסורת המזהה את המדינה עם אלימות בלתי מוצדקת היא חלק מתפיסה רחבה יותר המזהה את המדינה בראש ובראשונה עם בלעדיות בשליטה באלימות. תפיסה זו עומדת ביסוד גישה מרכזית, אולי אפילו דומיננטית, בליברליזם של המאות האחרונות – "הליברליזם של הזכויות השליליות". על פי תפיסה זאת, המדינה היא איום על חיי האזרחים ועל חירותם, ולפיכך מצוידים האזרחים בשורה של זכויות שאמורות לשמש בידם כוח נגדי להתערבות המדינה בחייהם: חופש הדת, החופש מדת, חופש הקניין, חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, חופש התנועה, הפרטיות, ועוד. על פי תפיסה זאת, האזרחים מנהלים את חייהם במעין "איים" המוגנים על ידי "ביצורים" – מערכת הזכויות השליליות – והם משתפים פעולה אלו עם אלו בדרך של התקשרות בחוזים או בדרך של הקמת תאגידים עסקיים ועמותות. לא ייפלא אפוא ש"שלטון החוק" הוא מושג מרכזי במסגרת הליברליזם הזה.

מכשיר לשגשוג

אבל חשוב לזכור שבתרבות המערבית קיימת גרסה נוספת של הליברליזם: הליברליזם של השגשוג.

שורשי הגרסה הזו בהגותו של אריסטו, שתפס את המדינה כמכשיר ביד האזרחים למימוש כישוריהם האנושיים – בראש ובראשונה ההשתקעות בהגות, וקיום המידות הטובות. גרסה זו נמצאת בהגות האתית־פוליטית של שפינוזה, שעל פיה אמורה המדינה לשמש מכשיר ליצירת ביטחון פיזי לאזרחיה כדי לאפשר להם חיים של הגות, חופש מחשבה וחופש ביטוי. גרסה זו נמצאת גם אצל שורה של הוגים בריטיים, ובהם ג'ון סטיוארט מיל, מתיו ארנולד ואנשי "הליברליזם החדש" של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים – בעיקר תומס היל גרין, ל"ט הובהאוס וג"א הובסון.

בארצות הברית מזוהה הגרסה הזו של הליברליזם עם ג'ון דיואי, ובדור הנוכחי עם מרתה נוסבאום, המשלבת בהגותה חתירה לשגשוג אנושי יחד עם תביעה לכך שהמדינה תבטיח לאזרחיה סף – גבוה ככל האפשר – של קיום בתנאי "כבוד האדם" (על פי פירוש מקובל, החתירה לשגשוג, במסגרת המסורת האריסטוטליאנית, עומדת גם במרכז התפיסה המוסרית של מרקס).

המשותף לכל ההוגים האלה הוא העמדה שהחיים הראויים הם אלה שבהם מצליח האדם לממש את כישוריו האנושיים הייחודיים. ההוגים המודרניים של השגשוג גם מבינים שחיוני להקפיד על קיומו של משטר הזכויות השליליות הליברלי, ואולם לא ניתן להסתפק בו. כדי שאדם יחיה חיים של חירות אמיתית, אין די בכך שייעזב לנפשו; נדרש גם שיעמדו לרשותו תנאים חומריים ואינטלקטואליים שיאפשרו לו להשתמש בחירות העומדת לרשותו שימוש בעל ערך. ישעיהו ברלין ביטא נקודה זו היטב כשכתב שאדם המוגן מפני התערבות חיצונית ייחשב נהנה מחירות שלילית גם אם צמצם את צרכיו למינימום, אבל קיום בתנאים של צמצום כזה אין בו חירות של ממש.

ההוגים המודרניים של השגשוג גם מבינים שככל שאזרחים רבים יותר יצליחו לממש את כישוריהם, כן ייהנו מכך גם אזרחים אחרים. היחס שבין החברה והיחיד הוא מעגלי: ככל שהחברה תהא מסוגלת ליצור תנאים שבהם יוכל כל אזרח לממש את כישוריו, כן תהיה החברה מסוגלת להתברך בפירות הכישורים האלה.

ומה שמשתמע מעמדתם של כל הוגי השגשוג המודרניים הוא גם שקיים קשר בין שגשוג אישי ושגשוג מוסרי. מצד אחד, הליברליזם של השגשוג, בניגוד לליברליזם של הזכויות השליליות, מבוסס על הבניית עניין אצל כל אזרח ברווחה של כל אזרח אחר. מצד שני, חיים של שגשוג אישי הם תנאי מוקדם לאפשרות התקיימותו של שגשוג מוסרי: אי־אפשר להיות אדם מוסרי בלא חינוך מוסרי ובלא השכלה שתטפח את ההבנה המוסרית של האדם. וגם: ככל שיינתנו לאדם תנאים חומריים טובים יותר, כן יגדל הסיכוי שיהיה אדם מוסרי.

הגענו אפוא לקשר שבין הליברליזם של השגשוג לבין "לא תענה ברעך עד שקר". ככל שמדינה תהיה מדינת הליברליזם של השגשוג, כן יגדל הסיכוי שאזרחיה יהיו מוסריים יותר, וכן יקטן הסיכוי שבבתי המשפט שלה יישמעו עדויות שקר.

לקראת אתיקה חיובית

בהמשך לדברים האלה, הדיבר האחד עשר שלי הוא "ואהבת לרעך כמוך", הנמצא בספר ויקרא יט, יח. לעתים מזהים את הציווי הזה עם "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". אבל כל אחד משני הציוויים האלה מגלם סוג נבדל של אתיקה, וכל אחד מהם מוביל לתיאוריה פוליטית נבדלת.

"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" מזוהה עם הלל, שאמר כי "זו היא כל התורה כולה". ציווי זה מגלם אתיקה שלילית, אתיקה של הימנעות. הביטוי הפוליטי של האתיקה הזאת הוא הליברליזם של הזכויות השליליות, הצופה כזכור בני אדם המנהלים את חייהם בנבדל ובריחוק אלו מאלו, והמשתפים פעולה אלו עם אלו בראש ובראשונה בדרך של כריתת חוזים.

"ואהבת לרעך כמוך" מזוהה עם רבי עקיבא, שאמר כי "זהו כלל גדול בתורה", ועם שפינוזה, שכתב כי עיקרם של כתבי הקודש הוא "אהבת א־לוהים מעל לכול, ואהבת רעך כמוך" (הציווי מוכר גם בדתות אחרות).

ציווי זה מגלם אתיקה חיובית, אתיקה של עניין ברווחת הזולת, ואף נכונות להקרבה למען הזולת. הביטוי הפוליטי של האתיקה הזאת הוא הליברליזם של השגשוג. הליברליזם הזה מבין את הסכנות החמורות הטמונות בשליטת המדינה במנגנוני האלימות, גם כשאלו אמורים להיות מופעלים בתיווכה של מערכת המשפט. אבל אין הוא נרתע מתביעה מהמדינה כי לצד מנגנוני האלימות תקים שורה של מנגנונים אחרים (בתחומי הבריאות, החינוך, הרווחה), שכולם יחתרו להבטחת רמה גבוהה ככל האפשר של אנושיות בחיי האזרחים.

"לא תענה ברעך עד שקר" קשור אפוא ל"ואהבת לרעך כמוך". ככל שהמדינה תטפח בקרב אזרחיה עניין ברווחה של אזרחים אחרים, וככל שהמדינה תיצור עבור אזרחיה את התנאים שיאפשרו להם חינוך מוסרי והעלאה של רמתם המוסרית, כן יקטן מספרן של עדויות השקר בבתי המשפט של המדינה.

 ——————————

"לא תחמוד" | דנה אמיר

ד"ר דנה אמיר היא פסיכולוגית-קלינית, משוררת, חוקרת ספרות ומרצה באוניברסיטת חיפה

וסירבתי לומר די

החמדנות עוסקת במחשבה ולא במעשה. האיסור איננו על מעשה הגזלה עצמו, אלא על 
עצם ההשתוקקות למה שאינו שייך לנו. החמדנות כמתקפה הגדולה על הנפש

שֶׁהָיִיתִי גַּרְגְרָנִית וּשְֹבֵעָה לְהִתְפַּקֵּעַ וְסֵרָבְתִי לוֹמַר דַּי

(שרון אס, נתיני השמש, ריתמוס – הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ‘ 86).

הדבר הראשון שעולה בדעתי ביחס לדיבר לֹא תַחְמֹד הוא שזהו דיבר העוסק במחשבה ולא במעשה. האיסור כאן איננו על מעשה הגזֵלה עצמו, אלא על עצם ההשתוקקות למה שאינו שייך לנו. אולי מכאן גם התוספת "וכל אשר לרעך". לא מדובר באובייקט קונקרטי אחד שעל התשוקה אליו אנחנו מצווים להתגבר. עצם הנטייה לחמוד את אשר לאחר היא המוצבת כאן לדיון.

מלאני קליין והשסע

קשה לחשוב על חמדנות מבלי לחשוב על הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, שעסקה רבות בצורך לנהל את הכוחות הסותרים בתוך נפש האדם, אלה המבקשים טוב ואלה המבקשים להרע, אלה המאחים ואלה השוסעים.

חמדנות היא אחד הכוחות השוסעים הגדולים ביותר. להתנהל מול החמדנות שלנו פירושו להתנהל מול יריב אימתני המבקש לקחת את הטוב מן האחר ולשכנו רק בתוך עצמנו. אין אדם שאין בו מידה של חמדנות שהוא צריך להיאבק בה על מנת לנהל יחסים עם האחר ועם עצמו. במובן זה "לא תחמוד" הוא דיבר המתאר התמודדות יום־יומית, כזו הנמשכת למעשה לאורך חיי האדם.

יותר מכך: הדיבר הזה איננו מגן רק על הנגזל הפוטנציאלי אלא גם על הגוזֵל. שכן עצם החמדנות, עוד לפני שהיא הופכת לפעולה קונקרטית של גזֵלה מן האחר, גוזלת מאיתנו משהו שהמחיר של אובדנו גדול פי כמה מערכו של מה שאנו עשויים לזכות בו.

מהו הדבר הזה שנגזל מאיתנו? ככל שהבנתי מגעת – זוהי הזכות למלאכת אֵבל. אינטואיטיבית אנו נוטים להתייחס לאֵבל כאל תגובה בלתי נמנעת לאובדן שמוטב היה לולא התרחש. אך מלאכת אבל במובנה הרחב איננה רק תגובה לאירוע חיצוני אלא גם מלאכה נפשית חיונית, עמוקה והכרחית הקשורה בכל תהליכי הצמיחה ואף מתנה את התהליכים האלה. להתאבל פירושו להיות מסוגלים לאינטגרציה של הטוב עם הבלתי נסבל. פירושו להכיר באובדן האובייקט הממשי ועם זאת להמשיך את הדיאלוג החי איתו בתוכנו. פירושו לכונן, בכל פעם מחדש ובכל רגע מול אובייקט אחר, מרקם שבתוכו אהבה ושנאה, תקווה ואכזבה, כמיהה וויתור.

החמדנות היא הכוח החותר תחת היכולת הזו. היא הכוח המבקש להימנע מן האינטגרציה הזו ולהנציח את העמדה האומניפוטנטית של הסובייקט כמי שיכול לפצל בין טוב ורע. לא רק שהחמדנות חורגת הרבה מעבר ליכולתו של הסובייקט להכיל את מה שהוא חומד – אלא היא המתקפה הגדולה ביותר על תורת המידות של הנפש. זוהי השתוקקות שאינה יודעת שבעה, החורגת הן מצרכיו של הסובייקט והן מיכולתו של האובייקט להעניק.

שהייתי גרגרנית ושבעה

בשיר יפהפה בשם "תפילה" כותבת המשוררת שרון אס כך:

שֶׁרָצִיתִי.

בְּחִנָּם, לְלֹא בְּרִית

לְלֹא זֵעָה

לְהַלְבִּישׁ אֶת הַבִּלְתִי נִרְאֶה גּוּף, וְלִשְׁדוֹד

מַעֲשֵֹי יָדַי כְּמוֹ הָיוּ מַעֲשֵֹי הָעוֹלָם.

 

שֶׁרָצִיתִי לֹא לִנְקֹב בִּשְׁמוֹת הַדְּבָרִים.

וְהַבּוּרוּת נִפְלְאַתָּה לִי כַּעֲדִינִים אָז בַּסּוֹדוֹת

מַתְּנוֹת הָאַהֲבָה – אֵמוּן וּשְׁבוּעוֹת.

 

יְהִירָה הֵגַנְתִּי בְּחֵרוּף נֶפֶשׁ

(נֶעֱזֶרֶת בַּפְּסִיכִיאַטְרִיָּה בַּחֲבֵרִים בַּסִּפְרוּת)

עַל פְּחָדַי שֶׁהָיוּ בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת בְּגִידָה לוֹהֶטֶת

 

בַּמִלִּים שֶׁהוֹצֵאתִי מִפִּי.

 

שֶׁלֹא יָכוֹלְתִי לָשֵֹאת. אוֹתִי.

שֶׁהָיִיתִי גַּרְגְרָנִית וּשְֹבֵעָה לְהִתְפַּקֵּעַ

וְסֵרָבְתִי לוֹמַר דַּי.

 

שֶׁלֹא הֵבָנְתִי: הָאֲיֻמָּה בַּמַּתָּנוֹת הִיא הַתִּקְוָה –

הָאַחֲרוֹנָה לְהִנָּתֵן; הָאַחֲרוֹנָה לְהִלָּקַח: וְהָיִיתִי כְּחוֹלֶמֶת בְּעוֹד

גְּדִילֵי קֶרַח כְּחוּלִים הִכְחִידוּ כִּמְעַט

בְּפִתּוּחֵי כַּפְתּוֹר וָפֶרַח אֶת הַנֶּפֶשׁ.

 

שֶׁהִתְעָלַמְתִי מֵהַבּוֹכֶה בַּחֹשֶךְ.

גַּם אִם הָיְתָה זוֹ אֲנִי.

 

וְהֶעֱרָמְתִי עַל הָרוֹצִים בְּטוֹבָתִי וְחָמַקְתִי בְּאֵיזוֹ דֶּלֶת

לֹא דֶּלֶת וְהִשְׁלָכְתִי צֵידָתָם לַפַּח.

 

שִׁשִׁקָּרְתִי. בְּפֶה מָלֵא וּבְעֵינַיִם

נוֹצְצוֹת לִרְוָחָה.

שֶׁהִתְגַּעְגַּעְתִי לַאֲהוּבַי בְּעוֹדִי אִתָּם.

וְלֹא הִרְחָקְתִי לֶכֶת בָּאֶמֶת וְרָאִיתִי

אֵיךְ נֶהְדֶפֶת הַמּוּזָה לְאֶבֶן.

 

שֶׁלֹא יָכוֹלְתִי (כְּאָכִילֶס) לִהְיוֹת אַחֶרֶת מֵעַצְמִי

וְנֶאֱלָצְתִי לָשׁוּב וְלֶאֱהוֹב עַצְמִי,

לָשִׁיר לְלֹא שִֹמְחָה, צְמֵאַת נִצְחוֹנוֹת.

 

וַאֲנִי רוֹצָה כָּל־כָּךְ רוֹצָה לְהַחֲזִיר

בִּבְעֵרָה אוֹר לְאוֹר

הַשֶׁמֶשׁ שֶׁבְּעַל כָּרְחִי מַכְרִיעָה אוֹתִי

לְגַאֲוַת הַיְצוּרִים הַפּוֹעֲמִים מִדָּם, תְּמִימִים

שׁוּב, מֵחָדָשׁ, אֲבָל הַפַּעַם מִכְּאֵב, מֵחֹסֶר אוֹנִים, מִיֹּבֶשׁ דְּמָעוֹת.

"שֶׁרָצִיתִי", כותבת המשוררת. רציתי "בְּחִנָּם, לְלֹא בְּרִית/לְלֹא זֵעָה/לְהַלְבִּישׁ אֶת הַבִּלְתִי נִרְאֶה גּוּף, וְלִשְׁדוֹד/מַעֲשֵֹי יָדַי כְּמוֹ הָיוּ מַעֲשֵֹי הָעוֹלָם". רציתי ללא מוען וללא נמען, ללא ברית עם הדבר שבו חשקתי, ללא נכונות לעבוד אותו או לעבוד למענו. רציתי מתוך המשאלה האומניפוטנטית לקחת משהו שאיננו יכול להינתן בגוף או להילקח בגוף – וחרף כך להפכו לצורת גוף היכולה להינתן ולהילקח. רציתי למרות שהבנתי שאת עצמי אני שודדת, בכך, ממני.

החיים ומלאכת האבל

"שֶׁרָצִיתִי לֹא לִנְקֹב בִּשְׁמוֹת הַדְּבָרִים", היא ממשיכה. לנקוב בשם הדברים הוא גם לברוא אותם כנושאי משמעות אך גם לנַקב באמצעות השם את השליטה האומניפוטנטית שלהם בנו ושלנו בהם. שפה היא הלא בראש וראשונה מלאכת אֵבל: הנכונות לנקוב בשם הדברים, בניגוד לניסיון להשתמש במילים על מנת להגן "עַל פְּחָדַי שֶׁהָיוּ בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת בְּגִידָה לוֹהֶטֶת", קשורה תמיד גם בנכונות להיפרד מהם.

"שֶׁלֹא יָכוֹלְתִי לָשֵֹאת. אוֹתִי./ שֶׁהָיִיתִי גַּרְגְרָנִית וּשְֹבֵעָה לְהִתְפַּקֵּעַ/ וְסֵרָבְתִי לוֹמַר דַּי". במילים אחרות – שלא יכולתי לשאת אותי עצמי על ממדי האנושיים, הסופיים, על פגימותי שהפכה אותי מבעלת גודל אין סופי לבעלת שיעור. שהגרגרנות שלי לא עמדה בסתירה לכך שהייתי כל אותה עת שבעה להתפקע, ושמתוך כך שלא היה קשר בין הגרגרנות לבין תחושת הרעב שלי גם לא יכולתי, ולא רציתי, לשים לה גבול.

שֶׁלֹא הֵבָנְתִי: הָאֲיֻמָּה בַּמַּתָּנוֹת הִיא הַתִּקְוָה – /הָאַחֲרוֹנָה לְהִנָּתֵן; הָאַחֲרוֹנָה לְהִלָּקַח: וְהָיִיתִי כְּחוֹלֶמֶת בְּעוֹד/ גְּדִילֵי קֶרַח כְּחוּלִים הִכְחִידוּ כִּמְעַט/בְּפִתּוּחֵי כַּפְתּוֹר וָפֶרַח אֶת הַנֶּפֶשׁ.

שלא השכלתי לראות שהתקווה חסרת הגודל היא זו הדוחפת אותי "להיות כחולמת" במקום "לחלום": להתנהל בתוך מציאות נפשית כפויה, ממכרת, מדומה, בתוך האשליה שאני הולכת ומתמלאת – בעוד נפשי גוועה למעשה ברעב. "שֶׁהִתְגַּעְגַּעְתִי לַאֲהוּבַי בְּעוֹדִי אִתָּם", היא כותבת. הם היו איתה, אבל לא די היה לה בהם. מרוב שרצתה בהם, לא הייתה עמם כלל. זו אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של החמדנות ההופכת בעצמה לאובייקט ממכר שאינו יודע שבעה, אובייקט החוצץ בין האדם לבין כל מה שיש לו, וגרוע מזה – בין האדם לבין היכולת להיות בעלי הרצונות והתשוקות שלו עצמו.

שֶׁהִתְעָלַמְתִי מֵהַבּוֹכֶה בַּחֹשֶךְ./ גַּם אִם הָיְתָה זוֹ אֲנִי.// וְהֶעֱרָמְתִי עַל הָרוֹצִים בְּטוֹבָתִי וְחָמַקְתִי בְּאֵיזוֹ דֶּלֶת/ לֹא דֶּלֶת וְהִשְׁלָכְתִי צֵידָתָם לַפַּח.

כשהגבול הזה בין אדם לבין עצמו נחצה כך, כשהאדם הופך להיות מ"רוצה" ל"רצון" – הוא מאבד הן את המגע עם ההיענות של האחר והן את המגע עם בכיו שלו.

וַאֲנִי רוֹצָה כָּל־כָּךְ רוֹצָה לְהַחֲזִיר/בִּבְעֵרָה אוֹר לְאוֹר/ הַשֶׁמֶשׁ שֶׁבְּעַל כָּרְחִי מַכְרִיעָה אוֹתִי/ לְגַאֲוַת הַיְצוּרִים הַפּוֹעֲמִים מִדָּם, תְּמִימִים/ שׁוּב, מֵחָדָשׁ, אֲבָל הַפַּעַם מִכְּאֵב, מֵחֹסֶר אוֹנִים, מִיֹּבֶשׁ דְּמָעוֹת.

בבערה הזאת אכן אפשר לזכות רק מתוך המגע עם הכאב, עם חוסר האונים, עם יובש הדמעות. זו בערת חיים שהיא תוצר של מלאכת אֵבל. היא אולי ניתנת לנו מתוך כך שאנו מוכנים להכיר בפגימות שלנו, במגבלות יכולתנו להכיל, בסופיותנו. אך היא גם זו המאפשרת לנו את המעבר מאומניפוטנטיות לפוטנטיות, מלוֹעַ פעור לפֶה, מ"היות כחולמים" – אל היכולת לחלום.

*

הדיבר האחד עשר שלי (פרפראזה על שורה מתוך השיר של שרון אס):

אל תתעלם מן הבוכה בחושך. גם אם הוא אתה.

פורסם במוסף 'שבת' , 'מקור ראשון' א' סיון תשע"ד, 30.5.2014