העמדות המקובלות סביב תפילת נשות הכותל ושילוב חרדים באקדמיה רוויות חוסר עקביות. בחינת שתי הסוגיות בעזרת מושג הרב־תרבותיות עשויה לסייע להבנתן

אחד המושגים הפופולריים בשיח האינטלקטואלי בעשור האחרון הוא המושג "רב תרבותיות". ניתוח של הרב־תרבותיות יכול לסייע בהבהרת שני נושאים שעלו לאחרונה לכותרות: הוויכוח סביב נשות הכותל וההתנגדות לשיתוף פעולה בין האוניברסיטה העברית לבין המכללה החרדית על בסיס התנגדות להפרדה בין גברים לנשים במכללה.

מדינת ישראל מתפקדת במישורים רבים כדמוקרטיה רב־תרבותית. בניגוד לדמוקרטיה האמריקנית, למשל, שאינה מכירה בקבוצות דתיות, אתניות או לאומיות כבעלות זכויות או חובות עצמאיות, מדינת ישראל מתייחסת לקבוצות כבעלות זהות קולקטיבית נפרדת. לדוגמה, מערכת החינוך הישראלית מחולקת לחינוך ממלכתי, ממלכתי דתי, חרדי (לזרמיו) וערבי. כל קבוצה מקבלת תקציבים וזוכה לעצמאות חינוכית מסוימת. במישורים רבים הדמוקרטיה הישראלית מתפקדת על פי הנחת יסוד שלפיה המגזרים השונים באוכלוסייה זכאים למשאבים ציבוריים, והיחיד מקבל את חלקו מהעוגה הציבורית לא רק על בסיס אישי אלא גם על פי קבוצת השייכות.

השכלה גבוהה גם למיעוט המבקש ללמוד במסגרות נפרדות. תוכנית חונכות סטודנטים חילונים וחרדים צילום אילוסטרציה: פלאש 90

הרכה והקשה

תיאורטיקנים של הרב־תרבותיות, כמו ויל קימליקה וצ'רלס טיילור, טוענים שגרסות מסוימות של רב־תרבותיות מאפשרות מודלים של דמוקרטיה ליברלית שיש בהם עדיפות על המודל האינדיבידואליסטי האמריקני. לדברי הוגים אלה יחידים אינם מתקיימים בריק חברתי אלא פועלים כחברים בקהילות, בקבוצות אתניות, במסורות דתיות ותרבותיות ובלאומים. אל להן לממשלות ולספֵרה הציבורית להתעלם מההיבטים הקולקטיביים של המציאות האנושית, שהם כה חשובים עבור זהותם של היחידים.

כדי להבין טוב יותר את הרב־תרבותיות הישראלית, ניתן להיעזר בהבחנה שמציע הסוציולוג היהודי הקנדי מורטון וינפלד בין רב־תרבותיות רכה לרב־תרבותיות נוקשה. ברב־תרבותיות רכה, כל קבוצה מכירה בלגיטימיות של הקבוצות האחרות, והממשלות והמדיניות הציבורית עובדות כדי "לחגוג" את הגיוון התרבותי ולסייע לכל קבוצה לממש את זהותה וערכיה, או לפחות לאפשר לה לשגשג על פי הערכים שלה. כל קבוצה, עם צניעות רבה, מודה שהיא רק אחת מהאלטרנטיבות הלגיטימיות לזהות שהאזרחים יכולים לייחס לעצמם.

בניגוד לכך, ברב־תרבותיות נוקשה הקבוצות באוכלוסייה אינן רואות את האלטרנטיבות כלגיטימיות ורוצות לחזק את עצמן על ידי החלשתן של הקבוצות האחרות. הספרה הציבורית הופכת להיות משחק סכום אפס, וכל קבוצה שולחת את נציגיה לפוליטיקה כדי לתפוס כמה שיותר מהעוגה הציבורית עבור עצמה ועבור חבריה, על חשבון הקבוצות האחרות. ללא הענווה שאומרת ש"אנחנו" מהווים רק חלק מהאופציות הקיימות ושהמשאבים הציבוריים אמורים להתחלק, כל קבוצה דואגת לעצמה בלבד. כמובן, כאשר הדבר משרת את האינטרס שלה קבוצה יכולה לטעון שמגיעים לה משאבים בגלל הייחודיות שלה, אך היא לא תסכים לקבל טענה זאת כאשר היא באה מפיה של קבוצה אחרת.

ברב־תרבותיות הרכה הלכידות החברתית נשמרת, כמו גם הכבוד ההדדי והערכת הגיוון. ברב־תרבותיות הנוקשה הלכידות החברתית נחלשת, כאשר כל קבוצה נלחמת בשנייה עבור משאבים מוגבלים. ברב־תרבותיות רכה כל קבוצה רשאית להתנהל על פי הערכים שלה בתנאי שהיא אינה כופה את עצמה על אחרים, ואילו בגרסה הנוקשה קיים פיתוי לנסות לכפות את ערכיה של קבוצה אחת על אחרים. לאור מכלול הנתונים האלה, בסופו של דבר למדינת ישראל עדיף לחפש את דרכה אל עבר מסלול של רב־תרבותיות רכה מאשר לעברה של זו הנוקשה.

לאורך שנים, ובבולטות גבוהה יותר בחודשים האחרונים, נשות הכותל מתפללות עם טלית, תפילין וספר תורה ברחבת הכותל המערבי בראשי חודשים, וזאת למורת רוחם של הממסד הדתי, הקרן למורשת הכותל וצופים וצופות חרדים. המשטרה עצרה מספר נשים, מעשה שלא הצליח להפסיק את התפילות עצמן אך גרם לפרסום מביש במיוחד עבור מדינת ישראל בעיתונות הבינלאומית. המתנגדים לתפילה של נשות הכותל ברחבת הכותל המערבי טוענים שנשות הכותל גורמות לחילול המקום המקודש, אשר צריך להתנהל על פי המסורת האורתודוקסית ולפי הסטטוס קוו, ושאסור לפגוע ברגשותיהם של המתפללים הרבים שאינם רואים בעין יפה את תפילותיהן של נשות הכותל. נשות הכותל, מצידן, טוענות לזכותן לממש את תפיסתן הדתית במקום המקודש ביותר גם עבורן. בינתיים, הצעת הפשרה של נתן שרנסקי להקמת אתר תפילה שוויוני ליד הרחבה הקיימת מתעכבת ודועכת.

במקביל לכך פרצה לאחרונה מחלוקת סביב הצעה של המועצה להשכלה גבוהה שלפיה תפרוש האוניברסיטה העברית את חסותה על המכללה החרדית בירושלים, תוך שמירה על הפרדה מגדרית קפדנית. אנשי סגל רבים התנגדו להצעה, על בסיס טענות רבות ומגוונות. מאות אנשי סגל חתמו על עצומה שמתנגדת לשילוב בין המוסדות. בישיבה סוערת של סנאט האוניברסיטה זכתה ההחלטה שלא להביא את הצעת המועצה להשכלה גבוהה להצבעה למחיאות כפיים.

חוסר עקביות

מנקודת מבט רב־תרבותית קיים דמיון רב בין שני המקרים. בשניהם קיים מוסד או משאב ציבורי –כותל יש רק אחד, והאוניברסיטה העברית היא מוסד ציבורי שזוכה למימון ממשלתי רב – שנשלט על ידי הנהלה בעלת אידיאולוגיה וערכים רבי עוצמה. בשני המקרים קבוצת מיעוט מבקשת לעשות שימוש באותו משאב ציבורי על פי הערכים שלה, ולא על פי הערכים של הקבוצה השולטת באותו משאב. הקבוצה השולטת רוצה לחסום את הדרך בפני השינויים שדורשת קבוצת המיעוט, אלא אם כן קבוצת המיעוט תסכים להתנהל על פי הערכים של הרוב. בשני המקרים קבוצת המיעוט אינה דורשת לאכוף את הערכים שלה על קבוצות הרוב, אלא להשתמש במשאב הציבורי בנפרד (במובן זה, שני המקרים שונים מהותית מקווי ה"מהדרין", שבהם בפועל – גם אם לא על פי חוק – נדרשות כל הנשים והבנות לשבת מאחור). על פי ניתוח זה, תמיכה בנשות הכותל אמורה להיתרגם לתמיכה בשילוב קמפוס חרדי באוניברסיטה העברית, או לפחות לאי התנגדות לכך, ולהפך: התנגדות לתפילתן של נשות הכותל ברחבת הכותל אמורה לגרור אחריה התנגדות לשילובה של המכללה החרדית באוניברסיטה העברית.

אני לא מכיר טענה שמשתלבת עם הדמוקרטיה הליברלית ויכולה להצדיק איסור על תפילה שוויונית, לפחות בזמנים ובמקומות מסוימים, אך יש טענות מוצדקות אחרות שיכולות לשלול את השילוב בין האוניברסיטה העברית ובין המכללה החרדית. בראש ובראשונה, קיימים מוסדות נפרדים אחרים לחרדים, ואין צורך דווקא באוניברסיטה העברית כדי לאפשר לחרדים המעוניינים בהשכלה גבוהה לרכוש אותה על פי תפיסתם את כללי הצניעות. לא ייתכן לדרוש פיקוח רבני על תוכן ההרצאות של מרצים באוניברסיטה. בנוסף, ייתכן מאוד שרמתה הלימודית של המכללה לא תעמוד בסטנדרטים של האוניברסיטה העברית, והשילוב ידלדל את המוניטין האקדמי של האוניברסיטה. ושוב, ייתכן מאוד שהאיסור על נשים להרצות בפני גברים ותוכניות הלימודים השונות לגברים ולנשים פוגעים בעקרון השוויון, כך שהמכללה החרדית היא בעייתית מבחינה ציבורית ללא קשר לאוניברסיטה העברית.

לאחרונה נשמעה טענה נוספת בדיון הציבורי: על בסיס מוסרי, לא ייתכן שנתמוך בהפרדה מגדרית באוניברסיטה העברית, גם אם הרמה הלימודית גבוהה וגם אם התוכניות לנשים ולגברים תהיינה זהות. או, בלשונו של פרופ' מנחם מאוטנר במאמר שפורסם ב"הארץ" תחת הכותרת "אסור להיכנע לחרדים": "כל עוד בית הספר פועל בחברה האזרחית של המדינה הליברלית, לא ניתן לאפשר הפרדה כזאת. עקרון השוויון, אשר צריך לחול באופן מוחלט בחברה האזרחית של המדינה הליברלית, צריך לחול במוסדות להשכלה גבוהה." לפי מאוטנר, לאור העימות בין האוכלוסיות החרדיות והלא־חרדיות הרוב הלא־חרדי יכול לאפשר באופן חריג ובדיעבד הפרדה מגדרית, אך רק במוסדות חרדיים נפרדים ולא באוניברסיטאות ובמוסדות כלליים.

מנקודת מבטם של אנשים בעלי תפיסת עולם ליברלית ופמיניסטית (ואני כולל את עצמי ביניהם), טענה זו נשמעת דומה מדי לטענותיהם של אלה שמתנגדים לתפילותיהן של נשות הכותל. מנקודת מבטה של הרב־תרבותיות הרכה, המדינה תפתח את הכותל המערבי לתפילות עבור הרוב שמתפלל תפילה "מסורתית", אך גם לקבוצות מיעוט שרוצות תפילה שוויונית או פמיניסטית. כמו כן, המדינה תספק אפשרות להשכלה גבוהה – כולל במוסדות האקדמיים הנחשבים ביותר – עבור רוב החברה, אשר רוצה מיזוג בין המגדרים, ובמקביל גם למיעוט המבקש ללמוד במסגרות נפרדות.

ברמה האישית אני סולד מההפרדה המגדרית בציבור החרדי (ובמידה פחותה יותר מזו בציונות הדתית), אך במדינה רב־תרבותית האוכלוסייה החרדית לא חייבת לשכנע אותי בנחיצות ההפרדה, אלא לשכנע את החרדים עצמם. אני מעדיף להתפלל בבית כנסת יותר מסורתי (למרות אי נוחות הולכת וגוברת), אך במדינה רב־תרבותית נשות הכותל אינן חייבות לשכנע אותי להתפלל יחד איתן אלא להשתכנע בעצמן שהן עושות דבר משמעותי. כל עוד קיימת קבוצה משמעותית שרוצה השכלה גבוהה נפרדת ברמה גבוהה, וכל עוד קיימת קבוצה משמעותית שמעוניינת בתפילה שוויונית ואלטרנטיבית ברחבת הכותל, מן הראוי לא רק לאפשר זאת אלא להשתמש במשאבים הציבוריים לצורך העניין.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013