הרב שהנהיג קהילה יהודית קטנה בלייקווד והפך אותה למעצמת תורה היה לסוכן ביטוח בברוקלין. בארץ ניהל את בתי הדין בתל אביב למרות ביקורתו על הממסד הדתי

לפני כעשור, במסגרת אחד ממחקריי בסוציולוגיה, חקרתי בשיתוף פסיכולוגית את התופעה של עולים מארצות הברית שממשיכים לעבוד שם, נוסעים לתקופות ומשאירים את המשפחה בארץ. שותפתי למחקר התעניינה בהשפעת הנסיעות על המשפחה ואני התעניינתי בזהותו ובהזדהותו של הנוסע – כבנה של איזו מדינה ותרבות הוא רואה את עצמו וכיצד רואים אותו חבריו ועמיתיו. בגלל סיבות שונות לא הצלחנו להשלים את המחקר ושכחתי ממנו עד שהתחלתי לעבור על כתבי אבי וקורות חייו. סיפורו היה שונה ממוקד המחקר ההוא אבל היו בו נקודות חופפות ומעניינות.

הרב ניסן וקסמן (וואקסמאן) חי בשלוש יבשות, הסתגל לשלושתן והפנים רבות מתרבותן. הוא נולד בעיר סטארובין שבמחוז סלוצק (כיום ביילרוס) בתרס"ה (1904). זמן קצר לאחר שנולד נסע אביו לארצות הברית בכוונה להתפרנס ולהביא לשם מאוחר יותר את אשתו ובנו. כעבור פרק זמן התחרטה משום מה אמו, התעקשה שלא לעזוב את סטארובין וראתה בנסיעת בעלה עזיבה לצמיתות. ניסן נשאר, אם כן, בן יחיד ללא אבא בבית. טיפוחו וחינוכו נפלו מכאן ולהבא על כתפי אמו. כל חייו נשאר קשור רגשית לעיירה סטארובין, ובתיאורו אותה בספר הזיכרון לסלוצק (פנקס סלוצק ובנותיה, ניו יורק ותל אביב, תשכ"ב 1962), הוא מגדיר אותה "עיירתי החביבה" וממשיך:

כמה מאורעות והרפתקאות עברו עלי. כבר חציתי ימים וארצות תבל, שבהן ראיתי ערים גדולות, לאין ערך יפות ממך, ובכל זאת את חקוקה בלבי וניצבת נגד עיני, על כל האורה והצללים שבך, על שדותיך, יערותיך וביצותיך, על בחיריך־אציליך, אשר זיו פניהם וטוהר לבבם לא ימחו מזכרוני לנצח, גם עם הדלות והבערות שקיננו בך (עמ‘ 238).

קהילה יהודית חשובה. הרב ניסן וקסמן עם הרב יצחק אייזק הלוי הרצוג בלייקווד

בצעירותו למד בישיבת הרב איסר זלמן מלצר בסלוצק ואצל הרב אלחנן וסרמן בסמילאוויץ ונקשר נפשית לשניהם. הוא היה בן בית אצל משפחת ר' איסר זלמן ונשאר בקשר עם שני חתניו, הרב אהרן קוטלר שהיגר לארה"ב והרב יצחק בן־מנחם שעלה לירושלים. השיחה האחרונה שלו עם הרב וסרמן הייתה בארצות הברית, שנים רבות אחר כך, כאשר ר' אלחנן עמד לחזור לליטא בתרצ"ט אחרי ביקור קצר בארה"ב למגביות עבור הישיבה שלו. הרב וקסמן, אז כבר תושב ארה"ב, התחנן בפניו שלא להסתכן ולהישאר בארצות הברית, אבל הלה סירב, חזר ונספה שם בתש"א. בבגרותו למד הרב וקסמן בישיבות מיר וסלבודקה. בשתיהן הצטיין בלימודיו ונקשר לראשי הישיבות ובשתיהן קנה לעצמו את רוב חבריו לחיים.

בתרפ"ב הגיע אבי לניו יורק עם אמו, שמזרח אירופה כבר הפכה לבלתי נסבלת בעבורה. הוא למד בישיבת רבנו יצחק אלחנן, שאז הייתה בקצה הדרומי של מנהטן (Lower East Side) ובתרפ“ו הוסמך לרבנות על־ידי הרב שלמה פוליאצ‘יק (“העילוי ממייצ‘עט“) וחבריו. משם חזר למזרח אירופה ללמוד שוב בישיבת מיר, ובשנת תרפ“ט הוסמך להורות ולדון על ידי הרב אליעזר יהודה פינקל, הרב אברהם צבי הירש קאמאי, הרב שמעון שקאפ ועוד.

זמן קצר אחרי שהגיע שוב לארצות הברית, בתרצ“ב, התקבל אבי כרבה של לייקווד בניו ג‘רזי. אחרי שהתיישב במקום והובטחה פרנסתו היה פתוח לשידוכים. חברים משותפים הכירו לו את שרה רבקה, בתם של הרב אברהם נחמן והרבנית גולדה מרים (פרייל) שווארץ. האב היה תלמיד חכם ידוע, רבה של קהילת יהודי רוסיה בבולטימור, מרילנד. למרות שהוריה התגוררו בבולטימור, שרה רבקה גרה בקרבת מקום לעבודתה כאחות מוסמכת בבית חולים בניו יורק, תופעה מאוד יוצאת דופן בעבור בחורה דתית, ובפרט בתו של רב ותלמיד חכם ממזרח אירופה. בניו יורק הייתה תחת חסותו של דודה, אחי אמה, הרב אלעזר מאיר פרייל, רבה של אליזבט, ניו ג‘רזי.

חמץ של האדמו"ר מחב"ד

כאשר הגיע הרב וקסמן ללייקווד הייתה זאת עיר קטנה עם קהילה יהודית קטנה. ברשימה של תפוצת היהודים בערים ועיירות בארצות הברית שבאנציקלופדיה היהודית שיצאה לאור ב־1906, רואים שבשנת 1905 כמעט לא היה אף יהודי בלייקווד. בית הכנסת המקומי "בני ישראל", שנוסד ב־1904, כלל 15 חברים. העיר הייתה ידועה בעיקר בזכות מספר בתי מלון שבהם התארחו בחודשי החורף חשובי החברה האמריקנית ממחוז ניו יורק. הקהילה היהודית שם גדלה לאט, בעיקר בזכות רוכלים ואיכרים מגדלי עופות שהיגרו ממזרח אירופה. לפי נתונים בשנתונים של הוועד היהודי האמריקני, ב־1915 כבר היו בעיר כ־375 יהודים וב־1937 הגיע מספר היהודים בעיר לכ־1,300.

הרב וקסמן שימש שם ברבנות עד שנת תש"ג, 1943, עם מספר חברים לא גדול ובתוכם מספר קטן של בני קהילה שומרי מצוות. הוא פעל בדרכי נועם לשפר את מצב היהדות שם והשאיר קהילה חזקה בהרבה משמצא. הוא דרש באנגלית שהייתה לשפת הדיבור שלו. הוא גם למד והעריך את התרבות האמריקנית, ומכיוון שלא גידל זקן – הן מתוך רצון והן בגלל שהזקן פשוט לא גדל כראוי – הוא היה בצורתו ובהתנהגותו "רב אמריקני". במשך רוב שנות כהונתו הוא המשיך להתכתב עם ידידים במזרח אירופה ועשה מאמצים לעזור להם ככל האפשר. תחת הנהגתו העיר הפכה לקהילה יהודית חשובה ורבנים ממדינות שונות שהגיעו לארה"ב עשו מאמץ להגיע אליה. כך למשל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג שהגיע לארה"ב במסגרת מפעליו להצלת יהודי אירופה ונפגש עם הרב וקסמן בלייקווד.

שנה לפני כן הגיע הרבי מלובביץ', הריי"ץ – האדמו"ר השישי של חב"ד – לארצות הברית והתארח אצל הרב וקסמן. בח' בניסן ת"ש כתב הריי"ץ מכתב לרב וקסמן ובו הוא מודה לו על הכנסת האורחים החמה שקיבל ממנו ומקהילתו. הרבי, ששהה בלייקווד בתקופת פסח ת"ש, שלח את עוזרו האישי הרב חודקוב לרב וקסמן כדי שימכור את חמצו, וכך עשה. בחודש הבא, אייר ת"ש, כתב הריי"ץ שוב לרב וקסמן והודה לו על שיחתו עם גיסו, ד"ר יהושע יוסף שוורץ, שהיה ראש הג'וינט באירופה ושהיו לו קשרים דיפלומטיים בפורטוגל – שיחה שנועדה לסייע לו לקבל ויזות למשפחתו.

בתקופת כהונתו לא שקט הרב וקסמן על שמריו ותמיד שאף להרים ולחזק את היהדות בעיר. לשם כך פנה לרבו־ידידו הרב אליעזר יהודה פינקל ממיר שנמלט מאירופה החרבה, וניסה לשכנעו לבוא ללייקווד ולהקים מחדש את ישיבתו שם. כאשר ר' אליעזר יהודה התעקש לעלות ארצה, פנה ר' ניסן לידיד נוסף שלו, ראש ישיבת לומז'ה בפולין הרב יחיאל מיכל גורדון, אבל גם הוא סירב בגלל השתוקקותו לעלות לארץ ישראל. כאשר הגיע לארצות הברית הרב אהרן קוטלר, שאותו הכיר הרב וקסמן עוד מימי סלוצק, הוא פנה אליו והצליח להביא אותו ללייקווד.

כך העיד ד"ר הלל זיידמן:

המקום שבו בחר רבי אהרן (קוטלר) להניח את היסוד לעולם התורה בעולם החדש הוא לייקוואוד, עיירת נופש בניו ג׳ירסי, בה בילו יהודים שוחרי אויר צח ומנוחה מישיבת כרכים, שהיא, כידוע, קשה. 
למה דווקא בקייטנה זו? משום שבה היה מכהן אותה שעה כרב הרב ר׳ ניסן וואקסמאן, למדן מובהק, חניך ישיבות גדולות בליטא. היה זה ר׳ ניסן שהכיר את הגאון עוד מתקופת סלוצק, מקום הולדתו – ואת טיבו ופעלו – שפנה לרבי אהרן בהצעה ליסד את ״ישיבת קלצק“ המחודשת בעיר בה הוא משמש כמרא דאתרא. לא היתה זאת הצעה מופשטת גרידא, בבחינת עצה טובה בעלמא, ר׳ ניסן קיים ״קריינא דאגרתא איהו להווי פרוונקא״, הוי אומר, רתם את כל מרצו והתמסרותו לעזור לרבי אהרן להחיות את ישיבת קלצק. כרגיל התלהב למשימה זו, והקדיש את כוחותיו לסייע לו להתגבר על ‘כל התחלות קשות‘ ועל תנאי המקום והזמן שלא היו קלים בשנים אלה.
בשעה זו שעדים אנו לשגשוגה, בע״ה, של ישיבת לייקוואוד והתפשטותה מחוף המזרחי עד החוף המערבי, אין לשכוח את האיש שהושיט בראשונה יד להגאון בצעדיו הראשונים בשממה רוחנית, כשהפכו למבצר אביר בממדים עצומים, שלא שערנום אז. זה הרב ניסן וואקסמאן (הפרדס, שנה נז, חוברת ג, כסלו תשמ“ג, Dec. 1982, עמ‘ 31־30).

להסתלק מן הרבנות

בתש"ג החליט הרב וקסמן לפרוש מהרבנות בלייקווד. אחת הסיבות העיקריות הייתה תחושתו כי אין ביכולתו למצוא בעיר מוסד חינוכי המתאים לבניו. הקהילה לא ייחסה חשיבות רבה להקנייתו של חינוך יהודי אינטנסיבי לילדי העיר, ואף היו בה מספר חברים שהתנגדו בתוקף לרעיון של "ישיבה קטנה" – בית ספר יהודי יומי שבו לומדים לימודי קודש חצי היום ולימודים כלליים במחצית השנייה של היום. המתנגדים חששו שבית ספר כזה משמעותו הסתגרות מהחברה הסובבת. כמו כן הובילו תביעותיו של הרב וקסמן לסכסוכים חוזרים ונשנים בענייני כשרות עם קצבים ובעלי בתי מלון בעיר. הוא אמנם נחשב למומחה בתחום של שחיטה ובדיקה, אך תקיפותו וחוסר סבלנותו כלפי הקוראים תיגר על סמכותו הובילו לעזיבתו.

על פרישתו הוא כתב:

עדיין מהדהדים באזני דבריו של אותו גאון, ר׳ אהרן קוטלר ז״ל, כשגיליתי לו את מחשבתי להסתלק מרבנותה של לייקבוד הסמוכה לניו־יורק, ששמשתי בה כשנים־עשר שנה והבאתיו להיות ראש הישיבה שמה, בססתי לו את דעתי בגורמים קשים וכמה חשבונות של מצוה אישיים. ר׳ אהרן הקשיב לדברי ואמר: אני לא אומר כלום, אבל אמסור לו מה שסיפר לי חותני הגאון ר׳ איסר זלמן מלצר ז״ל. הוא נתקבל בסלוצק כראש ישיבתה והגאון ר׳ יעקב דוד ווילובסקי (הרידב״ז) שימש ברבנותה. כעבור זמן מה, נסע הרידב״ז לארה״ב כדי לאסוף כסף לצורך הדפסת ביאוריו על הירושלמי ונתקבל לרב ראשי בשיקגו. אז עמדו אנשי סלוצק ונתנו את כתר הרבנות על ראש ר׳ איסר זלמן. בהיותו מטבעו מאד עדין ואציל הרוח, קשתה עליו עול הרבנות וגם חשב שהיא מבטלת אותו מלימוד התורה. לזאת רצה, אחרי שנים אחדות, להתפטר מן הרבנות ושוב להשאר אך כראש ישיבה. כמובן היו בין בני משפחתו וידידיו דעות שונות בזה. ההליט ר׳ איסר זלמן לנסוע אל רבו הגאון ר׳ חיים הלוי סולובייציק ולשאל את פיו. כשהציע רא״ז את בעייתו, שמע ר׳ חיים לדבריו ואמר לו: ״יתכן מאד שאתה צודק בדבריך ואולי נכונים כל החשבונות שלך אבל למעשה, אומר לך שאין זו הלכה פסוקה ואין מורין כן ובודאי שאין נוהגין ככה״. וביאר לו רא״ז את דבריו החותכין והמוחלטים של ר׳ חיים על פי מה שנאמר ביהושע: “והעמדת אותו לפני כל העדה וצויתה אותו לעיניהם“ (במדבר כ״ז). ופירש״י וצויתה אותו – על ישראל. דע שטרחנים הם, סרבנים הם, על מנת שתקבל עליך. והרמב״ן ז“ל כתב שענין וצוית הוא המנוי שממנה אותו במעמדם, וכבר פסק הרמב״ם ז“ל בפ״א מהל׳ מלכים הל׳ ז‘ :״ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המנויים שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם“.

ר' ניסן עבר לבולטימור ושימש מספר שנים מנכ"ל "ישיבת חפץ חיים דבולטימור", שנוסדה ב־1917 על־ידי חותנו הרב א"נ שוורץ, והייתה הישיבה־קטנה הראשונה מחוץ לניו יורק בארה"ב. גם שם הוא לא הסתדר. כנראה שהוא לא היה בנוי להיות משנה למלך, ושם הוא היה מנכ"ל המחויב הן לוועד והן לראש הישיבה.

ב־1948 הציע לו אחד מידידיו משרה בחברת ביטוח בברוקלין, ואבי החליט לעזוב את מלאכת הקודש כמקור פרנסה. המשפחה עברה לברוקלין, ניו יורק, ושם עבד כסוכן ביטוח. הוא למד את המלאכה די מהר וכעבור זמן קצר כבר זכה בצל"שים והעלאות במשכורת. כמוסכם מראש, אחרי מספר שנים הוא פרש מהחברה והפך לסוכן עצמאי. כאשר לקה בהתקף לב ראשון אמי למדה את התחום, קיבלה רישיון, עזבה את משרתה כאחות ונכנסה כשותפתו בסוכנות ביטוח שהקימו יחד.

איש אמונה בודד

למרות השינוי בתחום עיסוקו נשאר ר' ניסן פעיל בקהילה היהודית בארה"ב, והיה חבר הוועד הפועל של אגודת הרבנים דארה"ב וקנדה והסתדרות הרבנים בארצות הברית. בשנת 1960 קיבל על עצמו לשרת כמנהל של "המועצה המרכזית למוסדות התורה והחסד" בניו יורק, שהיה "הארגון המרכזי להרמת תרומות עבור מוסדות עצמאים לדת, חינוך וסעד בישראל שלא היו נתמכים בידי הארגונים להרמת תרומות של ההסתדרות הציונית"; זאת אומרת, מוסדות חרדיים ובעיקר ישיבות ליטאיות בארץ.

הוא לא ויתר על הלימוד ומצא זמן לחקור ולכתוב מאמרים. בלילות, לאחר שובו מעבודתו בחברת הביטוח, היה חוקר וכותב בנושאים יהודיים שונים, כולל ביוגרפיות של רבנים וראשי ישיבות חשובים שאותם הכיר באופן אישי, דברי תורה ועיונים דתיים אקטואליים. המאמרים הופיעו בדרך כלל בכתבי־עת תורניים בארצות הברית ובישראל.

בהתנהגותו ובהזדהותו היה הרב וקסמן יהודי־אמריקני ונטל חלק בתרבות האמריקנית. בביתו עמדה טלוויזיה ותוכניות שונות זכו להתעניינותו. לעתים, ב“יום פטריק הקדוש“, יום החג האירי, הוא לבש עניבה ירוקה כאות הזדהות עם שמחתם. ב־1960 הוא תרגם לעברית את נאום ההשבעה של הנשיא קנדי, ושלח את התרגום לנשיא (עוזרו של קנדי השיב בחום בשם הנשיא).

עם זאת, הוא ואמי השתוקקו לעלות לארץ ישראל וכאשר הוצע לו להיות מזכ“ל בתי הדין הרבניים בתל אביב הוא קיבל את המשרה בשמחה והם עלו ארצה. בתחילה גרו בתל אביב וכעבור כשנה עברו לדירה שרכשו בפתח תקוה. הוא הופיע בטקסים רבים בשם הרבנות ואף נסע פעמיים בשליחות הרבנות לקהילות יהודיות בהודו. ארבע קופסאות הארכיון שלו שנשמרו בספרייה הלאומית בירושלים הן קצה קרחון מהתכתבויותיו הרבות והמגוונות.

אבי התמסר בכל כוחותיו לעבודה בבתי הדין והסתגל במהרה לחברה הישראלית, למרות שהיה ביקורתי ביחס לכמה מאורחותיה ולאופן שבו התעצבו בה החיים הדתיים והממסד הדתי. הוא לא היסס לבקר ולהביע דעתו בנושאים שנויים במחלוקת והתקומם נוכח טיעונים אידיאולוגיים שלא ראה בהם צדק. אולי בשל כך הוא היה ונותר איש בודד. למרות היותו בן לשלוש יבשות ועל אף יכולתו לחוש בנוח בשלוש התרבויות, הוא לא הזדהה ולא היה מזוהה עם אף אחת מהן בצורה מוחלטת.

________________

שבילים מגוונים | שמואל פאוסט

מרבי משה קורדובירו, דרך הסבא מקלם והחפץ חיים ועד הרב קאפח; 
ומהר הבית ודין מומר ועד הסובין בהלכה. מצודתו הפרושה של ר' ניסן

 *

שבילי ניסן

חידושי תורה ביוגרפיות ומאמרים

הרב ניסן וקסמן

מוסד הרב קוק, תשע"ג, 269 עמ'

בנו של הרב ניסן וקסמן, פרופ' חיים א' וקסמן, קיבץ והביא לאחרונה לדפוס את כתבי אביו. הספר כולל שיעורים ודברי תורה ששמע מרבותיו או שכתב בעצמו, מהם נושאים אקטואליים כגון "על קדושת הר הבית ובנין בית המקדש"; ניתוחים ביוגרפיים ופרקי זיכרונות על רבנים וראשי ישיבה שהכיר. מלבד דברי זיכרון ושבח לדמויות עבר ולרבותיו במזרח אירופה ובארצות הברית, הוא מקדיש למשל מאמר לרב יוסף קאפח עם הופעת תרגומו למורה נבוכים, ואותו הוא פותח בדברים הבאים:

למרות שאיני מכירו ואף פעם לא פגשתיו, זה שנים שאני עוקב אחרי האדם המופלא הזה ומשתומם בשמחה על מקומו המיוחד בישראל, בעבודתו הפוריה והברוכה מצד אחד, ובגודל ההסתרה וההעלמה שלו מצד שני, וכבר הגיע הזמן שידע הקהל האינטליגנטי לכל הפחות את האיש ואת שיחו. אף גם שהרב קאפח קיבל פרסים אחדים… נשאר נחבא בפינתו ואינו יוצא בזוג המקשקש… ובוודאי שאין, אפילו בין השכבות העליונות של עולם התורה והחכמה, רבים המכירים אותו ויודעים את ערכו הרב לכל עם ישראל… יחיד ומיוחד הוא הרב קאפח בין כל חכמי התורה בדורנו, בהכרתו וטיולו הטבעי בכרמי התורה, המחשבה והתבונה של גדולי קדמונינו הספרדים, שהשתמשו בשפה הערבית… מי בימינו אלה כהרב קאפח… שיודע להריק את שמן הפילוסופיה התורנית של חכמינו ז"ל, מכלי אל כלי… באופן ברור, בהיר ומעודכן כזה, מבלי לאבד טיפה, הן בתוכן והן בצחות הלשון ויופיו (218).

חלק נוסף כולל מאמרים מגוונים בנושאים נוספים שעניינו אותו, כגון התייחסות לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין עתירתו של הכומר המומר "האח דניאל", שבעיניו "קבע והצהיר לכל באי עולם את הברית והקשר הנצחי של 'קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הוא'"; רשמי שליחות ליהדות הודו; וכן התייחסותו לספר שנלמד בישיבות המוסר ושנטען כי אינו אלא תרגום לספרו של המדינאי האמריקני בנימין פרנקלין. הרב וקסמן יוצא מצד אחד להגנת המחבר וטוען שלא מדובר בהעתקה גמורה, ומצד שני יוצא כנגד המחבר הן על העלמת המקור והן על תוכנו הדל ומסכם את ביקורתו המושחזת כך: "הדברים הטובים בספר הזה הם מתורתו של אותו חכם מפילדלפיה מר בנימין פרנקלין, והיתר – כבודו של המחבר במקומו מונח".

דומה שמניפת האישים ומגוון תחומי העניין שבהם עסק הרב וקסמן, כמו תפיסתו המיוחדת ולשונו החדה, מלמדים על אישיותו התורנית הייחודית והחד־פעמית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013