התמכרות לסמים ולאלכוהול מסבה תחושת עליונות, אך בטווח הרחוק היא מפילה את האדם. חוזה בארבע כוסות

בפסח שותים אנו ארבע כוסות, המבטאות את השחרור והחרות. על ארבע כוסות סמליות מהופכות לאלו, מספרים לנו חז"ל באגדה מופלאה (מדרש תנחומא בראשית יג): כשבא נח ליטע כרם פנה אליו השטן בהצעה מפתה: "בוא ונשתתף שנינו בכרם זה". נח הסכים להצעה והפך שותפו של השטן. "מה עשה שטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, אחר כך הביא ארי והרגו, אחר כך הביא חזיר והרגו, ואחר כך הביא קוף והרגו… והטיפו דמן באותו הכרם, והשקוהו מדמיהן..", מכאן תכונותיו של היין. בשלב הראשון, נקרא לו כוס ראשונה, "האדם תם ככבשה זו שאינה יודעת כלום "וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (ישעיה נג, ז)… בכוס שנייה – כששתה כהוגן הרי הוא גיבור כארי ואומר 'אין כמותי בעולם'. כיוון ששתה יותר – כוס שלישית – נעשה כחזיר מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר, כוס רביעית… "נעשה כקוף עומד ומרקד ומשחק, ומוציא לפני הכל נבלות הפה, ואינו יודע מה יעשה".

זיכיון באותיות קטנות

נח חתם חוזה אך לא קרא בו את האותיות הקטנות. הוא לא ידע שעורכי דינו של השטן פועלים ומתכננים לטווח ארוך. מפירות השותפות נהנה השטן מיד כאשר קיבל את הדיבידנדים הראשונים, פרות הנהיגה בשכרות. כאן לא היה השטן זקוק לדמם של החזיר והקוף. מספיק לו דמם של הכבש והארי. הכוס עם דם הכבש מונע מהנהג לראות את הסכנות שלפניוומתוך כך הוא מאבד את הכושר להעריך נכונה את המציאות. הכוס עם דם האריה יוצרת בו הרגשה של כל־יכולת, של שליטה מוחלטת על הכביש. אגב, לפני שנים שמעתי מיהודי מזרח־אירופאי תוספת נוראה: לפני שהשיכורים שאני הכרתי נפלו חסרי הכרה, היה להם זמן ואנרגיה לרצוח ולשדוד. ומהם למדו רבים מאחינו, דקירות על מקום חנייה.

אלא שפקידי השטן הוסיפו באותיות זעירות כמה סעיפים שהרשו לשטן זיכיון נוסף: לגדל סמים ולפתח סמים כימיים מלאכותיים במעבדותיו. דם החזיר הרס כל התייחסות חברתית נאותה. דם הקוף גרם לאובדן צלם הא־לוהים שבאדם, החרות. אכן, בשורה האחרונה, בלי שנח ירגיש, הוסיף השטן לארבעת החיות התורמות דם את העלוקה המוצצת אותו ללא הרף: “לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת – הַב הַב“ (משלי ל, טו־טז). העלוקה הזאת הביאה עמה מה שר‘ צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק, רנד) קרא: “החשק שאין לו מילוי ושביעה“, אי־האפשרות להרגיש את אחת הברכות הנפלאות של החיים, השובע, היוצר אחריו מחזור חדש שיתחיל בברכה השנייה: הרעב.

אי־האפשרות הזאת היא אחד מביטויי ההתמכרות. בנות העלוקה אומרות ללא הרף “הַב הַב“, שכרות וסמים. חז“ל הרגישו זאת כשלימדו אותנו שהטרגדיה של הבן הסורר ומורה הוא מצב ה“מִימְשִיך“, כלומר שאינו מסוגל כבר לעזוב את חטאיו. הוא התמכר, נמכר לעבד לרודן שבתוך עצמו. זוהי העבדות שבתוך החרות.

ניצחון המוח

את העבדות הזאת יכולים אולי להבין רק היום. במשך דורות לימדו אותנו שאנו מהווים מעין שותפות מוזרה של גוף ונפש [וזה אכן אמת]. אולם, נדמה לי שאם נבוא לתאר את העולם שלפנינו, נצטרך לומר שהשותפות היא משולשת. לגוף ולנפש התווסף עתה כשותף בעל מניות רבות, המוח. הוא הרבה יותר מאשר סתם חלק של הגוף. השכרות באופן פרימיטיבי והסמים בצורה מתוחכמת יותר, אינם פועלים במציאות אלא במוח. כשגונבים ואף רוצחים עבור סמים, ניצח המוח את הנפש. כשצעירה מוכרת את גופה כדי לקנות סמים, ניצח המוח את הגוף. עם הכסף הזה הם הולכים לשוק כדי לקנות מציאות אשלייתית. ההרואין מרמה את הנפש, הקוקאין – את הגוף, ה־LSD והסמים הפסיכודליים – את הנשמה.

המוח מכר את עצמו לשטן, שנתן לו את האפשרות לברוח מהמציאות וליצור מציאות מדומה ומלאכותית. יצירות רבות בספרות ובמדע הבדיוני ביטאו זאת. דוגמה בולטת מצויה ב"עולם חדש ואמיץ" של האקסלי (Aldous Huxley). בעולם זה מגיעה האנושות לאושר בעזרת מציאות מדומה הבנויה בעזרת סמים. האקסלי היה ביקורתי בכל הנוגע לעולם זה, אולם הוא עצמו שיתף פעולה עם טימותי לירי, הכהן הגדול של הסמים הפסיכדליים במכירת אשליות דתיות של עבודה זרה כימית.

עבור רבים אין הבדל בין אשליה ומציאות. לבי מתמרד נגד זאת. השטן משתמש בשכרות ובסמים בגלל שהם עוזרים לו לשקר. מעניין, הראי“ה קוק נתן לנו להבין שאחת ממידותינו הרעות היא “שכרות ולא מיין“. הדוגמה הבולטת של שכור זה הוא בעל הגאווה, המסומם ללא סמים. אכן, יש גם פוליטיקה ופילוסופיה מסוממות, נהגים מסוכנים שאינם מגיבים לפיתולי הדרך או לסכנות הנוצרות בה, שאינם יודעים לחשב בצורה נכונה את מעשיהם.

השטן מבטיח שמחה ואושר, אך הוא עצמו הפך למלאך המוות. הוא הוסיף לכרם דמות זואולוגית נוספת. על כך העיד החכם במשלי (כג, לב): "אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ". הנשיכה והעקיצה מהווים תיאור נפלא של ה"אחרית", התוצאות הטרגיות, האלכוהוליזם והטריפים הרעים של הסמים. שוב מנצח השקר השטני. מה שהתחיל כאמצעי למחוק את המציאות המרה הופך באחרית לעולם מפלצתי הנוצר בנפשו של המתמכר, לגיהינום שבו המוח דן את עצמו על יומרתו. גם המוח חייב בענווה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח ניסן תשע"ד, 18.4.2014