מתרגמת ספרים מאבדת את יכולותיה השפתיות, מלבד יפנית, בתאונה הקוטעת את מקצועה ואת אורח חייה ובמהלך מסע חיפושיה היא מאבדת כיוון. גם הספר

המתרגמת

נינה שיילר

מאנגלית: סמדר אביב

כתר, 2014, 285 עמ'

שלד הסיפור מבטיח טובות. "האנֶה שוברט היא מתרגמת. והיא מצוינת…", מודיע לנו גב הספר. "האנֶה מאמינה בשפה. בכוחה להעביר רגשות, לגשר על פערים…". כבת לאם גרמנייה ולאב הולנדי – דיפלומט שמושך אחריו את משפחתו מארץ לארץ, כל שנה בארץ אחרת – האנֶה שולטת בשפות רבות: גרמנית והולנדית כמובן, אבל גם רוסית, אנגלית – שהרי היא חיה עכשיו בסן־פרנסיסקו – ועוד. אבל מבין כולן, השפה האהובה עליה, השפה שבה היא מתמחה ומוציאה ממנה את מחייתה, היא יפנית. גם בעלה המנוח, הירו, היה יפני, ושני ילדיה, טומס ובריג'יט, הם יפנים למחצה.

האנֶה משתכרת מהוראת יפנית באוניברסיטה, אבל העיסוק האהוב עליה, אף שקשה להתקיים ממנו, הוא תרגום ספרות יפנית לאנגלית. אגב, גם אמה עסקה בתרגום לאחר שהאב זנח את אשתו ובתו. אבל האֵם תרגמה מסמכים מסחריים, "אמה ארגנה שינוע מפואר של סחורות, תרגמה מצרפתית לגרמנית, מגרמנית לאנגלית, והמוזה שלה ממלמלת את שפות המסחר, שפות הרווח והתועלת…", ואילו האנֶה מקדישה את עיקר קיומה ונשמתה לתרגום ספרותי.

"תרגום הוא אמנות, אמרה פעמים אין ספור. אמנות התובעת את מלוא כישרונו של (המתרגם) ועוד קצת. מפני שהסיפור הכתוב בשפה אחת… חייב להיות משמעותי באותה מידה גם בשפות אחרות…". זה אינו "דבר של מה בכך: כל שפה אנושית ממפה את העולם בדרך שונה. כל שפה מזמינה דרך חשיבה אחרת…", ובייחוד כשמדובר בעולמות תרבות, אמונות וגיאוגרפיה כה שונים זה מזה כמו אנגלית ויפנית, וכשמילים פשוטות לכאורה מסמנות מרחב אחד של משמעויות בשפה אחת ומרחב משמעויות ואסוציאציות שונה בשפה האחרת.

תרגום הוא לידה

אנחנו פוגשים את האנֶה לראשונה כשהיא עוסקת בתרגום הספר "מסעותיו של סוס טרויאני", יצירתו של סופר יפני בן זמננו בשם קוביאשי, שכל המומחים צופים שיהיה הכוכב הזוהר הבא בשמי הספרות העולמית או זוכה פרס נובל הקרוב. במרכז הספר ג'ירו ואשתו אייקו, החולה בדיכאון כרוני, במחלת נפש או באלצהיימר, ועלילתו נכתבה בהשראתו של שחקן ידוע. שפת הספר מודרנית, אך לשונה רוויה דו־משמעויות ואסוציאציות לשוניות שהאנֶה מתקשה להעבירן משפת המקור לאנגלית. בנוסף, באמצעות רמזי מילים מתוארים הלכי נפש עדינים ואפילו סותרים, ועל המתרגמת להריק את הרמזים הדקים האלה מכלי אל כלי.

גם יחסו של קוביאשי, הסופר, אל התרגום ואל המתרגמת אינו מסייע להצלחת המשימה. קוביאשי יודע למתוח ביקורת על המתרגמת – אבל אינו משיב לשאלותיה תוך כדי עבודתה. הוא מותיר אותה להתמודד לבדה עם כוונותיו הנסתרות ולנסות לקלוע לפרשנות הנכונה של הכתוב – אבל תוקף אותה כשהתוצר המוגמר נמסר לו.

זמן קצר לאחר שהיא מסיימת את התרגום ושולחת את הספר למוציא לאור קורה להאנֶה תאונה. היא נופלת מראש המדרגות, נפגעת בראשה ומאבדת חלק מתפקודי המוח שלה, ובייחוד מאבדת את כל השפות שלה, כולל את שפות־האם, ונותרת עם שפה אחת בלבד – יפנית. למזלה, היא מוזמנת לכנס ספרותי שבו היא מרצה על מהות עבודת התרגום.

הנאום משתרע על שלושה עמודים בספר. "מאות בשנים הניחו בני אדם שפעם דיברנו כולנו שפה אחת… איך אפשר להגיע אל אותה שפה משותפת? … עניינו של התרגום הוא לידה, לא של שפה א' ולא של ב' אלא של ג'…" – שפה שלישית שמייצגת את "המשמעות האמיתית של המילים, מה שטמון בבסיס הדיבור היומיומי, בבסיס התרבות, המגדר… כל שכבות העור שמעל לשפה… הייתכן שתרגום משפה א' לשפה ב' יוצר נוכחות שלישית – כמעט כמו לידת תינוק? נוכחות טהורה, זכה, אמיתית יותר?"

בנקודה זו האנֶה מידרדרת ומגיעה למבוי סתום של חשיבתה, של המקצוע והמקצועיות שלה. למרבה הצער, עמה מידרדר גם ספרה של נינה שיילר. סצנה נוספת מגלגלת את העלילה אל עבר המפולת. בירידה מהבמה ממתין להאנֶה גבר יפני ותוקף אותה על דבריה: "…את אולי אישה משכילה מאוד, אבל מה שעשית הוא טעות… היית אמורה לתרגם את המילים שלי, את הסיפור שלי, ולא לכתוב אותו מחדש ולהפוך אותו לסיפור שלך… חשבתי שתביאי את הסיפור שלי לעולם הדובר אנגלית. את הסיפור שלי. לא את שלך… רק המחבר קיים… לך אין קיום בלעדיי. נראה לי ששכחת את העניין הזה…". רצף של האשמות ומולן התגוננות רפה, מפוספסת, של המתרגמת.

"כל שפה מזמינה דרך חשיבה אחרת". קצושיקה הוקוסאי, הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה, 1823

הידרדרות כללית

עד כאן, עד לסיומו של פרק 6 בעמוד 98, היה לספר כיוון מסוים שיצר איזו שהיא אחידות והמשכיות של המסופר. הדברים היו פחות או יותר אחוזים זה בזה ויצרו סיפור אחוד. אבל מכאן והלאה הספר מתפרק לכל מיני כיוונים.

האנֶה, ששיקעה את כל כולה בעבודה על הספר הזה וממש השתעבדה לו, נותרת בלא כלום. נואשת ואובדת כיוון היא מחליטה לחפש את מוטו אוקורו, האיש ששימש השראה לספרו של קוביאשי. מוטו הוא שחקן ידוע בתיאטרון ה"נוֹ" – התיאטרון המסורתי של יפן – ויחד עם זה אדם שחייו ואישיותו מפורקים: מוטו איבד לאחרונה את אשתו, הוא שקוע בדיכאונות ושכרות, הקריירה שלו מידרדרת, האנשים שמקיפים אותו מדורדרים. האנֶה נלכדת בקורי העכביש של הקיום המעורער הזה ובמקביל משתלטים עליה זיכרונותיה מחיי המשפחה שלה, מנישואיה להירו, מילדותם של בנה טומס ובתה בריג'יט. היחסים בין האנֶה לבין האנשים שסביבה ובעיקר מוטו אוקורו מבולבלים, חסרי ממשות, לא אמיתיים ולא משכנעים.

בשלב זה זונחת המחברת את הקו שהתוותה בששת הפרקים הראשונים, קו שהיה בו פוטנציאל הן מן הבחינה הספרותית והן מבחינה אינטלקטואלית. אינטלקטואלית, הבחירה לעסוק בפער התרבותי והמנטלי בין תרבויות וחברות, ובאופן ספציפי בין תרבות המערב לתרבות יפן, באמצעות התמקדות בפן אחד של הפער, הפן הלשוני, היא בחירה מעניינת, שעל היבטים אחדים שלה (מבנה אישיות ופסיכולוגיה שונה, אופני התבטאות ותקשורת בין־אישית שונים וכדומה) רמזו הפרקים הראשונים של הספר.

הבחינה הספרותית – והיא כמובן המשמעותית יותר בהקשר הנוכחי – כוללת את הפוטנציאל שבוזבז לבנות דמויות ספרותיות מלאות ומעניינות. הכוונה היא בראש ובראשונה לדמותה של האנֶה: אישה שחיה בין שפות ותרבויות שונות, שהזהות המורכבת ואולי החצויה שלה נרמזת, אך לא נבנית מספיק ולעומק, כשהיא מאבדת את יכולת השימוש בשפות האם שלה ונותרת עם השפה היפנית בלבד; אישה שסבלה מחסכים רגשיים ביחסים עם הוריה וסבתה, והורישה את הלקות הרגשית גם ליחסיה עם בנה ובתה; ומתרגמת שנשאבת אל תוך המשימה ומאבדת הן את זהותה וכבודה העצמי והן את המצפן המקצועי ואת השיפוט הראוי שלה.

גאולה נוצרית

הפוטנציאל שלא נוצל כולל גם את ההעמקה שלא נעשתה בדמותו של קוביאשי, הסופר של "מסעותיו של סוס טרויאני", וביחס שבין דמותם "במציאות" של מוטו אוקורו, השחקן ששימש השראה לספר, ואשתו, לבין ג'ירו ואייקו, גיבורי ספרו היפני של קוביאשי.

מה שמתקבל בפועל הוא מין מרקחת מבולבלת, חסרת צורה ונוזלית של טיפוסים אנושיים, מקומות ובעיות, שבהצטרפותם יחדיו מרכיבים רומן מדרג נמוך שכמוהו יש עוד אלפים רבים. לאחר שהוטלו כבר קודם אל תוך היורה המבעבעת הבעיות המשפחתיות השבלוניות של האנֶה, הוריה וילדיה, מצטרפת בפרק 7 ואילך לתבשיל האפיזודה של שהותה חסרת התכלית של האנֶה ביפן: מפגשים אקראיים ושיחות שטחיות, אהבה מזויפת ויחסים אינטימיים חסרי כנות.

מתוך הדייסה הזאת עולה בסופו של דבר הגאולה המקווה ברוח נוצרית אמיתית: האנֶה מבינה שעליה למצוא את בנה ואת בתה ולחדש את הקשרים איתם. לאחר חיפושים היא מגלה את מקום מחבואה של בתה באחת הערים הקדושות של הודו, לא רחוק מנהר הגנגס. שם היא מוצאת את בריג'יט: כחושה, כולה עור ועצמות וראשה קירח. בריג'יט היא חולת סרטן סופני, שאינה חפצה עוד ברופאים. עכשיו היא מחפשת את משמעות חייה באיזו כת נוצרית שמטפלת בילדים, ומקיימת אורח חיים נזירי של תפילות, שיעורים וטבילה והיטהרות בנהר.

הספר מסתיים ב־Happy End כשהאם והבת מתאחדות בעבודה הפשוטה במתבן. בין הפרות, האנֶה המבולבלת, שהדבר היציב היחיד שנותר לה הוא הספר היפני של קוביאשי וגיבורו ג‘ירו, ובריג‘יט שעל סף מותה מצאה את אלוהים בחור נידח בהודו, מגלות סוף־סוף את חומו של המגע הגופני ואת האינטימיות השותקת בין אם לבת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' ניסן תשע"ד, 4.4.2014