פקידה צעירה ב־MI5 מתמנה למבצע עיצוב תודעה נגד השמאל האינטלקטואלי ומתאהבת. הכתיבה המשובחת והלהטוט הרטורי מספקים ממתק ספרותי מתוחכם

דברי מתיקה

איאן מקיואן

מאנגלית: מיכל אלפון

עם עובד, 2013, 395 עמ'

"דברי מתיקה" כשמו (בעברית) כן הוא – דבר מתיקה צבעוני, שובב, רב שכבות ועתיר טעמים, ספר שתענוג לקרוא אותו. ואז, אחרי שסיימת את קריאתו, תענוג גדול עוד יותר הוא לקרוא בו מחדש.

איאן מקיואן, סופר מנוסה ומיומן שכמותו, מתעתע בקוראיו ומלווה אותם בחיוך במהלך מסעם המהנה והמסחרר בלונה פארק הספרותי המרהיב שיצר עבורם. התעתוע מתחיל בשאלה: על מה בעצם הספר הזה? לכאורה "דברי מתיקה" ממקם עצמו באזור של ספרי המתח והריגול. הנה הפסקה הראשונה בספר: "שמי סרינה פרום (בשורוק, כמו כלום) ולפני קרוב לארבעים שנה נשלחתי למשימה סודית מטעם שירות הביטחון הבריטי. לא שבתי בשלום. שנה וחצי מיום גיוסי פוטרתי, לאחר שהמטתי קלון על עצמי והבאתי אסון על אהובי, אם כי גם הוא בהחלט תרם למפלתו". (עמ' 9).

סרינה היא בחורה צעירה ויפהפייה המתגייסת לשירות הביטחון החשאי הבריטי, ה־MI5, בתחילת שנות השבעים של המאה ה־20. למרות שהיא מתחילה את שירותה כפקידה מהדרג הנמוך ביותר, תוך זמן קצר היא ממלאת תפקיד מרכזי במבצע תודעה סודי ששם הקוד שלו הוא “דברי מתיקה“. מבצע זה מתנהל בשולי המלחמה הקרה. הרעיון המרכזי שלו הוא לתת במה למעצבי דעה בריטים – סופרים וכותבי מאמרים – שגם אם יש להם נטייה לשמאל, עדיין הם מצליחים לראות באופן מפוכח וביקורתי את המתרחש בגוש הקומוניסטי.

הכוונה של ה־MI5 היא לאפשר לקול אחר, שאינו מעריץ עיוור של ברית המועצות וגרורותיה, לבוא לידי ביטוי ולחשוף את אימת העולם הקומוניסטי ואת עליבותו. הדרך לעשות זאת היא לתמוך כספית באינטלקטואלים נבחרים, כמובן במעטה של גופי כיסוי תרבותיים למיניהם. כפי שאומר אחד מקציני שירות הביטחון הבריטי: לא אמרנו בשעתו לאורוול או לקסטלר מה לכתוב, אבל עשינו כמיטב יכולתנו כדי להבטיח שהרעיונות שלהם יזכו לתפוצה עולמית אדירה. “יש לנו כאן עסק עם אנשים חופשיים. אנחנו לא אומרים להם מה לחשוב. אנחנו מאפשרים להם לעבוד“ (עמ‘ 163).

סרינה מונחית ליצור קשר עם סופר מתחיל בשם תומס היילי, שלכד את תשומת לבו של שירות הביטחון כשפרסם מאמרים שבהם תקף את ברכט על שתמך בפומבי באכזריות שבה דיכאו הסובייטים שביתות בארצם, ואשר הצליף בסופרים המערב גרמנים בטענה שהם מוגי לב ורופסים בהתעלמותם מחומת ברלין. סרינה משכנעת אותו לקבל את המלגה הנדיבה מטעם קרן “חירות בינלאומית“, ועד מהרה, תוך הפרת כללי היסוד המקובלים בעולם החשאי, גם מתאהבת בו ומנהלת עמו רומן רציני וסוער.

מקיואן מיטיב לתאר את העליבות שאפיינה את בריטניה. לונדון בשנות השבעים צילום: גטי אימג'ס

ריגול? תקופתי? חניכה?

אבל למרות שהספר נכתב בהקשר של המלחמה הקרה ושל עולם השירותים החשאיים, אין בעלילה מתח אמיתי, אין בה סכנה ואין בה הרפתקה, ואת כל המבצע הזה מלווה התמיהה מדוע ארגון חשאי צריך בכלל לעסוק במימון אנשי רוח במדינתו שלו. אפילו אם יש מקום לכך שממשלה תנסה להשפיע על החשיבה הביקורתית והחופשית של אזרחיה, מדוע שלא תעשה זאת בגלוי? מדוע נדרשת החמקמקות הצלופחית, הסליזית, הזו?

אז אולי "דברי מתיקה" אינו רומן המתח שהוא מתיימר לכאורה להיות? אולי הוא בעצם רומן תקופתי? "דברי מתיקה" מתרחש בתחילת שנות השבעים של המאה ה־20, שנים שבהן בריטניה חטפה מהלומה אחרי מהלומה: טרור אירי, אובדן משילות, שביתות פרועות של כורי פחם ושל איגודים מקצועיים אחרים, משבר אנרגיה, אינפלציה והתדרדרות כלכלית. "איפה טעינו שאנחנו ממשיכים לבוסס בין חורבות גדולתנו לשעבר?" (עמ' 239), תוהה אחד מ"מאמרי הקינה" שהתפרסמו בעיתונות של אותם ימים.

מקיואן מיטיב לתאר את העליבות והדכדוך שאפיינו את בריטניה באותם ימים. כך, למשל, כדי לחסוך בהוצאות חימום במטה ה־MI5, לבשו העובדים מעילים וכפפות בזמן העבודה במשרדיהם. החדר שיכלה סרינה להרשות לעצמה לשכור היה קטנטן ורעוע. רחובות סוהו תוארו על ידה כך: “צעדתי ברחובות מטונפים בפסולת ובשיירי חטיפים, המבורגרים ונקניקיות מרוחים בקטשופ, קופסאות קרטון שנמעכו על המדרכה ובשולי הכביש ושקי אשפה שנערמו סביב פנסים. המילה ‘למבוגרים‘ התנוססה בכל מקום באור ניאון אדום“ (עמ‘ 54).

אבל התיאורים הריאליסטיים הקודרים של בריטניה של אותן שנים אינם מחזיקים כשלעצמם רומן שלם. אולי יהיה נכון יותר לומר ש“דברי מתיקה“ הוא סיפור על אישה צעירה, בוסרית, בתחילת חייה העצמאיים, המגששת דרכה אל העולם הבוגר?

סרינה היא בחורה בת 22, בתו של הגמון בכנסיה האנגליקנית, שגדלה עם משפחתה במתחם של קתדרלה בעיר קטנה וחיננית במזרח אנגליה. היא למדה מתמטיקה באוניברסיטת קיימברידג‘ היוקרתית (אם כי סיימה את לימודיה עם תעודת גמר בינונית מאוד). רומן עם מרצה מבוגר הביא אותה להגיש מועמדות לשירות החשאי, ולתחילת קריירה שתסתיים תוך זמן קצר בקטסטרופה לא קטנה.

סרינה מתארת את עצמה בתור “הברייה הקטנה החיוורת השואפת לתרום לארצה. אבל למעשה הייתי עוד מזכירה בחצאית מיני, דחוסה בהמון הנוהר באלפיו לאורך מנהרות התחתית המטונפות … פקידונת שיושבת בגב זקוף ומדפיסה במכונת רמינגטון ענקית בחדר אפוף עשן כמו מאות אלפי פקידות אחרות ברחבי הבירה; מוציאה תיקים, מפענחת כתבי יד גבריים…“ (עמ‘ 59). במקום אחר (עמ‘ 393) מתוארת סרינה כבחורה בודדה, חסרת ביטחון, שמרנית, בעלת מצפון חברתי זעיר, המשתוקקת לתשבחות של בכירים ולוקה לעתים בסנוביזם, בורות ויהירות. אבל בה בעת היא בחורה פיקחית, אוהבת ספר, יפהפייה, בעלת חוש הומור, תאבת חיים ויודעת להתענג על כל מה שיש להם להציע.

לעטיפת הספר (המתבססת על העטיפה המקורית של המקור האנגלי) יש תרומה מפתיעה בחשיבותה לשרטוט דמותה של סרינה. אנחנו רואים בצילום עד כמה היא יפה ועדינה, ויש בה משהו צעיר ותמים עד כדי כאב, ובאותו זמן יש לה נוכחות וצבעוניות ונפח. סרינה נמצאת ברגעים של לפני הלבלוב, על סף התבגרותה האמיתית, ואנו הקוראים יודעים שעוד מעט, קצת אחרי שהספר ייגמר, תתחיל סרינה להיות דמות מעניינת באמת. דווקא בכך יש כדי לתת עומק לדמותה ואכן אפשר לראות ב“דברי מתיקה“ רומן המתאר בצורה משכנעת ומדויקת את רגעי הבוסר של אישה צעירה על סף התגבשות אישיותה הבוגרת.

מתלוצץ עם קוראיו

אך מעל הכול "דברי מתיקה" הוא רומן על ספרות, על חמקמקותה ועל ההפתעות והכיף שהיא טומנת בחובה. את הסיפור כולו מלווה חיוכו המסתורי (ואולי גיחוך הוא תיאור מדויק יותר) של איאן מקיואן, חיוך שיש בו רמז של לגלוג קל על הגיבורים שהוא עצמו ברא וגם על הקוראים הנאמנים שאוהבים את ספריו.

סרינה עצמה מנסה להבין מה היא מקווה למצוא בקריאה (כמובן בקולו של מקיואן): "ואולי באמת חיפשתי משהו בדרכי הלא מודעת – גרסה של עצמי, גיבורה ספרותית שאוכל להיכנס לתוך עורה בלי קושי כמו לזוג נעליים ישנות ואהובות. או לחולצת משי פראי. כי חיפשתי את האני המשופר שלי, לא את הבחורה הגוהרת בערבים על ספר משומש ומסמורטט בכורסה מחנות גרוטאות, אלא צעירה נועזת הפותחת דלת של מכונית ספורט, נרכנת לקבל נשיקה ממאהב ודוהרת אל מאורה כפרית" (עמ' 87).

סרינה היא קוראת מיומנת, מנתחת לעומק את סיפוריו הקצרים של אהובה היילי (המזכירים מאוד, הפתעה הפתעה, את סיפוריו של מקיואן עצמו), יודעת לדבר על "להטוט בהיפוכים שנונים" (עמ' 249) ומביעה את דעתה השלילית על תחבולות ספרותיות: "חשבתי שלסופר יש חוזה לא כתוב עם הקורא שהוא מחויב לכבדו… המומצא צריך להיות מוחשי ועקבי לא פחות מהממשי. זה חוזה המבוסס על אמון הדדי" (עמ' 243).

בדיעבד חושף משפט זה את מקיואן, ללא ספק להנאתו המושלמת, במלוא חוצפתו. שכן "דברי מתיקה" מסתיים בלהטוט רטורי מרהיב, המערער לחלוטין את כל שקראנו עד כה, וגורם לנו לקרוא מיד את הספר פעם נוספת ולגלות את כל הרמזים ששתל הסופר המחונן בטקסט בכישרונו הרב, בעוד אנו, איטיים וטיפשים שכמונו, לא הבנו… וכך נהנה מקיואן גם להפריח שמות של ספרים וסופרים, לאזכר דמויות בדיוניות שקל לזהותן במציאות, ואפילו לכנות את פרס "בוקר", הפרס הספרותי החשוב ביותר בבריטניה, שבו הוא עצמו זכה בעבר (על ספרו "אמסטרדם" ב־1998) כ"בן דודו הקטן והרעשני" של פרס אוסטן (עמ' 335).

אבל מקיואן אינו מסתפק בלשחק קצת עם קוראיו. הוא גם כותב נפלא. הנה כמה תיאורים שלו, יפים ומדויקים, שקראתי בהתפעלות שקטה: "רציתי לבכות, אבל בסערת הנפש שלי היו יסודות יבשים – כעס ואכזבה" (עמ' 215); "חשתי באוויר הרחוב הקר שבין קפלי מעילו" (עמ' 249); "עברתי ליד המלתחות שפעם נשאו אליי את ריח חמיצותם המרתקת של בנים" (עמ' 284); "בטום היה איזה רוך משתוקק שהמס אותי, כמעט כמו צער" (עמ' 305).

התרגום של מיכל אלפון טוב ושוטף בדרך כלל. יש דברים שאולי אפשר היה לתרגם אחרת. למשל: במקום "חוק סודות המדינה" (עמ' 52) מקובל יותר להשתמש במונח "חוק הסודות הרשמיים"; במקום "יום ראשון של דמים" (עמ' 94) כתרגום למושג Bloody Sunday, הייתי מציע להשתמש ב“יום ראשון הארור“ (כשמו של הסרט העוסק בהרג שערכו חיילים בריטים במפגינים קתולים בצפון אירלנד); ואם הייתי רוצה להיות קטנוני הייתי תוהה איך הפך תומס (היילי) לטום (מדוע הופכת ת‘ ל־ט‘?).

“דברי מתיקה“ הוא, אם כן, ספר רב שכבתי, מהנה, כתוב בכישרון ובמיומנות משוכללת, ספרו הטוב ביותר של מקיואן אחרי “כפרה“ (גם ב“כפרה“ יורה מקיואן זיקוקי דינור מרהיבים של תחבולות ספרותיות). ולא ארחיב על “כפרה“ כדי לא לקלקל את ההנאה מדברי המתיקה הצבעוניים המחכים לכם בספר זה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אדר א' תשע"ד, 21.2.2014