המאבק האמיתי בין המגזרים אינו נע על הציר הציוני מול הלא ציוני, אלא על ציר הליברליזם והמודרניות מול השמרנות, ובעצם סביב שאלת היחס להלכה ולתורה בכלל

הציבור החרדי השכיל להתאחד אל מול האיום בהפסד הרבנות הראשית… לעומת זאת, לציבור הדתי־לאומי שהציג פילוג ומריבה – לא נשאר ביד דבר (כותרת היומן, "מקור ראשון", 26.7.2013).

אפתח בשלוש הקדמות, מפני שזה לא מאמר סטנדרטי, בוודאי לא במוסף נכבד זה. ראשית, אמנם חלק נכבד מהדברים שיובאו כאן נוגעים לפוליטיקה עכשווית לא עלינו, אבל מטרת המאמר היא הסבת תשומת הלב לנקודה בעלת משמעות ערכית ורוחנית חשובה מאוד. נא לקרוא את הדברים בהקשר זה. שנית, דבריי על תפיסתם של הרבנים השונים לא נובעים מהיכרות אישית עמם, ולכן ייתכנו טעויות. ושלישית, חלק מהדברים יהיו פולמוסיים וחריפים למדיי, אבל ביסודם הם לא נכתבים כביקורת על עמדה כלשהי (אף שישנה כאן ביקורת והיא ממש לא מוסתרת), אלא כניסיון להבהיר נקודה חשובה שכנראה נסתרת מעיני רבים מאיתנו.

כפיות טובה כלפי התחשבות וסובלנות בלתי נתפסות של הציבור הכללי. הפגנת החרדים בירושלים
צילום: פלאש 90

נורמות כפרמטר הלכתי

בעקבות הפגנת ההמונים נגד הגיוס השבוע, עלו בי שוב הרהורים שליוו אותי בעת מירוץ הבחירות לרבנות הראשית. איני אומר שההפגנה היא נגזרת מתבקשת של תוצאות הבחירות האחרונות לרבנות, או של כישלון הציונות הדתית בבחירות הללו. ברצוני לומר כאן משהו שונה לחלוטין: ישנו אספקט באירועי ההפגנה הזאת שמשקף את הטעות היסודית בהבנת מה שקרה בבחירות ההן.

מאיר עיניים יהיה לפתוח במשפטי הסיכום הטיפוסיים כל כך לבחירות ההן, כגון אלו שמובאים כאן בראש העמוד. אין כמותם כדי לבטא את עומק הקיבעון שבו כולנו שרויים, הן בבחירות ההן והן בחיינו ובשיח שלנו בכלל. השיח הציבורי בעקבות הבחירות לרבנות הראשית, בין אצל אלו ששמחים מהתוצאה ובין אצל אלו שמבכים אותה, מבטא קונצנזוס כאילו היה כאן כישלון של הציונות־הדתית כנגד החרדיות. המאבק לכל אורכו הוצג כמאבק על ציונותה של הרבנות הראשית.

בנוסף לכך, התפיסה הרווחת היא שהכישלון הזה הוא תוצאה של הפיצול בין מועמדיה של הציונות־הדתית מול האחדות החרדית. שתי הטענות הללו שגויות. למיטב שיפוטי הן גם מבטאות חוסר הבנה עמוק מאוד בקריאת המפה. זוהי שגיאה שמלווה אותנו בהרבה מאוד הקשרים נוספים, ולא מאפשרת לנו להבין מי כאן באמת נגד מי ברובד הרוחני. דומני שרוב הציבור, כולל חלק מאלו שהשתתפו במאבק ובפולמוס סביבו, לא באמת מבינים על מה באמת הוא התנהל ומתנהל.

אקדים ואומר שבעצם לא היו מועמדים ממש חרדיים בבחירות הללו (כמו גם בקודמותיהן). החברה החרדית שוללת את הרבנות הראשית, ולא משתתפת בבחירות אליה באופן ישיר (כלומר, לא מציבה מועמדים משלה, אף שהיא כמובן מנסה להשפיע בצורות שונות). לדוגמה, שלושת המועמדים האשכנזים שעמדו לבחירה הם רבנים ציוניים בכל מובן מעשי שאני מצליח לחשוב עליו. ככל הידוע לי כולם אומרים הלל ביום העצמאות (הביטוי האולטימטיבי לציונות בחברה הדתית), כולם שותפים לבניין המדינה והחברה ורוצים בהצלחתן, כולם נמצאים בקשר טוב עם שכבות רחבות בציבור מכל הגוונים, ודומני שהפעם כולם גם היו אנשים טובים וראויים. הוא הדין למועמדים הספרדים.

אם כן, בניגוד למה שמלעיטים אותנו כל הזמן, הציר החרדי־ציוני אינו רלוונטי לבחירות ההן, וכפי שאטען בהמשך בעצם כבר כמעט אינו רלוונטי לחיינו בכלל. אז מה כן? על מה התנהל המאבק? לתלות את הכול באינטרס אישי, ברצון של כל מועמד להיבחר, זה קל מדי ולא מדויק. ישנו הבדל אחד, ולהערכתי סביבו התנהל עיקר המאבק: שאלת הליברליזם והמודרניות מול השמרנות, ובעצם שאלת היחס להלכה ולתורה בכלל.

ביטוי מובהק שלו הוא הוויכוח עד כמה ניתן וראוי לעשות שינוי בדרך התנהלותם של הרבנות ושל בתי הדין הרבניים, ועד כמה הנורמות והסביבה החברתית העכשווית הן פרמטר שראוי להתחשב בו בעת שבאים לפסוק הלכה. האם נוקטים דרכים שכיניתי כאן פעם "פסיקה מסדר ראשון" או רק עוסקים בפסיקה מסדר שני (הסתמכות על תקדימים, תוך מוכנות מעטה להתחשב בשינויים במציאות). מעמד האישה והגוי, היחס לספרות ואמנות וכו' הם ביטויים נוספים של שאלת השמרנות שעליה אני מדבר כאן.

נמצאים באותו צד

כשמבינים שהמאבק על הרבנות הראשית התנהל על הציר הזה, ולא על הציר הציוני־חרדי (כלומר היחס למדינה), מיד רואים שמשני צדי המתרס לא עומדים חרדים מול ציונים־דתיים. יש רבנים ציוניים שהם שמרנים בגישתם ההלכתית ולחלוטין לא ליברליים. אנחנו שומעים לא מעט פסקי הלכה של רבנים ציוניים לגבי מקומה של האישה, או מעמדו של הגוי (ביניהם המועמד לרב הראשי הספרדי שקרא לא להשכיר דירות לגויים), ומאידך יש גם רבנים חרדים שנוטים יותר לליברליות ומוכנים לבצע שינויים. אך זה לא רלוונטי, שכן כאמור החרדים לא באמת נמצאים על המגרש הזה.

במובן הזה, הרב דוד לאו (המועמד ה"חרדי") והרב יעקב שפירא (ראש ישיבת "מרכז הרב") נמצאים באותו צד. דומני ששניהם מחויבים במידה רבה להנהגה הרבנית החרדית, שניהם לא דוגלים בליברליות וגמישות הלכתית, ועד כמה שאני יודע שניהם פוסקים מטיפוס של סדר שני ולא ראשון. לעומתם עומד הרב דוד סתיו, שלטעמי אינו מהפכן גדול (כך הוא גם מתאר את עצמו), אבל נראה שהוא בכל זאת מוכן לשקול התאמות מתבקשות לפחות של נהלים וסטנדרטים ואולי גם של הלכות שונות למציאות ימינו, ודומני שלפעמים גם בניגוד לעמדתם של הפוסקים והרבנים השמרניים. לא סוד הוא שהיו התארגנויות של רבנים ציוניים שמטרתן הייתה למנוע את בחירתו של הרב סתיו לתפקיד.

כפיות הטובה החרדית

הבה נעביר כעת את המבט להפגנה האחרונה. לא אוכל כאן להכביר מילים, אבל כל בר דעת מבין שההפגנה הזאת מבטאת שחיתות מוסרית, חוסר הכרת טובה, מניפולטיביות צינית ועוד מגרעות רבות שלא אפרוט אותן כאן. אבל מה שחשוב לי כאן אינו הגינוי המוסרי והתורני של ההפגנה הזאת, אלא תיאורה כביטוי מזוקק לגישה החרדית (במירעה).

ההפגנה התעוררה עקב הדרישה להטיל סנקציות פליליות על המשתמטים מגיוס. כעת צא וחשוב, אם באמת מסכימים לעצם הטלת המכסות אבל מתנגדים להטלת סנקציות על מי שחורג מהן, מה משמעות הדבר? שבעצם המכסות הללו יהיו אות מתה. שיהיה כאן אי שוויון מחפיר בפני החוק, שלפיו לובשי מעילים שחורים יהיו רשאים לעבור על החוק בלי להיענש, רק מעצם היותם לבושי שחור. החוק יקבע מכסת גיוס, אבל זו מכסה שלא מיועדת ליישום. חשוב להבין שזוהי הדרישה המוצהרת העיקרית של ההפגנה הזאת (סליחה, עצרת התפילה ומעמד קידוש השם הללו). ישנה הסכמה חרדית לכך שיחוקק חוק ושייקבעו מכסות, ובלבד שהחוק יהיה אות מתה. זו מהות הדרישה החרדית בהפגנה הזאת.

המכסה של 1,800 לומדים מתוך שנתון של 7,000, יעד החוק בנוסחו הנוכחי, היא מכסה יפה ומכובדת לכל הדעות (לצורך הרוגע הנפשי אעזוב כאן את המונח האבסורדי "עילויים"). אין מספר כזה של לומדים חרדים בכל שנתון שמתעתדים לצמוח בתורה לאורך שנים, ואני אומר זאת מהיכרות לא רעה עם עולם התורה החרדי (הייתי שם). אבל הוויכוח כאמור לא מתנהל על המכסה, אלא על הסנקציות. אז אם זו מכסה ראויה ומוסכמת, כיצד ניתן לדרוש שלא יוטלו סנקציות על מי שעובר על החוק ולא מתגייס? האם יש כאן כוונה כנה להגיע להסכמה? ודאי שלא. זוהי זריית חול בעיניים, שמאפיינת מיעוט שחש נרדף ולכן מרשה לעצמו לנקוט דרכי רמייה כאלה.

הרטוריקה החרדית מכריזה בראש חוצות שזוהי שעת שמד וייהרג ואל יעבור, רדיפת עולם התורה על ידי בנט ולפיד הרשעים. בנט הוא המן הרשע, כידוע. כפי שאומר אמנון לוי בפתיחת ספרו על החרדים, בשיח החרדי אין אירוע שהוא לא שואה. מה שלא שואה פשוט לא קורה. כל דבר שקורה הוא גזרת שמד על עולם התורה המחייבת קריעת בגדים וזעקות מסירות נפש היסטריות. ועדיין, השיח המזעזע הזה אומר דרשני.

כפיות הטובה כלפי התחשבות וסובלנות בלתי נתפסות של הציבור הכללי כלפי העולם החרדי המשתמט מנשיאה בנטל לאורך שנים רבות היא מאפיין חרדי מובהק. הציבור החרדי נישא על כספי הציבור הרחב, מסתייע ברפואה, בביטחון, בסיוע חברתי ופסיכולוגי, ונהנה מסבסוד של השכלה ורכישת מקצוע (בדרך כלל מחולטרים מאוד). השירות שכבר נעשה כמעט לא מביא תועלת, עולה המון כסף ודורש התאמות לא פשוטות בצבא. תמורת כל זאת ועוד החרדים מעניקים לחברה בישראל הכרת טובה בצורת חרפות, גידופים וכינויי גנאי.

נעבעך תינוקות שנשבו

ועוד לא הזכרתי שהמניע הטהור הזה מצדיק גם שחובבי התורה ושוחריה בטהרה ידרשו להאריך את משך השירות של בחורי ישיבות ההסדר על חשבון לימוד התורה שלהם (שוויון בנטל, כבר אמרנו?). הכול למען האדרת התורה כמובן. ועוד לא הזכרתי את הכתבה, אחת מיני רבות, באתר "בחדרי חרדים" על דברי הרבי מוויז'ניץ, וזו לשונו הזהב:

שמעתי לאחרונה שקמה מפלגה שקוראים לעצמם "הבית היהודי", אני לא יודע למה הם בחרו בשם זה אם כל מטרתם זה נגד היהודים, זהו בית שאינו יהודי. רחמנא ליצלן הם נלחמים בכל דבר שבקדושה, בתורה, בשבת, ובכל דבר, הם נעבעך תינוקות שנשבו ברמה הקשה ביותר.

ומיד אחר כך הוא מוסיף את מילות הפז הבאות:

צריך לדעת שכל האנשים שמכורח הנסיבות מנסים לדבר איתם בפה רך ולוותר קצת פה וקצת שם אנחנו אומרים להם ברורות שום דבר. אבי ה"ישועות משה" זצ"ל היה אומר שפשרות יש רק בדיני ממונות ולא בעיקרי הדת, לא יכרע ולא ישתחווה.

ממש בעל "אוהב ישראל" מאפטא. כתבה שמופיעה ממש שורה אחת מתחת לזו הקודמת באותו אתר מעוטרת בכותרת הבאה שמתייחסת לרב שי פירון: "מחנך לשנאה: 'ישראל פחות יהודית בגלל החרדים'". נו, לפחות מצאנו מי מחנך כאן לשנאה. אבל אל חשש, לא נראה שמישהו שם במערכת האתר אפילו מצמץ למראה האבסורד הזה (שוב, אחד מרבים מאוד). ואני לא מזכיר כאן את הכותרת שהסבירה שרב ציוני דתי פלוני "פורש מן הציבור" (כך!) כי הוא קרא שלא להשתתף בהפגנה.

אבל מטרתי בכל זה אינה להסביר את דעתי על ההפגנה הזאת ועל כל מה שסובב אותה. מטרתי נוגעת ישירות לנושא שלנו. חשוב להבין שההתלהמות הזאת והגישה שמונחת בבסיסה הן ביטוי לגישה חרדית מובהקת. לאו דווקא חרדיות של התנגדות למדינה, אלא חרדיות במובן של יחס מעוות לתורה. חרדיות במובן של פומפוזיות והיסטריה כצורת השיח היחידה. גישה חרדית במובן של חוסר הקשבה מוחלט לאחר. זוהי חרדיות במובן של חוסר התחשבות מוחלט בחברה הכללית, של ראיית עצמם בלבד ואפס זולתם, חרדיות במובן של הקרבת הכלל החרדי שסובל מכל כך הרבה חולאים למען מעטים שיכולים לצמוח לאורך שנים בלימוד תורה. זוהי בעצם תמצית גישתה של הליבה החרדית, לטוב ובעיקר למוטב. אפשר להתווכח על כל זה, אבל אין ספק שזוהי גישה חרדית מובהקת.

המודרנה נמצאת במיעוט קטן בתוך הממסד הרבני. הפגנת החרדים בירושלים
צילום: פלאש 90

רבנים ציונים בהפגנה

למה חשוב לי לתאר את הממד החרדי בהתנהלות הזאת? שכן למרבה ההפתעה אני קורא בעיתונות שרבנים ציונים דתיים קראו להצטרף להפגנה הזאת, ואף עשו זאת בפועל. בין הקוראים הופיעו גם הרב יעקב שפירא והרב שמואל אליהו, שניהם כזכור מועמדים מטעם הציונות הדתית לרבנות הראשית.

מה מחפשים מועמדי הציונות הדתית ותלמידיהם בהפגנה שכולה חרדיות צחורה? מה משותף לרבנים אלו ולמפגינים, שביניהם היה הרב דוד לאו? אני רוצה לקוות שהרבנים הללו (כמו גם הרב לאו) לא הצטרפו לביטויי השנאה ולהתלהמות, וגם לא לעיוותים הבוטים האחרים, אבל עובדה היא שהם מצאו את עצמם שייכים למסגרת החרדית למהדרין הזאת. להזכירנו, אלו הרבנים שהציונות הדתית אבלה על כך שהם לא נבחרו לכהן כרבנים ראשיים מטעמה. דומני שהתופעה הזאת מחדדת מאוד את גישתם החרדית (לא בהכרח במובן האנטי ציוני אלא במובן השמרני), ובפרט את היחס שלהם למבנה של מדינה, חברה ותורה.

כעת אני שואל, האם לא זה בעצם מה שצריך להגדיר את הפרמטרים הרלוונטיים למי שמכהן כרב ראשי מטעם הציונות הדתית? האם כל זה לא יותר חשוב מקריאת הלל ביום העצמאות? הרי כבר במבט פשוט ניתן להיווכח שאין בינם לבין עמיתיהם החרדים אלא כמה פרקי תהילים פעם אחת בשנה (בה' באייר). הא ותו לא. למרבה האירוניה, למעשה אפילו ההבדל הזה לא באמת קיים. כאמור, הרב דוד לאו, המועמד ה"חרדי", גם הוא כנראה אומר הלל ביום העצמאות (אם כי זה לא באמת חשוב), ואם כן גם הוא ציוני לענייננו (לגבי עמדתו של הרב יצחק יוסף איני יודע, אם כי אביו ז"ל כנראה אמר הלל, לפחות בתקופות מסוימות).

אז מה בדיוק היה אמור להיות ההבדל בין גישתם של הרב יעקב שפירא והרב שמואל אליהו לבין גישתם של הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו אם היו מכהנים בראש הרבנות הראשית? האם מישהו יכול להצביע על משהו שייעשה שם אחרת אם יהיו שם הרב שפירא או הרב אליהו? להערכתי התשובה ברורה: כמעט כלום. בשולי הדברים אוסיף שדומני כי הרב דוד לאו מוכיח מאז שנבחר התנהלות טובה, עם מגמה לשיפור התנהלותה של הרבנות. בוודאי לא פחות ממה שהיה צפוי מכל מועמד ציוני אחר. אני לא ממש מצליח להבחין בעיניי הכהות בהבדל מהותי בינו לבין הרבנים ה"ציוניים" שהתמודדו מולו.

חשוב לי להבהיר שאינני בא כאן לבקר את הרבנים הללו על גישותיהם ההלכתיות, ואפילו לא על החלטתם לשתף פעולה עם הפגנת החרדים (כאמור אני מאמין שהם לא היו שותפים לממדיה המעוותים). גישתם לגיטימית (אף שאיני מסכים לה), אבל חשוב מאוד לפקוח את העיניים לזרמי העומק. הגיע הזמן שכולנו נבין את הציר הרלוונטי שסביבו צריך להתנהל הדיון. זה בהחלט לא הציר החרדי־ציוני, אלא הציר החרדי־ליברלי־מודרני.

שלוש קבוצות

משמעות הניתוח הזה היא שבשדה שלנו ובצידיו עומדות שלוש קבוצות, ולא שתיים: חרדים לסוגיהם, ציונים־דתיים שמרנים (שמכונים לפעמים חרד"לים, חרדים לאומיים), ומודרניים. קו פרשת המים הרלוונטי ברוב ככל הסוגיות שעל הפרק כיום (למעט השאלה הלא חשובה של הלל ביום העצמאות) עובר לא בין ציונים לבין חרדים אלא בין שמרנים לבין מודרניים. כך הדבר לא רק בבחירות לרבנות הראשית אלא ברוב ככל הוויכוחים הציבוריים האחרים.

והנה, בבחירות לרבנות הראשית המודרנה (ולא הציונות) נחלה הפסד צורב, אבל הוא בהחלט לא תוצאה של פיצול או של קוניונקטורה כזו או אחרת. זו תוצאה של המצב האמיתי בשטח: המודרנה נמצאת במיעוט קטן בתוך הממסד הרבני, ובעיקר בקרב הנהגתו של הממסד הזה. למרבה האירוניה, הפיצול בבחירות לרבנות היה דווקא בין המועמדים השמרניים (למשל בין הרב לאו לרב שפירא), ואפילו זה לא הפריע לרב לאו לזכות בבחירות הללו, פשוט מפני שהוא נשען על רוב אמיתי וגדול מאוד (וכמובן גם על כוחם של נציגי הציבור החילוני שמשתפים פעולה עם המחנה השמרני ואחר כך מתלוננים על דרך התנהלותה השמרנית של הרבנות הראשית). זו כרוניקה צפויה מראש, ולא תוצאה של פיצול כזה או אחר.

אגב, במהלך המרוץ ח"כי הבית היהודי קראו נכון את המפה כשהם קראו לרב שפירא לא (!) להסיר את מועמדותו, וזאת כדי לסייע (כן כן, קראתם נכון) לרב סתיו. הם הבינו שהוא נוגס בקולותיו של הרב לאו ולא באלו של הרב סתיו. ועל אף זאת, אחרי הבחירות הם עצמם היו שותפים לשיח התלוש שתולה את העניין בפיצול ובמאבק הציוני־חרדי. יש כאן טעות בוטה ושיטתית בקריאת המפה, אבל דומני שיש כאן גם ממד של הטעיה מכוונת. לקבוצה השמרנית יש עניין להטות את הדיון למישור הציוני־חרדי, ולהסתיר את ממדיו האחרים (הרלוונטיים יותר), כדי להציג את המחנה המודרני יותר כמי שהפריע לציונות הדתית ולציבור הכללי לנצח בבחירות.

המסקנה שעולה מהדברים הללו היא שהגיע הזמן לשנות את השיח הפוליטי הדתי מיסודו. נראה שאנחנו עדיין מתווכחים האם להקים מדינה או לא, או האם לקרוא פרקי תהילים ביום העצמאות, כאילו אנחנו חיים בתחילת המאה הקודמת. האם לא שמנו לב שהמדינה קיימת כבר כמעט שבעים שנה? במקום הקיבעון הציוני־חרדי, עלינו לעדכן את השיח ואת נקודות המבט. השאלה שבאמת מונחת על הפרק היא איזו הלכה אנחנו רוצים. האם אנחנו רוצים לקבל פסיקה מסדר ראשון (במובן שהגדרתי במאמר קודם במוסף הזה), או שמא עלינו להישאר עם רבנות שמתנהלת בסדר השני (על פי תקדימים שהרלוונטיות שלהם מוטלת בספק, ובהכוונת המנהיגות הרבנית החרדית־שמרנית)? זאת השאלה האמיתית והחשובה.

הציונות, וגם צבע הכיפה או הבגדים, או שאלת ההלל, אינם רלוונטיים יותר בעולם שלנו. הגיע הזמן לקואליציות רוחניות אחרות מאלו הקיימות. אמנם יש אינרציה מפתיעה לקווים האידיאולוגיים הקיימים, אבל דומני שהגיע הזמן להיפטר ממנה ולעדכן את השיח ואת נושאי הוויכוח. הצעד הראשון הוא לפחות להבין את המפה ולקרוא אותה נכון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אדר ב' תשע"ד, 7.3.2014