כבר לפני חמש שנים הוכרז הרב אריה שטרן כמועמד הציונות הדתית לרבנות ירושלים. בינתיים הוא מדבר על מצב הרבנות, על נשים וספר תורה ועל הומוסקסואלים בקהילה, ומסרב להתרגש מרנסנס השיבה החילונית לארון הספרים היהודי

בעוד שנה ייכנס הרב אריה שטרן לשנתו השבעים – אירוע משמח בדרך כלל, אך עבור הרב שטרן הוא יסמל את סגירת חלון ההזדמנויות שנפתח לו בחמש השנים האחרונות: האפשרות לכהן כרבה הראשי של ירושלים. החוק אוסר על רבנים מעל גיל שבעים להציע את מועמדותם לתפקיד, והרב שטרן ייאלץ לוותר על חלום חייו, על המטרה שלמענה הוא נלחם כבר שנים רבות – מטרה העומדת מבחינתו הרבה מעל לדמותו הספציפית: רבנות ציונית דתית.

קשה להניח את הרב אריה שטרן במשבצת אחת. הוא בוגר ישיבת "מרכז הרב", ראש מכון הלכה ברורה ורב קהילה ותיקה בשכונת קטמון בירושלים; איש גמרא והלכה, שהיה גם ממייסדי בית הספר לקולנוע "מעלה" ואף לימד במשך שנים בישיבת ההסדר פתח תקווה; תומך נלהב במגורים בשכונות של דתיים וחילונים, אך זהיר בכל הקשור למהפכות בהלכה; לראשו כיפה שחורה, אך הוא שירת בצבא והיה לתלמידו המובהק של הרב צבי יהודה קוק.

בירושלים הוא מתגורר קרוב לחמישים שנה – דמות מוכרת ברחובות קטמון הישנה ובשטיבלך הציוני־דתי בשכונה. הוא לא אוהב להסתגר במגדל השן הרבני: הוא מתרפק על המגע החי עם אנשים, עם קהילה.

צורך בסמכות מרכזית

לפני כחמש שנים הוכרז הרב שטרן כמועמד הציונות הדתית לרבנות ירושלים, אך כדרכן של בחירות לרבנות מדובר בתהליך ארוך, רווי מעקשים, יצרים ואינטרסים פוליטיים.

כשאני שואל אותו מה דעתו על בחירתו של ניר ברקת לכהונה שנייה כראש עיריית ירושלים הוא משבח את ראש העיר החדש. "ברקת הרים את הדגל של רבנות ציונית־דתית, ועל כך אני משבח אותו", אומר הרב שטרן בפתח שיחתנו בסלון ביתו. "המעשה שלו צריך לשמש דוגמה למנהיגים אחרים במדינת ישראל, חילונים ודתיים. נכון שיש קשיים לאורך הדרך, אבל ברקת נרתם לנושא הזה יותר מכל אדם אחר.

"אני מאוד מצטער על כך שהנושא הזה לא עומד על סדר יומן של המפלגות הדתיות. ראשי הציבור הדתי לאומי לא מתעניינים בנושא הזה, לא מתעסקים בו. זה פשוט לא מעניין אותם. אני אגיד לך יותר מזה: שר בכיר במפלגת הבית היהודי הודיע שהוא תומך במשה ליאון, כי הוא רוצה לשמור על קשרים טובים עם ליברמן בגלל הנושאים המדיניים. אם אתה כבר תומך בליאון, לפחות תדרוש ממנו להתחייב להעמיד רב ציוני־דתי. אבל לא. גם את זה לא עושים. ברקת הדגיש את המחויבות שלו לנושא.

"היום, כשאני מדבר על הרבנות הראשית, אני מרגיש מאוד לא בנוח", מתוודה הרב שטרן, "זה נראה כאילו אני מדבר על עצמי באופן אישי. אבל אני לא רוצה לדבר עליי, אלא על הרעיון. הרעיון של רבנות ציונית־דתית חשוב מאין כמותו. זה לא קישוט, זה משהו מהותי. ציונות דתית היא התייחסות דתית ואמונית לקיום המדיני של הציבור בארץ ישראל. השאלה היא, בסופו של דבר, האם אתה רואה ערך וחשיבות דתית במציאות המיוחדת כאן בארץ, האם אתה מזדהה עם הציבור או מתבדל ממנו. השאלה הזו קובעת איך אתה מתייחס לבעיות שעומדות על הפרק. הצורך ברבנות קשור לזה. חסר היום מוסד תורני שמקובל על כולם, מוסד עם סמכות מרכזית שיש לו כוח להכריע, והוא קשוב לציבור ולא מנוכר לו. זו הרבנות הראשית שהרב קוק חלם עליה. הוא הבין שהמודל של הגלות, שבו יש רב לכל קהילה, לא יכול לעבוד בארץ ישראל. יש צורך בסמכות מרכזית, במוסד שיש בו גדולי תורה שמקיימים קשר עם הציבור".

"מפחד מגילוי פנים בתורה שלא כהלכה". הרב אריה שטרן
צילום: מרים צחי

אין הדרכה. יש לחץ

פעם זה היה שונה?

"בהחלט. לפני ארבעים וחמישים שנה ישבו במועצת הרבנות הראשית – אני אפילו לא מדבר על הרבנים הראשיים – יהודים גדולי תורה, שלכולם היה חשוב לשמוע מה שיש להם לומר: הרב בצלאל ז'ולטי, הרב שאול ישראלי, הרב עובדיה הדאיה. היום זה לא המצב. אני לא מבין איך ייתכן שיש מועצת רבנות ראשית שהרב יעקב אריאל והרב זלמן נחמיה גולדברג אינם שותפים בה. אומרים שהם לא הצליחו בבחירות. מה פירוש בחירות? זו כנסת? מקום לחלוקת ג'ובים? כך הרבנות הופכת להיות לא רלוונטית. הציבור מבין את זה, ומואס ברבנות".

ונניח שהיו גדולי תורה במוסד, כמו פעם. מה היה שונה בפועל?

"אם גדולי התורה של הציבור היו יושבים שם, הייתה למוסד הזה סמכות. הוא היה משמיע את קולו בסוגיות שעומדות על הפרק, והציבור היה נשמע לו. הרבנות הייתה נותנת הדרכות, מחווה דעה ומעניקה גיבוי לרבנים בכל הארץ. היום לא שומעים משם שום דבר – איש הישר בעיניו יעשה, אין הכוונה, אין הנהגה. אנחנו נמצאים במדינה, בציבור, לא בקהילות מבודדות. ברגע שקהילה אחת מחליטה משהו מסוים, גם הקהילה שלידה רוצה לאמץ את אותה החלטה. היום, כשקהילה סמוכה מחליטה משהו שאני לא מרוצה ממנו, אין לי יכולת להתמודד עם זה. אני צריך להדוף את כל אלו ששואלים למה אצלנו לא עושים ככה גם כן".

ומה אתה עונה?

"היום אין לי מה לענות. מי ששומע לי עוד שומע לי, ומי שלא – לא. אנחנו לא נמצאים במצב של קהילות סגורות וסודיות, הכול גלוי היום. זה מצב לא תקין. הפתרון הוא לחזור לרבנות ראשית שיודעת מהי תורה, ומקבלת החלטות מתוך סמכות מרכזית; רבנות שמשתפת כמה שיותר רבנים, ומנהלת דיאלוג עם הציבור. אם הייתה רבנות ראשית משמעותית, שהייתה נותנת הדרכות ומייעצת, הציבור היה מקשיב, היה גיבוי מרכזי לרבני הקהילות, הייתה סמכות".

הסמכות הזו שהרב שטרן חולם עליה תייצב קונצנזוס הלכתי־ציבורי ותכרסם בתופעות שוליים משמאל ומימין: קהילות שמחליטות לגלוש לאזורים שנויים במחלוקת מבחינה הלכתית, ורבנים שידם קלה על הדק ההחמרה והאיסור. "מי שמחמיר יש לו על מה לסמוך", הוא אומר, "אבל צריך שיקול דעת, לדעת היכן להחמיר והיכן צריך להקל. כשרבנים ניגשים לפסוק נדרשת מהם אחריות, סמכות; אם הם יתרגלו לומר על כל דבר 'אסור', לא ישמעו להם.

"פעם סיפרתי לאחד מגדולי ישראל על האתגרים שרב קהילה מתמודד איתם. הוא אמר לי: 'נו, מה הבעיה? אל תהיה שם'. האם בכך פתרנו את הבעיה? האם הפתרון הוא לברוח? הפתרון הוא רבנות חיובית, מזדהה, שתהווה כתובת לרבני קהילות ומקום לחשיבה משותפת מנקודת מבט חיובית, ולא רק של 'לכו לכל הרוחות'. היום אין שום דבר, אין הדרכה, ויש לחץ על הרבנים ללכת לכיוונים שונים, לחץ שהם לא יכולים לעמוד מולו".

משכב זכור ומחללי שבת

את הלחץ הזה מכיר הרב שטרן היטב. כרב קהילה בקטמון הוא נחשף לתביעה ההולכת וגוברת לשיתוף נשים בחיים הדתיים. בסביבת מגוריו פועלים כמה וכמה מניינים שוויוניים. אף שהקהילה שבראשה הוא עומד מורכבת מקהל שמרן וותיק יותר, הרוחות המנשבות ברחובות העיר לא פוסחות גם עליו, והוא נדרש להתמודד איתן. "מעורבות של נשים בתפילה היא חידוש של התקופה הזו", אומר הרב שטרן. "בעולם שאני מכיר מימיהן של אמי וסבתי לא הייתה תביעה כזו, והדבר ניכר גם בדברי הפוסקים. הסבתות שלנו לא רצו את זה. היום המצב השתנה, ואי אפשר להפטיר כדאשתקד שבדורות הקודמים זה לא היה כך. אי אפשר להסתמך על מה שהיה לפני מאה שנה.

"ברור שיש צורך לחדש דברים, מתוך עיון בהלכה. הנושא הזה עלה בעיקר בשמחת תורה, לגבי ריקוד נשים עם ספר תורה. התלבטתי הרבה בסוגיה הזו. מדובר בשאלה גבולית מבחינה הלכתית, וההכרעה שלי בסופו של דבר הייתה להציב ספר תורה על הבימה בעזרת הנשים ושהנשים תרקודנה סביבו, ולעשות כך גם בעזרת הגברים. זה הפתרון שאני מציע".

שנשים תרקודנה מסביב לספר תורה שיונח על הבימה?

"כן. זו התשובה שגיבשתי בהתייעצות עם הרב יעקב אריאל. צריך לזכור עוד משהו: אנחנו לא יכולים לחשוב כאן רק על עצמנו ועל הצרכים של הקהילה שלנו. בשמחת תורה אמרתי למישהו מהקהילה שלי: תאר לך שהגיס שלך, שהוא אדם חרדי, יבוא בשמחת תורה לבית הכנסת שלך ויראה נשים רוקדות עם ספר תורה. איך הוא ירגיש? האם הוא יוכל להשתתף? החשש שלי הוא שאם נמתח את הגבולות יותר מדי, בתי הכנסת שלנו יהיו סגורים בפני אנשים שאינם חושבים כמונו. אחדות עם ישראל כוללת גם את החרדים, ואם אנחנו רוצים לשמור על אחדות איננו יכולים להפוך את בית הכנסת למקום סגור. גם זה שיקול".

מה תגיד לזוג הומוסקסואלים דתיים שרוצים להתפלל בבית הכנסת שלך? להיות חזנים, לעשות קידוש לקהילה?

"אני מתייחס להומוסקסואלים כמו שאני מתייחס למחללי שבת. אנחנו מקבלים מחללי שבת לבית הכנסת שלנו. אנחנו שמחים שהם באים, כי טוב יותר שיבואו מאשר שלא יבואו. אין הבדל בעיניי – אלה בעלי עברה ואלה בעלי עברה. אני לא אנדה אותם. אשתדל שהם לא יהיו שליחי ציבור, אבל בוודאי שלא אסלק אותם ולא אגרש אותם. משכב זכור הוא חטא חמור, אבל אי אפשר גם לומר שהוא יותר חמור מכל עברה אחרת".

הפיזור של "מרכז"

ביתו השני של הרב אריה שטרן הוא ישיבת "מרכז הרב", שאותה כמעט לא עזב ב־45 השנים האחרונות. הוא נולד בתל אביב לבית ציוני־דתי, למד בישיבת היישוב החדש, ובסיום לימודיו חיפש ישיבה גבוהה ברוח ציונית ("אני עוד לא סיימתי להתרגש מהפלא העצום הזה", הוא אומר על מדינת ישראל, שכאשר הוקמה היה בן ארבע שנים). כך הגיע לישיבת "מרכז הרב", שהייתה, באמצע שנות השישים, ישיבה קטנה ועזובה בביתו הישן של הרב קוק. שבעים בחורים למדו בה אז, לפני ששדרגה את מעמדה והפכה לגורם משמעותי בעיצוב דרכה של הציונות הדתית.

הרב שטרן נקשר בדמותו של הרב צבי יהודה קוק. הרצי"ה הטיל עליו ועל הרב יוחנן פריד ב־1970 להקים את מכון הלכה ברורה, שיממש את חזונו ההלכתי־תלמודי של הרב קוק האב. מאז הוא שם, במרתפי הישיבה שבה למד, עמל יחד עם צוותו על מסכתות התלמוד. לאורך השנים גם שימש ר"מ בישיבה, וכן בישיבת קריית שמונה; הוא אף מסר שיעורים כלליים מדי שבוע בישיבת הכותל ובישיבת אש התורה, וכן בישיבת ההסדר בפתח תקווה. "מרכז הרב היא הישיבה שלי", הוא אומר. "כל מה שאני אומר בא מתוך הלימוד בבית המדרש של הרב צבי יהודה – הראייה הכללית, היחס החיובי למדינה. הכול".

נדמה שכיום הרוח הגדולה הזו של "מרכז הרב" התפזרה לכל עבר.

"הפיזור הזה הוא דבר מבורך. לא צריך להתפלא על כך שהדברים מופיעים בגוונים שונים. הרב צבי יהודה היה אדם אחד, והרוח שלו נפוצה. אז אם בתוך הישיבה היה מין 'מכון מאיר' קטן והיה מסלול דמוי־מכינה קדם צבאית, היום המוסדות האלה קיימים בפני עצמם, עם הרוח של מרכז הרב. המקום עצמו נשאר מקום של לימוד תורה, שזה כמובן מאוד חשוב, אבל הרוח יצאה ממקום אחד והתפרסה. מצאתי את הרוח הזו כמעט בכל מוסד שלימדתי בו – כולם היו אחיי וחבריי. כשלימדתי בישיבת פתח תקווה הרגשתי שהיא מזכירה לי במידה מסוימת את מרכז הרב של פעם. היה שם גוון מסוים שהזכיר לי את הישיבה בתקופתי".

הרב שטרן מזהה את טביעות האצבע של רבו וישיבתו כמעט בכל מוסד בציונות הדתית, אך גם הוא מודה שיסודות בסיסיים בתורתו של הרב צבי יהודה נשכחו עם השנים. "הוויכוחים הקשים על ההתנחלויות הסיטו את מרכז הכובד של הדיון הציבורי לנושא של ארץ ישראל", הוא אומר. "זה הפך לנושא מרכזי שהכול נמדד על פיו. צריך הרבה כוחות רוחניים כדי להילחם על ארץ ישראל ולשמור על התייחסות נכונה למדינת ישראל, ובמצב של עימות בין השניים האלה לפעמים מאבדים את הערך הגדול של קיום מדינת ישראל. זו סכנה".

האם הדימוי הזה רחוק כל כך מדמותו של הרב צבי יהודה? הוא אכן היה פעיל בהקמת גוש אמונים ודיבר לא מעט על יהודה ושומרון.

"אין ספק שהוא ראה שליחות בנושא הזה, אבל צריך לזכור שעד מלחמת יום הכיפורים הוא כלל לא עסק בזה. אחרי מלחמת ששת הימים הוא חשב שהדברים יסתדרו מאליהם, ורק אחרי מלחמת יום כיפור, כשהתחילו לדבר על נסיגות, הוא החל לפעול בתחום הזה. אבל גם אז הוא תמיד קרא לסבלנות. הרב צבי יהודה לא היה איש של 'עכשיו'. הוא היה איש של סבלנות. זו אחת המידות הכי חשובות שהוא לימד אותנו – לא לדחוק, לא ללחוץ, לא לאבד עשתונות. גם כשהוא פעל למען ההתיישבות, אף פעם לא שמעתי ערעור על הרעיון החשוב והיסודי של כלל ישראל. זה לא היה על חשבון מה שהיה קודם, אלא בנוסף. היום יש כאלה ששכחו את זה".

יש גם כיוונים חדשים, כמו הפנייה אל החסידות והניו־אייג'. איך אתה רואה את התופעה הזו?

"מצד אחד זה לא זר לי בכלל. אני בא מבית חסידי, אני ממש לא 'מתנגד'. אני חושב שאם החסידות מטפחת ומעודדת את הצד הרגשי שקשור לאמונה, אם היא נותנת שמחה ומחזקת – זה דבר חיובי. אבל אסור שזה יבוא על חשבון הדברים היסודיים והכלליים. אני ממש לא נגד העידוד של הצד הרגשי והשמח יותר באמונה, אבל לפעמים אני מוצא שזה בא על חשבון – שעוזבים את ההתייחסות אל כלל ישראל והולכים למחוזות של הפרט. כשאני רואה יהודים נוסעים לאומן בראש השנה זה כואב לי. ממש. אני לא מבין איך אפשר לעזוב את ארץ ישראל, שהשכינה שורה בה, ולנסוע כדי לחוות התרוממות רוח בחוץ לארץ. אתה רוצה התרוממות רוח? לך למירון, תתפלל יחד עם עשרים אלף איש ותרגיש את זה. כשנוסעים מכאן בראש השנה כדי לקבל השראה רוחנית, אני, בתור איש של ארץ ישראל, מרגיש פגוע. אני נפגע בשם הארץ".

שכונות מעורבות

לרב אריה שטרן תוכניות רבות לימים שבהם ישב על כיסא הרבנות. הוא מדבר על זהותה היהודית של המדינה – הדגשת התאריך העברי; סוגיית שעון הקיץ, ואפילו מאכלים לא כשרים שמוגשים בתוכניות ריאליטי. "מזעזע אותי", הוא אומר, "שבמדינה יהודית יש תוכניות ריאליטי שמגישים בהן בשר וחלב או בשר טרף. לא כך צריך להיות במדינת ישראל". גם הוא צפה בנאומה של ח"כ רות קלדרון בכנסת, שבו לימדה שיעור תלמוד מעל לדוכן הנואמים. צפה, אך סירב להתרגש.

"אני לא רואה את הרנסנס הגדול כאן", הוא אומר. "יש פה דילמה קשה. אני מאוד מפחד מגילוי פנים בתורה שלא כהלכה. הזהות היהודית קשורה לעשייה, להלכה. בעיניי לא יכול להיות קשר לתורה בלי מחויבות למעשה. כל זמן שעוסקים בדברי אגדה ומביאים סיפור יפה מהגמרא זה נחמד, אי אפשר להגיד שזה לא דבר חיובי, אבל זה לא מוביל למה שאני מתכוון אליו. אני לא מתרגש מהתופעה הזו, כי אם היא לא מתחברת למחויבות מעשית זה עוד לא זה".

הוא חולם גם על מפגשים בין רבנים מכל המגזרים, על צניעות ויושר בחיים הציבוריים, על צמצום פערים חברתיים. הרב שטרן יושב בתוך עמו, באזורים שגרים בהם דתיים וחילונים יחד. המושג "שכונות לדתיים" מקומם אותו. כרבה של ירושלים הוא מתכוון לפעול למען קיום קידושים משותפים לדתיים וחילונים, שייערכו אחת לחודש בבתי הכנסת בירושלים אחרי תפילת מוסף. "החיבור הזה מאוד חשוב בעיניי", הוא אומר, "קשה לי שאנשים דתיים מסתגרים בשכונות משלהם ולא מוכנים לפגוש את האחר. הנזק שאולי יכול להיגרם הוא הרבה פחות משמעותי מהתועלת של מפגש כזה. יש ערך גדול לכך שדתיים יכירו חילונים וחילונים יכירו דתיים, שיהיו מגורים ביחד. ההיכרות הזו חשובה".

כשאני מבקש ממנו, לסיום, להעריך את סיכוייו, הוא שומר על עמימות ומביע תקווה. בינתיים הוא ממשיך בעבודתו היומיומית במכון הלכה ברורה, ובעיקר ממשיך לחלום על העיר הזאת, על מה שיכול להתחולל בה. האם הרב שטרן יזכה לשבת על הכיסא הרם הזה? האם יצליח לשקם את האמון של הציבור בממסד הרבני? האם יצליח לגבש שיתוף פעולה עם החרדים בעיר, וגם לרכוש את אמונם של החילונים? השאלות הללו נותרו, עד כה, ללא מענה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' חשוון תשע"ד, 25.10.2013