אתי הילסום נרצחה בשואה והיא עוד לא בת שלושים, אך הספיקה לכתוב יומן מופת שהוא אחת היצירות התיאולוגיות החשובות ביותר שנכתבו על ידי מחפש דרך יהודי

אתי הילסום נולדה ב־1914 במידלבורג שבהולנד. אביה היה חוקר העולם הקלאסי, ואִמה בת למשפחה יהודית שהיגרה להולנד מרוסיה. בתקופה שבה הנאצים השתלטו על גרמניה השכנה אתי שקועה הייתה במסעות אינטנסיביים של חיפוש עצמי – אף כי הצליחה אז לסיים גם את לימודי המשפטים. במארס 1941, מיד לאחר שהנאצים פלשו להולנד, החלה אתי לכתוב יומן. יצירה זו שהתגלתה לעולם לאחר המלחמה נתפסת היום בעיני רבים כמופת ספרותי שממנו נשקפת ראייתה הרוחנית המיוחדת (יומן זה ראה אור בעברית בהוצאת "כתר" תחת השם: "השמים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום").

פשוטה עם מתנה

כמי שבוחן בעין ביקורתית תופעות המכונות "רוחניות" המתפשטות בעשור האחרון במעטה "ספיריטואלי" – שמחתי למצוא ביומנה של אתי הילסום תמרור עֲצוֹר רב כוח שיכול להעמיד את מחפשי הדרך מול החוּמרה והרצינות שיש במשמעותם של מושגים שחוקים שאנו נוהגים "לזרוק" בכל שיחה אך איש איננו עומד מאחוריהם ברצינות.

למה למשל אנו מתכוונים כשאנו מדברים על "אהבה"? למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אחד לשני "תזרום, אחי" או "זאת ההזדמנות שלך לצמיחה רוחנית" וכיוצא בשלל סיסמאות, שהדיבור השוטף קולט ופולט, אך הנפש ניצבת לה מרוחקת וממאנת להשתנות באמת, משום שהיא חשה בכך שהדיבור שייך רק למשחק החברתי החדש של שפת ה"ניו־אייג'"?

והנה, דווקא כאן, מול חוסר רצינות זה, הפגישה עם עולמה של הילסום היא פגישה קשה. היא מעמידה אותנו על המשמעות הסופית וההחלטית של מושגים שחוקים ומעורפלים. הנה, למשל, קטע קצר – אך יורד לעומקי השיתין – שכתבה הילסום ביומנה בתקופת חיפושיה:

בבוקר, לפני שאתחיל במלאכת היום שלי, אקדיש חצי שעה ל"התבוננות עצמית": להקשיב למה שקורה בתוכי, ללכת לאיבוד. אפשר גם לקרוא לזה מדיטציה, אבל המילה עדיין מבהילה אותי קצת… אבל זה לא כל כך פשוט… צריך ללמוד איך עושים את זה. קודם כל צריך להתנקות מכל הפסולת והזוטות של היומיום. הרי ראשי הקטן חדור תמיד אי שקט שאין לו הצדקה… וזאת תהא מטרת המדיטציה: שתוֹכִי יהיה למשטח גדול ורחב ידיים, שאין בו זכר לסבך השיחים המסתיר את הנוף. כלומר, שייכנס בי משהו מן ה"אלוהים", אותו משהו שקיים ב"תשיעית" של בטהובן. וגם משהו מן ה"אהבה", לא האהבה שהיא דבר מותרות, שאתה מתהולל בה לשעה קלה ומתפעל מרגשותיך הנשגבים, אלא האהבה שאפשר ליישם אותה בחיי היומיום (עמ' 23).

הפגישה הזאת עם הילסום – שיותר ויותר מדווחת ביומנה, דרך אגב, על מאורעות של סבל ואימה סביבה – מזעזעת את הקורא, משום שרק במצב של ניסיון כה קיצוני ניכרים דברי אמת. האם אכן יש משהו מאחורי השימוש שלנו במילה גדולה כ"אהבה", או שמא אנו "משחקים" בה כ"צעצוע רוחני" מבריק? הילסום לא הייתה "מוארת". היא הייתה בחורה פשוטה למדי שהשתדלה לכוון את עצמה אל הטוב וזכתה במתנה: היא קיבלה כוח. ודווקא מול זה – אצלי אישית, עם קריאת הספר, גברה התחושה שרוב אלו המכונים "מוארים" כלל לא היו מגיעים לקרסוליה ברגע כזה של אמת. מה גם שהם היו בוודאי מוברחים בהזדמנות הראשונה על ידי חסידיהם למקום מבטחים כדי לחיות בארמון החדש (שבוודאי כבר נרכש עבורם).

יתר על כן, אני משער שגם הילסום עצמה לא ידעה עד כמה היא "רצינית" – כשהיא מצאה לפתע את עצמה במצב הנורא מכול. קשה לי להאמין שאדם יכול לכוון את עצמו להתנהלות עילאית שכזאת בחיי היומיום. אני משער שגם עבורה אומץ הרוח ונקיות הדעת שהיא גילתה – ומילאו אותה עוצמה כה גדולה – היו בבחינת הפתעה.

כוח הוא דבר שאדם מקבל. איש איננו יודע לעולם אם אותו כוח פנימי שהוא נזקק לו במצבים אקוטיים של החיים יינתן לו או לא. לעתים קרובות הכוח ניתן לנו דווקא ברגע לא צפוי; ועם זאת, אין ספק שלהילסום הייתה איזו הכנה פנימית נפשית שאִפשרה לה לקבל כוח זה. ואולם, זהו כוחה של קבלת הכוח – שהיא פותחת פתח שער לאחרים. לאחר הקריאה ביומן קל יותר "לקבל כוח" – להפוך מ"לוקחים" ל"נותנים" – ו"לתקן" משהו בעולמנו הפנימי כשאנו עומדים מול שאלות היומיום הטורדות.

ה"מוארים" לא מגיעים לקרסוליה. אנדרטה לזכרה של אתי הילסום, הולנד יוצר: ארנו קרמר, 1945

אוחז בי בזרועותיו

ביולי 1942 בחרה הילסום להצטרף למחנה ווסטרברוק שבהולנד כדי לסייע לבני משפחתה וליהודים שהיו כלואים שם, אף שיכלה לחמוק מכך בקלות. במחנה זה רוכזו יהודי הולנד שנשלחו על ידי הנאצים לאושוויץ. היא נרצחה שנה לאחר מכן, באושוויץ, בהיותה בת 29 – כשמן היומן עולה בבירור שהיא נקלעה למהומת המלחמה כשהיא עדיין בשלבי חיפוש בכל הנושאים הגדולים של החיים: אהבה, אלוהים, זוגיות, מיניות.

בהקדמה למהדורה העברית מציין אהרן אפלפלד כי זהו יומן יוצא דופן במיוחד, משום שהשואה נתפסת בדרך כלל כרגע של התרוקנות האור האלוהי מן העולם; אך אצל הילסום דווקא רגעי המצוקה הללו הם רגעים של התעלות רוחנית. מבחינתה המוות איננו אלא עוד מאורע בחיי האדם שניתן לחוות אותו בעוצמה רליגיוזית גדולה בדיוק כמו רגעי היופי והארוס המלאים שסביבנו.

בהמשך לדברי אפלפלד טענתי בעבר, ואני עדיין סבור כך היום ואף ביתר שאת, שהיומן הזה הוא מהיצירות התיאולוגיות החשובות ביותר שנכתבו אי פעם על ידי מחפש דרך יהודי; אף שאני מודע לכך שלרבים מהמורגלים לאופן החשיבה המוכר לא יהיה קל לראות במסמך זה הצהרה תיאולוגית יהודית. היכרותה של הילסום עם היהדות הייתה רופפת ביותר. כבת למשפחה מתבוללת חייה היו מלאים משברים הקשורים לחיפושיה הפנימיים, ובתוך כך משולבות היו בצעירותה גם פרשיות אהבה פרועות ומחשבות בלתי מקובלות על הממסד הדתי בכללו. למען האמת יש לומר כי הילסום סללה לעצמה דרך אמונית אישית לגמרי, ודתיותה העזה שעמדה במבחן כה קשה נבעה דווקא מן העובדה שאלוהיה לא היה בעל "צורה ודמות" ולא נוסח בשום דרך כאֵל חיצוני שיש לבוא עמו חשבון על מאורעות אותן שנים. היה זה האל המתגלה בעוצמה לאדם בלב פנימה.

כך כותבת הילסום ביומנה ביוני 1942: "אלוהים לא חייב לנו הסבר, אנחנו חייבים לו". וכנגד התחושה הקשה והמרירות הנשמעת סביבה כלפי אלוהים היא אומרת: "אני לא מרגישה בכלל שמישהו אוחז בי בציפורניו, אני מרגישה שאלוהים אוחז בי בזרועותיו" (עמ' 108),

במקום אחר ביומן היא מבהירה יותר את מקורות אמונתה:

זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה. אנשים נשלחים למחנות ריכוז. מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ומתרבים… אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר… כל אלו ידועים לי ועיני פקוחות לכל גילוי חדש של המציאות. ובכל זאת… אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים… ככה זה, זאת תחושת החיים שלי ואין מלחמה או מעשה אכזריות… אשר יוכלו לשנות אותה (עמ‘ 76־75).

תחושה זאת, שהיא לב האמונה, מניחה שהרע איננו אלא קליפה ריקה, ושהרע הממשי הוא רק זה המשתכן בלִבנו – ועל כן יכולים הנאצים לנצחה רק כשיחדירו את רעל השנאה והפחד בלִבה – אך הילסום מסרבת לשנוא.

שירה במחנה

לאורך כל קטעי היומן היא רואה את השנאה כמחלה העמוקה ביותר של האדם. באחד הקטעים (ממאי 1942) היא מתארת חייל גסטפו שהתאכזר אליה, וכותבת:

בעצם אני לא פוחדת. ולא משום שאני אמיצה כל כך… אלא משום שאני יודעת שיש לי עסק עם בני אדם ושתמיד אנסה להבין ככל יכולתי… וזאת החשיבות ההיסטורית של הבוקר הזה: לא שאיזה נער גסטפו אומלל צעק עליי, אלא שבכנות לא התרעמתי עליו, להיפך, ריחמתי עליו ממש, והייתי רוצה לשאול אותו: הייתה לך ילדות קשה כל כך… הוא נראה מעונה ורדוף… האשמה היא רק בשיטה שמשתמשת באנשים כאלה. ואם מדובר על חיסול – אז צריך לחסל את הרע שבאדם ולא את האדם עצמו (עמ' 68).

לכוח הפנימי הזה היא מודעת היטב, והיא רואה רק בכך את הנֵס האמיתי שאליו יכול אדם לצפות ביחסיו עם האֵל, "נס הנפש" (עמ' 160). לכוח הזה ניתן גם ביטוי עובדתי מוכח – הן בעובדה שהילסום בחרה שלא לנקוט תככים כלשהם כנגד מהלכי הנאצים, והן בעובדה שהיא פעלה ללא לאות בווסטרבורק כדי לסייע למי שיכלה.

יומן זה איננו מסמך תיאולוגי מסודר, אך הוא מכיל בלי ספק דרך מחשבה עקבית החוצה את כל הנושאים שהילסום עוסקת בהם: האמונה באלוהים ובסדר הדברים בעולם, ההנחה שהאל מתגלה אך ורק באופן פנימי, הוויתור המודע על ההשתדלות להימלט מהסבל, המחשבות על הנתינה כעניין דתי מרכזי, העוצמה שבנשיות, היופי שבעולם ובארוטיקה – והמחשבות על מהות התפילה ועל היחס לרוע.

התפתחות הדברים ביומן מלמדת כי הילסום לא הייתה מעורה באמת במאורעות שהתחוללו סביבה. היא עסקה אז בדברים הקשורים להתפתחותה הרוחנית – וב"חוץ" כמעט שלא היה לה עניין. ואולם, בעולם שסביבה אכן קרו דברים. הילסום התחילה לכתוב את יומנה כשהולנד הייתה כבר תחת הכיבוש הגרמני, ועם כניעת הולנד ב־1940 החלו הגרמנים בתהליך בידוד היהודים – אך המאורעות הללו אינם חודרים ליומן אלא כבדרך אגב. כך למשל פוגש הקורא לראשונה בעובדות הללו ברישום אקראי וחטוף בעמ' 24: "יום שבת 14 ביוני 7 בערב: ושוב מעצרים, טרור, מחנות ריכוז, היעלמות שרירותית של אבות, אחיות ואחים" – אך מיד חוזרת הילסום לשאלות החיים הגדולות שמטרידות אותה.

אפילו ברגע האחרון שבו יכלה עדיין הילסום לומר משהו לעולם המטורף הזה שבו אנו חיים, כאשר היא וכל משפחתה הועלו לקרון הרכבת לאושוויץ, היא הצליחה להשליך מהרכבת גלויה – שנמצאה מאוחר יותר על ידי אחד האיכרים – ובה כתבה: "יצאנו מהמחנה בשירה".

דבריה וזכרונה

יומנה של הילסום הוא יומן אישי מאוד, וניכר היטב כי מלכתחילה כלל לא עלה על דעתה שאיש מלבדה יקרא בו. ההחלטה להוציא את היומן הזה מרשות היחיד גמלה בלבה כנראה רק כאשר הבינה בווסטרבורק כי קיצה קרוב – והיא הגיעה, בצדק, למסקנה שהדורות הבאים יוכלו למצוא עניין ברשימות הללו. הילסום מסרה את היומן לחברתה מריה טאונזינג, וביקשה ממנה שתעבירו לסופר ההולנדי היחיד שהכירה קלאס סמליק.

והנה עוד דבר פלא המוכיח שלכל דבר מוכן אי שם מראש הזמן הנכון לו: כל אותן שנים ארוכות "שכב" יומן זה ללא כל עניין במרתפו של סמליק שלא מצא לספר מו"ל. רק ב־1980 הציע בנו למו"ל ההולנדי חארלנדט לעיין בו והלה הסכים להוציאו לאור ב־1982. המו"ל מעיר ב"אחרית דבר" המצורפת למהדורה העברית שעד 1985 כבר הופיעו בהולנד בלבד 15 מהדורות של הספר, והוא תורגם מאז לאינספור שפות.

במסורת היהודית אנו נוהגים לומר על צדיקים שנפטרו ש"דבריהם (=דברי התורה שלהם) הם זיכרונם". דברי התורה העמוקים מים של הילסום הם אפוא זיכרונה האמיתי, שהוא עדיין זיכרון חי מאוד, עמנו ועם רבים אחרים ברחבי העולם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013