ליום הולדתי החמישים עשיתי לי טלית מפשמינה שכמעט כולה תכלת, ואני מתפללת בה בצנעה או עם חברותיי. הטלית יוצרת מתחם תפילה הרחב מממדי הגוף

בפולמוס שהתעורר לאחרונה סביב טליתותיהן של נשות הכותל הודגש ביותר – על ידי שני הצדדים שנטלו בו חלק – הפן המעמדי־חברתי של הטלית. כיוון שהתרחשות זו התקיימה במרחב ציבורי ביותר, הכותל המערבי, קשה היה לשני הצדדים להניח להשתמעויותיה הקהילתיות המוחצנות של הטלית. על כן נמשכו אלו ואלו לשיח של איסורים, זכויות, מחאות והיתרים. גם לאחר שמאמרה המלומד והבהיר של ורד נעם "אין ממחין בידן" (גיליון פרשת עקב) הראה כי דרכן של נשים המעוניינות להתעטף בטלית אינה נחסמת על ידי שיקולים הלכתיים, עדיין עומדת בעינה השאלה לשם מה תרצינה בכך, אם לא מן הטעמים החברתיים־ציבוריים.

ואכן בפיותיהם של רבים ורבות, שומרי מצוות ושאינם שומרי מצוות, נותר טעם מר ממאבק הכוחות בכותל המערבי. אף לאורך הדיון ההלכתי המושכל שהוצג במאמרה של ורד נעם לא נמוג טעם זה מפי, עד שבא מכתבה המרגש שכתבה ורד־ברונא למהרי"ל, והזכיר בקצרה את האפשרות הדתית שהטלית כומסת בחובה. ברצוני להרחיב בעניין זה מתוך התנסותי – ממה שעלה בלבי ובדעתי סביב מגעה של טלית בעורי ובמלבושיי ומהדהודיהן־מדרשיהן של מילות התחינה הנאמרת לפני ההתעטפות, בנפשי.

בין קפלי הטלית ימצא האדם מפלט ומסתור. אישה מ"נשות הכותל" צילום: פלאש 90

להתעטף בציצית?

שתי שאלות תם התעוררו בי במפגש החף משגרה עם הברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ־לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בַּצִיצִית": כיצד מתעטפים בהן, בציציות? והיכן ציוונו התעטפות זו? התשובה לשאלה הראשונה קלה ולשונית היא: הציצית הנזכרת כאן אינה הגדילים, החוטים, כמשמעה הראשוני של המילה בפסוק "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו, לח). בברכה מסמנת המילה "ציצית" את יריעת הבד שבכנפותיה קשורים הגדילים. בהמשך אברר כיצד התחולל מעתק סמנטי זה, ואולם כבדת משקל מן השאלה הלשונית היא השאלה השנייה: מה מקורה של מצוות ההתעטפות? הרי התורה בפרשת ציצית שבספר במדבר וכן בפסוק המקביל במשנה תורה: “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ“ (דברים כב, יב) אינה מצווה להתעטף בכסות זו.

באקלימים שבהם מתחלף מזג האוויר לעתים קרובות במשך היום, נהגו בימי קדם להתעטף ביריעות צמר מרובעות שהיו נוחות להסרה ולהנחה רפויה על הכתף בעת עבודה, ושבהן אפשר היה גם להתכסות לעת ערב כשמיכות. התורה מצווה להטיל בכנפותיה־פינותיה של כסות זו גדילים, ציציות, כתזכורת לכלל מצוות ה‘. ידוע כי בזמן המשנה, כאשר היו יוצאים למקומות פומביים, היו הגברים מתעטפים ביריעה זו. פריט לבוש זה כונה בלשון חכמים “טלית“, מן השורש טל“ל, שעניינו צל, כיסוי, וממנו אף “מטללתא“ – תרגומה הארמי של “סוכה“, המסוככת ומצלה על ראשי יושביה.

התעטפות זו הייתה מעיקרה פונקציונלית, ובה כשלעצמה לא היה כל ערך דתי. אולם כשפסקה אופנת לבוש זו, מתוך חביבותה של מצוות ציצית, המשיכו גברים יהודים להתעטף בטלית, רק כדי שיתאפשר להם להמשיך ולקיים את מצוות הציצית, הגדילים שבקצותיה. ולא זו בלבד אלא שהבגד כולו, שהיה מלבוש חולין פונקציונלי, הפך לסממן יהודי, וכונה באופן מטונימי על שם הציציות שבכנפותיו. התעטפות זו הפכה מוקדה של הטלית, עד כדי כך שברכתה כאמור היא “להתעטף בציצית“ (זאת בניגוד לברכת ה“טלית קטן“, “עַל מִצְוַת צִיצִית“).

בלשון הברכה שטבעו חכמים ובתוכנה מיוצגת אפוא הסטת המוקד מן המצווה המקראית – ראיית הציציות המשתלשלות מכנפות הבגד וההיזכרות בכל מצוות ה‘, אל המצווה החז“לית – ההתעטפות ביריעת הבד, שבכנפותיה קשורים גדילים. במעבר זה כרוכים שני שינויים משמעותיים:

מבחינת החושים ומושאיהם – ממצווה שבמרכזה חוש הראייה, והזיכרונות שהוא מביא עמו, למצווה שבמרכזה חוש המישוש; ומאביזר נקודתי, פתיל וגדילים, אל יריעה רחבה המקיפה את ראשו ורובו של הגוף, והתוחמת עבורו בועה אינטימית שתסייע לתפילתו.

מבחינת זירתה של המצווה – המעבר מן המצווה הצנועה, החוטית, שהתחוללה במבט עינו של הלובש המכוון אל גדיליו שלו ובתודעתו, אל הטלית, שהיא מלבוש שלם, התווספו גם השתמעויות היררכיות וחברתיות.

הטלית, המזדקרת לעין כול, נושאת עמה מטען ריטואלי. מטען זה מבחין בין עת תפילה לשאר עתים; בין שליח הציבור לשאר מתפללים (בתפילות שבהן אין המתפללים האחרים מתעטפים); בין נשוי לשאינו נשוי (אצל רוב האשכנזים); בין העולים לתורה לשאר הנוכחים בבית הכנסת (במנחת שבת); ומעבר לשעת תפילה – בין אבי הבן בברית המילה לשאר הקרואים; ובמנהגים מסוימים בין חתן לכל המקיפים אותו. הטלית משמשת גם כסימן היכר דתי ולאומי של יהודי. אפילו פסיו של דגל ישראל באו לו בהשראת עיטורי פסיה.

שני הכיוונים הללו, שהתפתחו בעקבות המעבר ממצוות הציצית אל מצוות הטלית, גלומים במאפיינים שציינה ברונא־ורד במכתבה למהרי“ל במאמרה הנזכר: הטלית כמצוות הגוף והחושים וכמצווה בעלת אופי ציבורי.

עת דודים, עת חולין

ליום הולדתי החמישים עשיתי לי טלית מפשמינה שכמעט כולה תכלת. אינני מתפללת בטלית נשית זו בכותל ולא בשום מקום ציבורי אחר או בבית כנסת שבו אעורר תשומת לב. היא משמשת לי לתפילת יחידה בביתי או בקבוצת הנשים שבה אני מתפללת אחת לכמה שבתות במכון פרדס שבירושלים, לצד מתפללות נוספות שחלקן מתעטפות אף הן בטליתות צבעוניות. בחרתי בכך משום שאין בי היכולת להתרכז בתפילתי ולכוון לבי אל קוני ובאותה עת לתת דעתי על הדהודיו החברתיים של המעשה.

אכן, כאן, ברשות הרבים הכתובה הזאת, אני יוצאת אל השיח הציבורי. בדחילו מוציאות מילותיי הרפלקסיביות את כרובי התפילה מהיכלם אל חוצות הקוראים. אני משתדלת להקפיד על ההבחנה בין עת הדודים של התפילה לבין עתות חולין חברתיות ושסועות תודעה.

בכנפות הפשמינה שלי קשורות ציציות. הרי זהו הסממן הישראלי שעל חובת עשייתו אני קוראת מדי יום בפרשה השלישית של שמע. עתים גדילי הציצית הלבנים ופתיל התכלת שביניהם נראים בעיניי כמנגנון תזכורת סודי ובלתי מובן, שיש במוזרותו-שרירותיותו כדי להעצים את כוחו המסורתי; עתים החוטים הדקים הללו מסמלים בעיניי את ריבוי פרטותיהן ודקדוקיהן של המצוות; ויש שמשמעותית לי דווקא מחוות הגוף הנלווית אל אמירת המלים: "וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" בברכת אהבה – כינוס כל הציציות אל עבר הלב, כהקדמה לייחוד ה' בפסוק הראשון של קריאת שמע. אז מגלמים גדילי הציצית את קצות עַמי, ולפעמים גם את קצותיי, שאותם אכנס אל לבי לקראת פסוק הייחוד.

ואולם כמי שאינה מחויבת במצווה, אך אוהבת אותה, אודה: יותר מאשר אל מראה הציציות, שעליהן דיברה תורה שבכתב, נמשכתי אל חסות יריעתה של הטלית, שאותה הדגישו חכמי תורה שבעל פה, שכוננו את ברכת ההתעטפות בה. הטלית יוצרת מתחם תפילה שהוא רחב מממדי הגוף, אך מצומצם מחלל ההיכל או החדר שבו עומדים להתפלל.

הבגדים שאנו לובשות מתאימים למידותינו ולגזרת גופנו. השאל, הגלימה או הטלית רחבים מן הגוף. בהתעטפות בהם מיטשטש חיטובו של הגוף האישי ומתעמעמת צורת אבריו. על כן שליח הציבור, המבקש לייצג את הקהילה כולה ולא את אישיותו הפרטית, מתעטף בטלית (ידועה דרשתו של ר' יוחנן על א־לוהים כשליח ציבור עטוף, ראו ראש השנה יז, ב).

אל תפילתי חשוב לי להביא את אישיותי הפרטית: את גופי ואת חיטוב אברי נפשי כמות שהם, במדויק, ואת המוצאות אותי ביום הזה ובשעה הזאת. עם זאת, אני נשענת על מוסדות התפילה המשותפים, שלא אני יצרתים, ושאין הם מותאמים לי אישית: אני מתפללת מן הנוסח שבסידור; אני מצרפת אליו את מחוות הגוף המקובלות, כגון השתחוויה, קימה וישיבה, צעדים קדימה ואחורה; ולעתים, אני עוטפת עצמי בפועל בציבור, על מנהגיו המשותפים. כל אלה לא נתפרו לפי מידותיי וצורתי, אלא מהווים מעין טלית החובקת אותי בתפילה שאינה מדויקת לי מראש, במתחם המושך אותי מעבר למידותיי ולתכונותיי האישיות.

מנגד, אף על פי שאין הטלית תפורה לפי המידה האישית, שונה יריעתה מכריכות סידור התפילה המשותף ומכתליו של בית הכנסת: בסידור התפילה בא צקון לחשו של עם ישראל לדורותיו; בתוך כותלי היכל התפילה בא ציבור מתפללים שלם; ואילו אל בין קפלי הטלית בא אדם בודד. ובכל זאת ימצא בעטיפתה – שאינה בגדר מלבוש מדויק מחד גיסא ואינה בגדר היבלעות בציבור מאידך גיסא – מפלט ומסתור.

המרווח שבין תווי הגוף של האני האישי לבין בד הטלית מגלם באופן חושי ומיידי משהו מן הפער שבין התפילה האישית, המדויקת לרחשי הלב של הרגע, לבין נוסח התפילה המשותף. זהו מרווח פורה בין האני כמות שאני לבין האני כפי שאני יכולה להיות (ובמובנים חסידיים מסוימים זו אף זירת הייחוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה).

רפרוף כנפות הנשר

את חווייתי החושית שבתפילה עטופת טלית העשירו גם מילות התחינה שיש נוהגים לאומרה קודם העיטוף בטלית. תחינה זו, הכוללת גם את רעיון זכירת המצוות שבבסיס מצוות ציצית, מדגישה את היסודות העוטפים שבטלית: "וְעַל יְדֵי מִצְוַת צִיצִית תִּנָּצֵל נַפְשִׁי וְרוּחִי וְנִשְׁמָתִי וּתְפִלָּתִי מִן הַחִיצוֹנִים, וְהַטַּלִּית תִּפְרוֹשׂ כְּנָפֶיהָ עֲלֵיהֶם וְתַצִּילֵם כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף". הפסוק המצוטט כאן משירת האזינו "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים לב, יא) מתפרש על ידי רש"י כמדבר בדימוי הנשר המבקש להעיר את גוזליו כדי לקחתם מקנם ולשאתם על אברותיו למקום אחר. אין הנשר הרחמני נוחת על גוזליו הרכים הנמים בקן במלוא כובדו ומטלטל אותם, אלא הוא "מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה כדי שיעורו בניו ויהא בהן כח לקבלו… מחפף, נוגע ואינו נוגע" (רש"י, שם).

דווקא משום שאין הטלית גזורה ותפורה על פי מידות המתפלל, יש בה כדי לעוררו. מגעה מעורר בחמלה כרפרוף כנפות הנשר בגוזליו. כנפיה הרחבות מעבר למידות גופו של המתפלל מעניקות לו מצד אחד תחושת הכלה, חסות, כפרה וחיפוי; ומצד שני, מגע סמלי, נוגע ואינו נוגע, בטרנסצנדנטי. מגעה הרוחף של כנף הטלית בנפש המתפלל מאשר אותה כמות שהיא, בקִנָּהּ החמים, ועם זאת מעורר אותה לעלות על האברה ולהינשא לעבר מרחבים חדשים.

לֹא פְּתִיל רָקִיעַ בְּשׁוּלֵי צִיּוּר שֶׁל יֶלֶד,

לֹא חוּט יָם דַּק בְּזִכְרוֹנָהּ של יְרוּשַׁלְמִית,

כִּמְעַט כֻּלָּהּ תְּכֵלֶת

הַפַּשְׁמִינָה שֶׁלְּטַלִּית הָיְתָה לִי.      

 .

בִּמְשֹׁךְ הַיּוֹבֵל,

בְּשׁוּבִי אֶל כִּסְּאִי וְאֶל אֲחֻזָּתִי,

חַסְדָּהּ עָטִיתִי לִרְאוֹת בְּצִלָּהּ אוֹר.

יוֹדַעַת־לֹא־יוֹדַעַת עֶדְנַת הַמִּרְוָח הָרַךְ,

יוֹדַעַת־לֹא־יוֹדַעַת אֶת שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין

בְּשָׂרִי שֶׁבָּגַר וּבָלָה וּבָשַׁל וְקָמַל וְצָהַל וְצָלַל תַּחַת חֻפָּתָהּ

 .

מִזֶּרֶם מִמָּטָר מֵאוֹנַי הַסּוֹעִים מֵרֶדֶת שַׁחַק מֵעֲלוֹת תְּהוֹם רַבָּה

הוּחַנְתִּי

מָצָאתִי טַלִּית

(“טלית“, מתוך חוט של חסר, הקיבוץ המאוחד תשע“ג)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013