אפילו האדמו"ר מסאטמר, המתנגד הגדול ביותר שקם לציונות בציבור החרדי, הציב להתקפותיו גבולות ברורים. חסידיו המשתפים פעולה עם אויבי ישראל מעוותים את משנתו

רב יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר (1886־1979, להלן הרי"ט), נודע כמתנגד הגדול ביותר לציונות ולמדינת ישראל שקם מתוככי היהדות החרדית. הספרים הרבים שחיבר, ומעל כולם ספרו "ויואל משה", רוויים רעיונות וטיעונים השוללים את הרעיון הציוני ואת הקמת המדינה. להלן אבקש להתייחס לקנאות במשנתו, ובעיקר לגבולות הקנאות.

במכתב לאנשי ירושלים לקראת שנת תשי"ט מתייחס הרי"ט למאבקים השונים שהיו בשנה החולפת בתחומי החינוך, הכשרות ושמירת השבת, אולם ביותר מדגיש הוא את המאבק בנושא פתיחת הברֵכה בירושלים, מאבק שהוביל ממקום מושבו בארה"ב (ואף נפגש עם מנהיגים אמריקנים שונים כדי להביע את מחאתו בעניין). וכך הוא מתאר את שהתחולל ("דברי יואל", מכתבים א, קסג־קסד):

היתה התאבקות קשה עם אלה שעמדו לחלל את קדושת ירושלים ולהקים בריכת תועבה בפלטרין של מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר כמוהו לא זכרה ירושלים בכל תקופת גלותה בין הגויים… אין ספק כי המחאה העולמית קידשה ברבים את שם ה' הגדול והנורא, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו, והיהדות החרדית עוד לבה רד עם אל, קידוש שם שמים זה המתיק את הדינין והסירה חרון האף במידה גדולה, ועלינו להודות לחרדים בעיה"ק… ונתנו גיוויהם למכים ולחייהם למורטים, וירדו לבית הכלא למען כבוד שמו… ועל כגון דא נאמר "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".

מתיאור זה עולה כי הרי"ט מעודד את אלו שנפגעו ונאסרו תוך כדי המאבק, ומחזק אותם שמעשיהם הם בגדר "קידוש ה'". ניתן, לכאורה, לראות מכאן כי הרי"ט מעודד הפגנות אלימות ופעולות נגד הממסד. למרות זאת, בדברים שלהלן אבקש להראות כי קנאותו של הרי"ט לא הייתה חסרת גבולות, אלא להיפך: הוא ידע היטב היכן עובר הגבול בין המחאה והגינוי – ההכרחיים לדעתו – לבין שיתוף פעולה עם אויבי ישראל. הצגת גבול זה במשנתו חשובה, מפני שכפי שראינו בחודשים האחרונים פעמים רבות קנאות דתית מזוהה עם אלימות. הקנאי מרגיש שהוא שליחו של הא־ל עלי אדמות, ובשל כך מותר לו לנקוט כל דרך, כולל אלימות.

האדמו"ר התנגד. חסידי סאטמר נפגשים עם אחמיניג'אד, 2006, איראן.
צילום: AFP

מעשי טירוף

דוגמה לכך ניתן לראות בהתנהגותו של הרי"ט בזמן מלחמת ששת הימים ולאחריה. בזמן המלחמה נמנע מלדבר בפומבי כנגד המדינה, כי חשש שמא יתפרש הדבר כתמיכה בערבים. כך כותב מי ששהה לצדו עשרות שנים, ה"משמש" הרב אפרים יוסף דב אשכנזי: "ולנו באי ביתו הדגיש כמה פעמים אז שכל עוד שהמלחמה נמשכת, אינו רוצה לפרסם כלום מדעתו כדי שלא ליתן ח“ו פתחון פה למקטרגים להעמיס בדבריו שיותר טוב שהערבים ינצחו ח“ו“. זאת למרות כעסו הגדול על עצם היציאה למלחמה, בחושבו שהדבר מהווה סכנת נפשות והמשך ה“פשעים הציוניים“, כפי שניסח זאת בספרו “על הגאולה ועל התמורה“ שנכתב מיד לאחר המלחמה. בשעת המלחמה עקב אחר המאורעות בתשומת לב ובחרדה, והרבה להתפלל ולצום עם חסידיו על מנת ששום רע לא יאונה ליושבי ארץ ישראל.

במקרים שונים שבהם יצאו חסידיו על דעת עצמם לפעולות נגד מדינת ישראל בפני אומות העולם, ראה בכך חילול ה‘. כשציירו צעירים צלבי קרס על בניין הקונסוליה הישראלית בניו יורק ופרסמו מודעות בגנותה של ישראל ב“טיימס“, גער בהם והשעה אותם מבית המדרש. קבוצת אברכים שהפגינה נגד מדינת ישראל לפני בניין האו“ם סולקה מהישיבה לשנים אחדות (אברהם פוקס,“האדמו“ר מסאטמר“, עמ‘ 153).

כשנשאל בצורה ישירה האם היה עוזר לאויבי ישראל לפעול נגד המדינה, ענה: “כל מה שאני עושה אני עושה רק שארץ ישראל תחיה בתוך התורה“. אותם יהודים שנראו מתחבקים עם נשיא איראן אחמדינג‘אד ועם אנשי חיזבאללה ואף נכחו בכנס מכחישי השואה באיראן נחשבו על ידי רבים לחסידי סאטמר. כך כתב העיתונאי אדם ברוך במוסף “מעריב“ משנת 2006:

מה אנשים הנחזים כחסידי סאטמר עושים עכשיו בכנס מכחישי השואה שמתקיים בטהרן? סאטמר אינה מכחישת שואה. כל הווייתה בשישים השנה שעברו ניזונה מהשואה. הספרות ההלכתית והחסידית שלה רוויה בשואה. אז מה היא עושה בכנס טהרן? היא מציגה שם את תמציתה הרעיונית: השואה נעשתה כלי של הציונות החילונית וסייעה לה כצידוק מוסרי לשגשג ולהשתלט על רוב העם היהודי ועל מדינת ישראל. זו, לדעת סאטמר, ציונות חסרת א־לוהים, כמו הסוציאליזם או הקומוניזם שהעזו לגרש מתוכם את הבורא ולטעון לתבונת האדם ולאחריותו לגורלו ולגורל העולם…

סאטמר בטהרן בשביל להוקיע את הציונות ולהציגה כאסון יהודי ולא בשביל להכחיש את השואה עצמה. אין להכחישה. מכוער להזדהות היום עם איראנים מכחישי שואה? המכוער של סאטמר אינו המכוער שלך. בעיני עצמם הם לוחמים על קידוש השם… בכל מקרה, היהדות מסוגלת להכיל גם את סאטמר הרדיקלית.

ברוך, כרבים אחרים, טעה בזהותם של אותם אנשים. לא היו אלו חסידי סאטמר. חסידות סאטמר, שהבינה כי רבים כורכים אותה עם מעשים מעין אלו, פרסמה כרוז (“פשקוויל“) שבו מכונה מעשה זה “מעשה טירוף“.

בכרוז זה ישנה התייחסות ל“גודל כאבו וצערו של רבינו הקדוש והטהור זי“ע על המתפרצים בלבוש קנאות ועושים מעשי טירוף ללכת שלובי זרוע עם הערביים“. כלומר: גם בחייו גינה הרי“ט  את אלו ש“חצו את הקווים“ ושיתפו פעולה כנגד המדינה, ולו רק במישור ההסברתי.

סטרא אחרא מבפנים

הרי"ט היה מודע לכוחות השונים בתוך מחנהו ולמעשים שונים שנעשו על בסיס האידיאולוגיה שלו בניגוד לרצונו. בשנת תשכ"ז נאם בפתיחת הלימודים בישיבת סאטמר, והתייחס לנקודה זו בתקיפות רבה:

והנה יש לדעת דכמו שנמצאים בעולם כתות שונות בדעות שונות, אפיקורסים ומינים המחריבים את העולם מבחוץ בדרכיהם המקולקלות, אותו כח הסטרא אחרא נמצא גם בפנים ממש, בין יהודים כאלו המתעטפים בטלית שכולה תכלת, ואותו עניין הוא גם בדרך הקנאות, דיש קנאות כזו שעל ידה העולם מתקיים, ויש קנאות המובילה לחורבן והרס, והיא באה מכח הסטרא אחרא כי השטן עובד בכל כחו בהמצאות שונות ומעמיד שליחיו מבפנים בכם ומכם, בכם דייקא ומכם, בתוכנו ממש, בתוך הפנימיות שלנו הוא מכניס אנשים משלו, ועל כן מוכרח אני לגלות דעתי בזה, יודע אני שנמצאים כאלו גם בתוכנו! גם בתוך הישיבה וגם בבית המדרש. אמנם לא הרבה כי אם יחידים, ואלו עושים הכל מדעת עצמם מבלי לשאול את פי ההנהלה, ואינם חתים מפני כל, הם מדמים בנפשם כאילו יודעים כבר את הכל, ואינם צריכים לשאול יותר פי איש, וגם לדברי אינם שומעים, טפשים כאלו, ידעו כולם כי אנשים האלו המה שליחיו של הסטרא אחרא, והן הנה המשחיתים והמחבלים הכי גרועים.

והריני מגלה דעתי בזה, דמי שלא נייחא לו, ומי שמעלה בדעתו שאני טועה בדרכי, יש לו הברירה להסתלק מכאן, איני כופה לשום איש שיבוא אלינו, ולא אמרתי מעולם קבלו דעתי. וכל מי שאין דרכנו מוצאת חן בעיניו בל ימצא בישיבתנו הקדושה ובל יבוא יותר לבית מדרשנו, ואם לא ישמע לקול דברינו אנקום בו את נקמתי. יודע אני שאין אלו אלא מועטים יחידים ממש, אבל גם יחידים אלו מהרסים הם, וסופם שמביאים לידי חורבן.

ניתוח של הקטע הנ"ל מעלה כי הרי"ט מתייחס בחומרה רבה לתופעות של קנאות חסרת גבולות. בעוד יש קנאות ש"על ידה העולם מתקיים", ישנה גם קנאות המביאה לחורבן והרס. הרי"ט משתמש כלפי האנשים העושים מעשי קנאות על דעת עצמם באותם ביטויים קשים שבהם מכנה הוא את הציונים – מעשי שטן, סטרא אחרא, משחיתים ומחבלים. הוא מגלה חוסר סובלנות מוחלט לאנשים שפועלים בצורה עצמאית ושחושבים שהוא טועה.

הצד השווה במתואר לעיל הוא מחד קנאות חסרת פשרות, תוך שימוש בביטויים חריפים ביותר כנגד מדינת ישראל, אולם כל זאת תוך שמירה על גבולות מסוימים. מדובר בהליכה על חבל דק, שכן רק מנהיג בעל עוצמה יכול לשמור על מינון כזה ועל גבול כזה; ללכת עד הקצה, אבל לא לחרוג מעבר לו. כפי שמתאר חיים באר (מתוך ראיון שערך עמו זאב גלילי):

זו תופעה מרתקת: הפער בין ההשתלחות המילולית לבין ההתנהגות בפועל. קיבלתי המחשה לכך כשביקרתי פעם בבית כנסת של חסידי סאטמר. מצאתי שם בשער של אחד הסידורים כתובת מודפסת בחותמת ובה נאמר: “כל המתפלל בסידור זה יכוון לבו לסופה של המדינה הציונית בלי לגרום נזק לבר ישראל“. הריסון הזה של אמונה מוחלטת כי אסור למדינת ישראל להתקיים ויחד עם זאת להימנע מכל פעולה העלולה להזיק ליהודים נובעת ממנהיגותו של ר‘ יואל טייטלבוים.

חצו את הקו

אך בעוד הרי"ט ידע לשמור על גבולות הקנאות, אחרים לא הלכו בדרך זו. בעצם ניתן לומר כי לעולם אי אפשר להיות הקנאי ביותר. כל קו שישרטט הקנאי בתור קו גבול יהווה מדרך כף רגל לקנאי שיבוא בעקבותיו. דבריו של הרי"ט שימשו כלי בידי רבים מתוך המחנה החרדי הקיצוני ש"עקפו אותו מימין". כשקרא הרי"ט להצביע בבחירות לעיריית בני ברק, בהפרידו בין הבחירות למדינה לבין הבחירות המוניציפליות, פורסם נגדו כרוז שקרא "רבנו סר מן הדרך".

אנשים מנטורי קרתא, למשל, שתקופה ארוכה ראו ברבי את מנהיגם, חברו כנודע לערבים. משה הירש, איש מאה שערים מנטורי קרתא, אף החזיק דרכון פלשתיני ושימש "שר לענייני יהודים" ברשות הפלשתינית של ערפאת. את אותם אנשים כינה הרי"ט "חרובי קרתא".

קבוצת אנשים מירושלים ובית שמש הקימה לפני מספר שנים את "נטרונא – יהודים הנאמנים לתורה נגד הציונות". באתרם אמנם מופיעה תמונתו של הרי"ט, וכן מוזכרים אמרותיו וספריו, אולם האתר עוסק גם בשאלות כמו "האם יש להתפלל לשלום ממשלת החמאס", "האם הנרצחים בפיגוע בישיבת מרכז הרב נהרגו על קידוש השם" (לדעת הכותבים לא; רק מי שנהרג בגלל היותו יהודי נחשב להרוג על קידוש השם. הללו נהרגו בגלל היותם ציונים, לא יהודים) ועוד שאלות שכלל לא נגעו לעולמו של הרי"ט.

בשנת תשס"ב פרסם בקנדה ארז אלברנס, חוזר בתשובה מירושלים ששינה את שמו לשלמה הלברנץ, ספר בשם "דרך הצלה". מניפסט אנטי ציוני זה רווי ציטוטים מתוך "ויואל משה" ומלא הערצה כלפי הרי"ט, אולם בספר זה קורא המחבר (הנקרא בספר "האדמו"ר הקדוש") לעזוב מיד את ארץ ישראל, וקובע כי אסור לדור בה מכיוון שהיא "מקום סכנה". הוא עוסק ב"שלטון בני ישמעאל בארץ הקודש לפני ביאת המשיח והסכנה הנוראה למי שיימצא שם בעת ההיא". למותר לציין כי דעות אלו נוגדות לחלוטין את דעתו של הרי"ט, שעל אף גישתו האנטי ציונית לא סבר שיש לעזוב את ארץ ישראל.

אחד מאנשי נטורי קרתא, משה בק, חיבר ספר בשם "קונטרס דרך ההצלה – תשובה לשואלים בעניין ההליכה עם הפאלעסטינים". בספר זה מסביר המחבר את חשיבות שיתוף פעולה עם הפלשתינים. הוא מתאר את סבלותיהם:

הציונים הורגים ומכים בהם באכזריות נוראה, הורגים צעירים וילדים ונשים בלי שום משפט, ושוברים ידיהם ורגליהם, ומוציאים אנשים מבתיהם והורסים הבתים עם כל אשר שם עד היסוד והם נשארים בלי קורת גג ובעירום ובחוסר כל… וכל העולם רועש וצועק על גודל האכזריות שהציונים עושים, שלא נעשה דוגמתו אלא על ידי ההיטלעריסטן.

 בהקדמה לספר מביא בק ציטוט ביידיש מדברי הרי"ט נגד המדינה ומנהיגיה. בעמ' לב־לג הוא מביא דברים נוספים שאמר הרי"ט בגנות המדינה, ובעד החובה שיש להודיע לעמים כי יהדות אינה ציונות. המחבר מנסה להראות שהרי"ט תומך בדעתו שיש לשתף פעולה עם הפלשתינים, וכותב: "והנה יש הרבה שמחלקים בין הודעה לשאר עמים לבין ההליכה עם הפאלעסטינים… וכמה נורא הדבר הידוע אשר דעת בעלי בתים היפך דעת תורה".

נראה בבירור מהמובא לעיל כי הרי"ט לא היה מקבל דעות אלו כלל. אף שהרי"ט שמר על גבולות הקנאות, הרי שלקנאות עצמה אין גבולות. אותם אנשים לקחו את האידיאולוגיה שלה הטיף הרי"ט במשך שנים צעד אחד רחוק יותר ממה שהתכוון. על תופעה זו ניתן להמליץ את דבריו של הרי"ט עצמו. בפירושו לדברי רבן יוחנן בן זכאי לפני פטירתו (ברכות כח) כי "יש לפני שתי דרכים – אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?", כתב הרי"ט:

אמנם אפשר לומר הכוונה כי בשעה שריב"ז היה חי וקיים, הרי היה הוא מנהיג את הדור, וכולם ראו וידעו את דרכו הברורה וידעו שהוא היה לוחם בבריונים ובשאר דעות נפסדות, ולא היה באפשר לפרש אותו שלא כהלכתו, ובכה ריב"ז ואמר דאחר הפטירה, כאשר התלמידים ודורות הבאים יהיו מוליכים אותי, ולא שאני אוליך אותם, מי יודע כיצד יתרגמו אותי וכיצד יפרשו את דרכי וכיצד יציגו אותי בפני הבאים אחרי, וצרה זו גדולה מכל הצרות, ואיך לא אבכה…

הרב ד"ר רפאל קדוש הוא רב קהילת "ברכה ושלום" באפרת ומ"מ ראש ישיבת נתיב־מאיר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ג, 28.6.2013