הרב ד"ר תמיר גרנות, מראשי ישיבת "אורות שאול", שואל בספרו החדש את הקושיות הנוקבות ביותר שמעוררת השואה מבחינה דתית, תודעתית ואנושית. שיחה על השאלות המנקרות, על לילות ארוכים של מחשבות טורדות ועל המגע בשואה דרך ניגונים

הרב ד"ר תמיר גרנות (43), אב לשבעה, מלמד למעלה מחמש עשרה שנים במכללות, בישיבות ובמדרשות. בשנה האחרונה הוא מוביל תהליך של התחדשות רוחנית ותורנית בישיבת ההסדר "אמי"ת אורות שאול" שבכפר בתיה – רעננה, שהיא גלגול של "ישיבת פתח תקווה", שבראשה הוא עומד לצד הרב יובל שרלו, דמות ידועה למדיי בציבוריות הדתית והכללית, והרב איתמר אלדר, חברו לספסל הלימודים בישיבת הר עציון ושכנו במושב יונתן אשר בגולן. עד כמה שהשכלתי המגזרית משגת, הוא ראש הישיבה הישראלי היחיד בקרב רבני הציונות הדתית שהינו גם דוקטור.

את הדוקטורט כתב על תקומת החסידות בארץ ישראל אחרי השואה בעקבות הגותו של האדמו"ר מקלויזנבורג־צאנז, אוד מוצל מאש מכבשני אושוויץ שעלה ארצה אחר שכל משפחתו נספתה והקים מחדש את חסידות צאנז בפאתיה הצפוניים של נתניה. הוא המשיך לעסוק בהגות היהודית בעקבות השואה, ולאחרונה הוציא ספר בן שני כרכים הנקרא "אמונה ואדם נוכח השואה" (הוצאת תבונות – מכללת הרצוג) המוקדש כולו לנושא זה.

בהיותי עוסק בחומרים אלו מזה כמה שנים, במסגרת הוראת השואה בישיבה תיכונית, קראתי, או יותר נכון "בלעתי", את הספר בזמן קצר. הספר כתוב היטב, והוא סוקר בשיטתיות מגוון תגובות דתיות ושאינן דתיות (במובן האורתודוקסי) לשואה. פעמים שפרקי הספר סותרים זה את זה, בהתאם לאסכולה הנחקרת. אינו דומה מי שמסיק שהשואה היא הסתלקות הא־ל מן הארץ והותרת האחריות הבלעדית על האדם למי שרואה בשואה התגלות של ממש, "מלוא כל הארץ כבודו – גם באושוויץ!" (בלשונו של האדמו"ר מצאנז הנזכר).

אך מה שתפס אותי עוד יותר מן הסקירה האמפתית של השיטות הוא ה"משאות" שבו. "משא" הינו ביטוי תנ"כי המבטא נבואת זעם או תוכחה; ייתכן שמוצאו – כמו שמציין גרנות – במילה משא המכוונת לכובד הדברים. ה"משאות" נהגו ועלו כחזיונות מנהמת לבו ורתיחת דמו של הכותב בשעה שדרכו רגליו בגאיות ההריגה – חלמנו, מיידנק, אושוויץ ודומיהם. במובן זה הספר איננו רק סקירת שיטות קיימות, אלא הגות שואה עצמאית, הזוקקת עיון ספרותי ותיאולוגי כשלעצמה. נוכח עוצמתו של הספר, ולרגל עשרה בטבת, נפגשתי עמו לשיחה.

עד כמה נוכחת הייתה השואה בבית שבו גדלת?

"אמנם יש לי 'ביוגרפיית שואה' מושלמת – שני הסבים והסבתות שלי הינם ניצולי שואה, ואמנם כתבתי עבודת דוקטור ועוד ספר על השואה, אך בכל זאת אומר שבצעירותי לשואה לא הייתה כל השפעה על חיי. הייתה לי ילדות ישראלית בריאה ושמחה לגמרי. יתרה מזאת, כשפתחו את מסך הברזל בשנות התשעים ואחותי יחד עם שני חברים שלי נסעו למסע לפולין, זה לא עניין אותי ולא נסעתי. דווקא בבגרותי, הכרת הקרע שהשואה הותירה בזיכרון הפרטי שלי, וההבנה שהיא מודחקת מבחינות רבות – הן ששאבו אותי לעסוק בזה".

תוצר של השואה

השואה לא נוכחת לדעתך בציבוריות הישראלית?

"לשואה יש אמנם מעמד של 'זיכרון הסטורי חשוב', אבל לא עוסקים בה בתור בעיה קיומית־דתית ממשית. בתודעה הדתית שלנו הקמת מדינת ישראל היא אירוע רב משמעות חשוב ואנו חיים לאור משמעויותיו התיאולוגיות. ואילו לשואה, שחשיבותה ההיסטורית איננה מוטלת בספק, איננו נותנים את דעתנו ובוודאי לא את לִבנו להשפעותיה התיאולוגיות והמוסריות. יש איזו אידיאה שטחית שמחנכים אליה במודע או שלא במודע שניתן לסכמה כך: 'הייתה שואה כי היינו חלשים, הקמנו מדינה כי היינו חזקים… וזהו, אין מה להמשיך לעסוק בזוטות'.

"רק תודעה מבוגרת הביאה אותי לחשוב על השאלה איך יכול להיות שלאירוע בסדר גודל היסטורי מעין זה אין שום השלכות תיאולוגיות. תפסה אותי העובדה שאירועים פחות מרחיקי לכת – חנוכה, פורים, אפילו מרד בר כוכבא, תופסים יותר מקום בתודעה הדתית שלנו.

"דבר שני, מתוך התבוננות בביוגרפיה האישית שלי הבנתי שלמעשה השואה עיצבה את חיי מראש ועד סוף. סביי וסבתותיי הרי עלו ארצה כפליטי שואה. לו לא הייתה שואה הכול היה אחרת – אולי הייתי חסיד מגליציה. אולי משכיל מוורשה. זו תחושה חזקה ומוזרה להבין שאני למעשה תוצר היסטורי של השואה, אך האירוע הזה כשלעצמו אינו תופס לי מקום בתודעה. כשהתחלתי לפשפש אחורה במשפחתי גיליתי שלסבים שלי היו משפחות לפני השואה, משפחות שהם מעולם לא דיברו עליהן. הם עצמם, במודע או בתת מודע, מחקו את הזיכרון שלהם. זה 'חִשמל' אותי. איך הם נראו? איך הייתי נראה ללא הכחדת יהדות אירופה? איך כולנו היינו נראים?"

בעצם נשאבת לתוך ואקום?

"אפשר להגדיר את זה ככה. מצד אחד, אין לי חדוות המסעות. כל נסיעה לפולין היא טראומה בשבילי. אך מצד שני, הייתה לי תחושה חזקה שיש שם משהו שעם כל הקשיים שלי לדבר עליו, אינני יכול להשאיר אותו חסר משמעות. לא משמעות במובן של פתרון או תשובה לשאלות הגדולות, אלא סוג של מילול מסוים אל תוך החלל השחור הזה, משהו שם מוכרח לתת פשר, או ממד של עומק לחיים שלי עכשיו. השואה איננה סוגיה פילוסופית, היא מאורע שהיה ממש. בלא תודעת שואה משמעותית, אני מבין כעת שהכול שטוח. בבית המדרש שבו גדלתי לימדו שמול השואה ניתן לעמוד רק עם שאלות. אני מבין עמדה זו היטב, אך עם השנים כבר לא יכולתי להשאיר את זה ככה. דווקא המוטיבציה הדתית לא יכלה להשאיר את זה בחוץ. גם אם ההתגלות הא־לוהית אומרת לך הפוך ממה שחשבת, אי אפשר להתעלם ממנה".

בחברה הישראלית יש הדחקה של השואה. הרב ד"ר תמיר גרנות
צילום: נאור רהב

לא כמו ילד קטן

נשמע שאתה חווה את החברה הישראלית כמי שחיה בהדחקה פוסט־טראומתית.

"יש בהחלט הדחקה של השואה, או אפילו סוג של הכחשת שואה מנטלית, כמובן בשוגג. השימוש השחוק בסיסמה 'לא ניתן שתהיה שוב שואה', ואפילו הסברים שונים של השואה שמניחים אותה בתוך מודלים תיאולוגיים או היסטוריים בנאליים, הם סוג של הכחשת שואה. על פי צורת המחשבה הזו שום דבר משמעותי לא קרה, שום דבר לא התחדש. במובן התיאולוגי זה בעיניי כמו הכחשה. מאידך גיסא, אסכולת פרנקפורט או עמנואל לוינס עמדו מול זה ושאלו מחדש את השאלות הכי משמעותיות – מהי אנושיות, מהי הבנה ומהו א־לוהים. יש כאן התייחסות. ואילו בעולם הדתי שבו גדלתי השאלות כמעט לא נשאלו.

"ואגב, לגבי פוסט טראומה, לפעמים קרבת הזמן אל האירוע לא מאפשרת לגעת בו, אבל אני, ממרחק הזמן, יכול לכתוב ספר על השואה בלי 'להשתגע'. אדרבה. עכשיו, מן המרחק, יש לנו יכולת ללמוד ממנה. זו ההזדמנות וזו המשימה. אם להישען על דוגמאות היסטוריות, ההלכה כפי שאנו מכירים אותה היא במידה מסוימת תגובה לטראומת החורבן, אך אלה תהליכים שזוקקים מאות שנים. כך, אני מאמין, יקרה גם לעיבוד משמעותה של השואה. אני שומע מהשואה צעקה למשמעות – ובעל כורחנו היא תתבע אותנו למשמעות. לכן עדיף בעיניי לעשות זאת באופן מודע".

אז למעשה המסע שלך אל תוך עומק השואה הוא הזעקה של אדם מפוכח למשמעות.

"אנסה לחשוב מה היחס בין האידיאולוגיה של כתיבת הספר לבין המוטיבציה הממשית. ראשית, מאגרי הנפש האישיים שלי אינם יכולים להיות מלאים רק מן הניסיון האישי שלי בימי חיי הקצרים, אלא חייבים להיות מבוססים על כל ההקשר הכללי שעשה אותי מי שאני. יותר מכך, זה ממש עניין של אמת ושקר מבחינתי. להכרתי, משהו בתודעה הדתית־מוסרית שלי יהיה שקרי ושטחי אם לא אקח בחשבון את תפילותיי של סבתא שלי באושוויץ שלא נענו, ואם אערוך הבדלה ולא אזכר בדוד שלי שאחרי אמירת הפסוק הראשון של ההבדלה, ‘הנה א־ל ישועתי אבטח ולא אפחד‘, שמע את הדפיקות הנוראיות על הדלת ונקרע באכזריות ממשפחתו. זה זיוף וחוסר כנות ממש. אני לא רוצה שזה יעיק, גם לא עליי, אבל זו לדעתי תודעת חובה יסודית.

“הזיכרון של מה שקרה למשפחה שלי, לעם שלי, הוא זיכרון משמעותי במובן זה שהוא יוצר משמעות, בחיים שלי ובחיים הלאומיים, ואנו לא רשאים להתעלם מכך. ובמובן הפילוסופי והמוסרי, אנחנו יכולים למלמל על בחירה חופשית, על בחירת ישראל, על השגחה פרטית – אך מה השואה אומרת על המשפטים האלה? האם היא דורשת לפרש אותם מחדש, האם היא דורשת לבטל אחדים מהם? השאלות המנקרות האלה דחפו אותי ללילות ארוכים של מחשבות“.

זלזול באמונה

יש מי שאמר שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זה ברבריות. האם גם תיאולוגיה אחרי אושוויץ היא ברבריות? או בניסוח קיומי יותר: בחור הרוקד בחתונתו או בחתונת חברו, ומזמר בדבקות 'טוב להודות לה", צריך לדעתך לומר זאת בלב חצוי, מתוך תודעה הלוקחת בחשבון גם את אושוויץ?

"אין לי ספק שתודעת האמונה הנאיבית – ה' אוהב אותנו, 'איזה טוב ה", ה' יסדר את העולם, יפתור את הבעיות – אחרי השואה היא תודעה שטחית. זה זלזול של ממש באמונה. אך האם אחרי השואה זה לגמרי לא אמת? האם זה אומר שאף פעם לא טוב ה'? אני מציע שלכל הפחות נתייחס לשאלה ברצינות, לא להתעלם מזה. לדידי, באופן אישי, אני מתאר את מצב האמונה אחרי השואה כמו אזורים, רגעים, שכל אחד מהם הוא הזמנה, גם החסד וגם ההיעדר. אין להכחיש אף אחד מהם.

"הרב יהודה עמיטל אמר שאחרי השואה כבר לא ניתן לאחוז בתודעה שהעולם מלא בחסד הא־ל ואני מכיר לו טובה על כך. אך האם אני לא אומר 'מודה אני' בבוקר? הרב עמיטל מציע 'הן יקטלני לו אייחל', ייחול והתמסרות לקב"ה על אף ייסורי הקיום, תוך ויתור על המניע של 'הכרת הטוב', שכאמור אחרי אושוויץ כבר לא רלוונטי. אני מציע בספר, למשל, תודעה דתית שעל פיה האדם דואג לקב"ה אחרי אושוויץ. או מה שלוינס מציע, שהסתר פני א־לוהים מביא לאתאיזם רק אם התיאולוגיה שלפניו היא ילדותית, אבל בתודעה בוגרת הסתרת פני א־לוהים מקדמת נטילת אחריות של האדם על חייו וגם על הגשמת רצון א־לוהים, ומביאה להכרה שאף אחד לא ייקח אחריות במקומך. הקב"ה הוא לא עוד 'טאטע', אלא הילדים התבגרו ועליהם לדאוג לעולם. אבל האם האדם המבוגר שקיבל אחריות על חייו לא צריך אבא? אדם מבוגר לא זקוק לעתים לתמיכה נפשית או כספית מאבא? ודאי שכן. אבל זה לא כמו ילד קטן אבוד וחסר אונים שרק אביו יכול להציל אותו".

ניגונים מן האפר

חלקים רחבים מן הספר הינם מעין "נבואה". אתה מכנה את זה "משא" במובנו התנ"כי – אתה מרגיש שהעמידה מול גאיות ההריגה מולידה תודעה תנ"כית של התחלה מחדש, של בנייה מחדש של יסודות האמונה? מה היחס בין היהדות שאתה מכיר לבין מה שנולד בקרבך אי שם בעומק "החלל הפנוי" בחלמנו?

"המודוס הנפשי היה לפעמים כמו תנ"כי. גרעיני הרעיונות שבספר אכן נבטו במפגש רב רושם שהטיל איזה הארה או תובנה ולקח זמן לפתח אותה אחר כך. אני מרגיש תמיד שכשהנפש פתוחה היא מגלה דברים חדשים. כך החל הספר, מתוך הקשבה לנפש. זה מזכיר לעתים כתיבה שירית, אולי כמו שיש שירה נבואית. כמובן שאין לי טענת אמת אובייקטיבית, אבל ההקשבה פנימה למה שהנפש מרגישה היא תמיד משמעותית ולעתים יש לה גם עומקים תיאולוגיים. כך למדנו מהרב קוק, שכל הלימודים כולם נועדו לחצוב ניצוץ אחד של אמת מתוך הנפש. כלומר, כל מה שלמדתי בחיי עזר לי אולי לעמוד מול הר האפר במיידנק ולהוציא משם ניצוץ אחד של אמת מהנפש אם לא הייתי מכיר את מושג 'החלל הפנוי' של ר' נחמן, אותו אזור ש'אין בו אלוקות', לא הייתי עומד מול חלמנו ויוצר את הקשר המצלולי אך גם המהותי – חלמנו שווה 'חלל פנוי ממנו'. אבל גם ההפך נכון – הכרתי את המושג 'החלל הפנוי' לפני נסיעתי לפולין ולא קישרתי אותו לשואה. רק אחרי חלמנו שמתי לב שהבעיה של הצדק והרשע העסיקה מאוד את ר' נחמן. הוא חווה חזק הן את ה'יש' והן את ה'היעדר'".

ר' נחמן אומר שנוכח החלל הפנוי אין מילים. יש רק שתיקה עמוקה. והצדיק הגדול יודע גם להכניס בו ניגון, ניגון של אמונה. נזכרתי שגם אתה אוהב לנגן. אתה מרגיש שמשהו בנגינה שלך ממלא את אותו חלל פנוי בחלמנו?

"לפני כמה שנים התחלתי פרויקט עם חיליק פרנק ונאור כרמי, של ניגונים שהולחנו או שהושרו בשואה. עתה הפרויקט מתרקם לו לדיסק שמשתתפים בו אמנים ישראלים ידועים. תוך כדי ליקוט החומרים גיליתי כמה דברים מדהימים. במובן האנושי הפשוט, בגטו, בצעדות המוות –אחת הדרכים להתמודד הייתה הניגון. זו דרך עמוקה מאוד להתמודד עם הדיכאון והקושי. אני תמיד מתחיל את ההופעה עם הדרשה של האדמו"ר מפיאסצנה, שאותה הוא דרש בגטו ורשה, על ה'מגרפה' בבית המקדש, שעל פי חז"ל הייתה מצד אחד הכלי שבו גרפו את אפר המזבח, ומצד שני גם כלי נגינה מופלא. האדמו"ר טען שהעמידה מול האפר, המבטא את המוות והחידלון האנושיים, בדרך כלל מובילה לשקיעה, לעצבות, לחרדת מוות, לדלדולם של החיים, אך יש לה גם פוטנציאל, מצד שני, להיות תנועה מעוררת חיים, וזאת בעזרת הניגון. לכן קראנו לפרויקט ניגונים מן האפר.

"נגיעה בשואה דרך ניגונים היא דבר עמוק ביותר. הופענו כבר לפני אלפי אנשים עם הניגונים האלה. אנשים רבים אמרו לי שמעולם לא הצליחו לגעת במוזיקה יהודית עד כה, ושזה המפגש הראשון שלהם עם הכוח הנפשי האדיר של המוזיקה – הכוח המרפא והכוח שלה לבטא רגשות. ודבר אחר שאמרו לי – אף פעם לא היינו בטקס שואה והרגשנו משהו, עד לפרויקט הזה. רק בהקשר של הנגינה הצלחנו להרגיש, רק הניגון הפגיש אותנו באופן חוויתי עם השואה".

שטן ובן אדם

בספר נוכחים שני קטבים. מצד אחד מודגש הממד הדמוני, השטני, הרוע המוחלט, ה"התגלות" של כוחות הרשע, ה"אצילות השמאלית" במונחי הקבלה – הכוחות הא־לוהיים של הסטרא אחרא; ומצד שני מודגש הממד האנושי של הנאצים, הבנאליות של הרוע, הגרמני שמפהק עם הידיים בכיסים בשעה שהוא פורק את "המטען האנושי" באוושויץ, והיה יכול להיות באותה מידה גם הקרבן. היכן אתה בין שני קטבים אלו?

"כשכתבתי את הספר לא חשבתי שיש הסבר שלם לשואה. זו עיקר הטענה שלי – אין מודל פילוסופי אחד מושלם שיכול להסביר את כל צדדיה של התופעה. לשואה הרבה פנים – מצד אחד זה השטן, ומצד שני זה בן אדם. לשימוש שלי בשפה המיתית שתי סיבות – ראשית, קוצר השפה שלנו להבין מה קרה שם. לפעמים אין לנו בררה אלא להשתמש בשפת המיתוס – כי אין מילים משדה רציונלי אחר. שנית, השימוש שלי בשפת המיתוס לא בא לטעון שהגורם לשואה הוא מטפיסי, 'סטרא אחרא' שלפת את הנאצים והכריחם לעשות רע. אני מזהה את השטניות עם מה שקראתי בספר 'רוע מושלם', רוע לשם רוע. זהו רוע אנושי החורג מן הרוע האנושי המוכר בהיסטוריה, רוע חסר מובן ופשר".

ועם זאת אתה מביא עדויות על אנשים שחוו מובן ופשר גם בתוככי אושוויץ. כך למשל האדמו"ר מקלויזנבורג רוקד בצריף באושוויץ עם כמה דפי משניות קרועים ורואה נוכחות א־לוהית בתוככי הגיהנום. זו לא הכחשת שואה בעיניך?

"זה תיאור אישי של אדם גדול, ואנשים שהיו עמו מאשרים שכך אכן זה היה – הוא אכן רקד בדבקות אקסטטית בתוך צריף באוושויץ. יש תגובה כזו והיא אותנטית. אני לא רוצה להתעלם ממנה, גם אם אני מעלה מחשבות שונות. הפירוש שאני נותן לה הוא שההכרעה הסובייקטיבית שלו ש'מלוא כל הארץ כבודו' היא היא הנוכחות הא־לוהית באושוויץ. כשאני מכריע שבורא עולם נמצא איתי, אז הוא אכן נמצא איתי. כשאדם באושוויץ אומר באמת: 'הבורא כל עולמים נמצא כאן' – הוא מנכיח באמירתו את הא־לוהים".

אז התיאולוגיה עצמה עוברת הפרטה? כלומר – לפי חווייתו של האדם כך היא נוכחות הא־לוהים בעולם?

"אפשר לקרוא לזה 'שבירת הכלים'. אין כוונתי לאינדיבידואליות מוחלטת. ניסיתי בספר לעשות הכללות, לייצר שיח משותף שרלוונטי לכמה וכמה הוגים מכיוונים שונים. אך הכוונה הכללית היא שאכן לשואה פנים רבות והיא תובעת מענה אותנטי מכל אדם, כפי הכרתו ועומק יכולותיו הנפשיות והאינטלקטואליות. ולפי המענה שהוא נותן כך היא נוכחות הא־לוהים בחייו, נוכחות אמיתית ולא שגרת לשון ריקה".

חינוך למפגש ממשי

גם בעולם החרדי מצאת תשובות עומק?

"הצגת העמדות החרדיות במחקר השואה האקדמי עד כה לא הייתה מעמיקה במיוחד, ולא שמו לב לתגובות היותר עמוקות לשואה, אשר משוחחות עם השקפות עולם אחרות, אפילו עם ההומניזם. בהיבט המחקרי, זו בעיניי אחת התרומות המרכזיות בספר לתיאור ההגות היהודית שאחרי השואה. אמנם גם החרדים עצמם לא שמו לב להוגים מקוריים שבאו מקרבם והכניסו את דבריהם לרובריקות המוכרות. זה מצב מצער שהעולם החרדי מצוי בו – הניתוק הגמור מן ההיסטוריה. אם אתה מנותק מההיסטוריה אז גם אירוע בסדר הגודל של השואה לא יכול לזעזע לך את יסודות הבית".

שר החינוך, הרב שי פירון, אמר שהוא רוצה להתחיל להכיל את זיכרון השואה ומשמעותה כבר בגן הילדים. בתיכון שולחים משלחות נערים לפולין. מה יש לך לומר למערכת החינוך על האופן שבו צריך להבנות את זיכרון השואה?

"המסורת היהודית ידעה לייצר כל מיני תבניות עשירות ומתוחכמות היודעות לשוחח עם כל גיל כפי הבנתו. כך למשל ילדי גן יכולים ללמוד על יציאת מצרים בלי להבין את משמעותה, את הטרגדיה שבה כמו גם את גודל ההצלה. על מנת לייצר מערכות המשמרות את זיכרון השואה, צריך ללמוד מן המסורת היהודית. אני לא משוכנע שהמסע לפולין שנערי תיכון יוצאים אליו באלפיהם הוא הדרך האולטימטיבית לשימור הזיכרון. לעתים הוא מייצר תודעה שטחית – בגרמניה היו רשעים, אנחנו הטובים, וזהו. בלי זעזוע אמיתי של כל רובדי הנפש זה לא שווה כלום.

"הייתי פעם עם תלמידים בטרבלינקה, שנחרשה ונזרעה ואין בה דבר חוץ מסלעי זיכרון. הם שאלו אותי: 'למה באנו לכאן, הרי לא רואים כלום? טוב, בסדר, 800 אלף יהודים, אבל למה באנו?'. כשאין כלים רגשיים ואינטלקטואליים – תיאולוגיים, אתיים – ליצירת מפגש אמיתי ממשי עם 'מקום', אז באמת התלמיד מחפש רק 'אטרקציות ויזואליות', ואין לו שום יכולת ליצור דיאלוג פנימי עם משמעותו של המקום. מסעות של 'כמה היה נורא, כמה היינו חלשים, אז בוא נלך לארץ ישראל ונתגייס לצבא כדי שלא תהיה שואה נוספת', מחמיצים את משמעות השואה, לא נפגשים עִמה באמת. אוי לנו אם המסקנה הציונית לבדה זה מה שמפיקים מהשואה. צריך לשאול מהי מדינה יהודית לאור השואה, מהי אחריות חברתית, מהי אנושיות, מוסריות, תפילה – לנוכח השואה. אילו תופעות היו שם שיש מה ללמוד מהן – הבחירה החופשית, הנבחרות, שימת לב לפני אדם. מי שנוסע לשם צריך להיות בשל".

העמידה שלך מול השואה היא עמידה חסידית, המאמינה שכל דבר בעולם אומר לי משהו, א־לוהים משוחח עִמי מבעד לאירועי העולם, שעה שהחסידות עצמה – גופה ואמונתה נשרפו באושוויץ.

"לכל דבר בעולם יש גוף ונשמה. גם לחסידות היה גוף – חסידים וחצרות – ונשמה, האמונה החסידית. אבל גם לנשמת החסידות, האמונה ש'מלוא כל הארץ כבודו', יש גוף ונשמה. אכן, אולי גם גוף האמונה החסידית עלה באש המשרפות השמימה. אבל נשארה ככל הנראה הנשמה של הנשמה החסידית. המקום הפנימי הזה הוא מבוקשי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' טבת תשע"ד, 13.12.2013