המפגש בין מיכל גוברין לפילוסוף הצרפתי־יהודי ז'אק דרידה מנכיח את שאלת התפילה לאחר השואה, כאשר האמונה נקלשה ואין כל ביטחון בפעולתה. תפילה כמרד, כגעגוע וכגוף

גוף תפילה

מיכל גוברין וז'אק דרידה

הקיבוץ המאוחד, 150 עמ'

יש כמה נקודות מוצא לספר היפה הזה, כל אחת ראשיתית ורדיקלית יותר מן האחרת. תחילה הפשט: שלושה אנשים מתכנסים בניו יורק בחלל אחד, בערב אחד, כדי לשוחח על תפילה. אנחנו, היושבים באולם, או הקוראים בספר שלפנינו המתעד את השיחה שהתקיימה בהווה החי, ספר המתורגם מאנגלית על ידי מיכל גוברין עצמה כחמש עשרה שנה מאוחר יותר, יודעים מיהם, עשויים היינו כבר אז להכיר אותם, שהלוא מה שנמסר לנו, וזו נקודת המוצא השנייה, הוא מארג מורכב של שברי טקסטים בשירה וּבפרוזה שנכתבו קודם למפגש הזה, בזמנים שונים, קטעים המתייחסים זה לזה על דרך הציטוט, הביאור, הגילוי והכיסוי, האנליזה העצמית והארס פואטיקה.

הקומפוזיציה החדשה מסמיכה את רשמי המסע לפולין של גוברין ב־1975, ומכתב שכתבה להוריה עם שובה מקראקוב עיר הולדתה של אמה, לארבעה מחזורים מבין 59 המרכיבים את הספר "מילה (או ברית) וידוי" של דרידה, שכתיבתו ליוותה את גסיסתה של אמו. כאן מצויה נקודת המוצא השלישית: "אמי כואבת לי", המילים שממלמלת אמו מדמדומי תודעתה, נעשות למצע התפילות הן של הבן והן של הבת: "אמי כואבת לי". "הקורא יכול היה להבין שאני כותב למען אמי", מטעים דרידה, דברים היפים גם ל"גוף תפילה" וליצירתה של גוברין.

שכן ביסוד הממואר הווידויי שכתבה, המרוחק לכאורה מחללה הפתוח של השיחה בניו יורק ומכל מה שהוא בר־שיחה, שרוע גוף האם שליווה את ימי ילדותה ונערותה, גוף שרותק למיטה ביום הכיפורים, גם אם בנדיר הניח לדיכאון להשתלט עליו כך, גוף שסירב לַתפילה וממילא להיגיון הדתי של ניהול העולם וצידוק האל, גוף שהוא אפוא בה־בעת המוצא והקוטב הנגדי של תפילה בלתי אפשרית שהספר מנסה להיאבק בהם, בהיותו תעודת מסע רדופה ועיקשת, רוחנית מאוד וגופנית מאוד, אחר מוצא.

שפה דתית בדור יתום

"כיצד ניתן לשקם שפה דתית בדור יתום?", שואלת גוברין דרך ציטוט ממנחם לורברבוים. "אולי כל השאלות מתחילות רק בריקנות הדוממת של העכשיו" (עמ' 116), היא כותבת, ומתארת למעשה יתמות דורית כפולה, יתמות שחשה אישה שגדלה בשנות החמישים בְּבַית תל אביבי חילוני שהפגיש בין אביה בן העלייה השלישית לאמה ניצולת השואה, בית שהעניק לסידור ערך תרבותי בלבד, ויתמותה של המאמינה הרפלקסיבית, המתחקה אחר צמתים טראומתיים בהיסטוריה היהודית שמצאו תהודה בתפילות, כדי לטעון כי "עדיין לא גובש הביטוי התפילתי המקורי לשואה" (עמ' 56).

היתמות הכפולה מזמינה לספר "גוף תפילה" קוראים שונים מאוד, תחילה את סרבני התפילה שאינם נזקקים לתפילה מפני שהקשר האינטימי שהיא מניחה עם האל, לא כל שכן המערכת הנורמטיבית החיה שבה היא ספוגה, אינם נתונים להם, לא בפה ולא בגוף, ומפני שבשבילם בני האדם בלבד הם הנמענים של ציפייה, בקשה, הפצרה, ערגה, תקווה ותחנונים, אך לא של תפילה. היא מזמינה גם קוראים שאיבדו מגע עם אלוהים, אך על אף שנפלטו מן הקהילה המתפללת הפקידו את התפילה בידיהם של אחרים.

לבסוף היא אף מזמינה את אלה שמעלים שאלות תיאולוגיות על ההיסטוריוּת והקונקרטיות של התפילה ואינם מוכנים לקבל את עמדתו של לייבוביץ' העולה במאמרו "מצוות מעשיות" ולפיה "זוהי אותה שמונֶה־עשרה שאותה מתפלל מי שעומד כחתן להיכנס לחופתו ומי שכאלמן חוזר מהלוויית אשת נעוריו או כאב שכּול מהלוויית בנו יחידו; זהו אותו סדר של שירה ושל פסוקי דזמרה שחייבים בו כאחד מי שנהנֶה מזיו העולם ומי שעולמו חשך עליו; זהו אותו סדר של בקשות שמוטל על מי שחש צורך בהן ועל מי שאינו חש בצורך הזה כלל". קוראיה־נמעניה של גוברין הם אלה שמצבם הביוגרפי וההיסטורי יש לו רלוונטיות מכרעת לַגוף־תפילה שלהם.

ועם זאת, קשה למקם את דרידה, בן שיחה של גוברין, בקרב מי מבין הקוראים־נמענים הללו. אף כי יכול היה לבחור אחרת, הוא אינו מצטרף לחלל השיחה דרך הדיון במשמעות התפילה אחרי אושוויץ. באמצעות ארבעת המחזורים המצוטטים מספרו "מילה־וידוי", מבקשת גוברין, בעקבותיו, להטעים את היסוד האמוציונלי של הגותו, של הפילוסוף־ילד הנוטה לבכות, ושל חיים שלדבריו לא היו "אלא היסטוריה ארוכה של תפילות", תפילות ספונטניות, שאינן נשענות אפוא על קוד התנהגותי או על מסגרת אינטלקטואלית הלכתית. אלא שפתוס התפילות והדמעות, המתגלה כיסוד הכרחי הן לכתיבה הרומנסקית של גוברין והן לכתיבה הפילוסופית של דרידה, לובש ביטויים קוטביים משהם ניגשים לחשוב על היחס בין תפילה, או בין שפת התפילה, לקרבן. "אמי כואבת לי" מתגלה אפוא כמצע לשותפות ולהתבדלות.

אפשר להתפלל מבלי להבין את המילים, להתפלל בַּגוף, בִּתנועה. מיכל גוברין. למעלה: עם ז'אק דרידה בהר הזיתים, ירושלים
צילום: רחל שלומית ברזיס

למה אני מתפלל?

בשיחה המתועדת בחלק הראשון של "גוף תפילה" מתאר דרידה את רעיון התפילה דרך כמה סתירות בלתי פתירות: התפילה נמתחת בין הפן הפרפורמטיבי הספונטני, המיידי, המאלתר שלה מצד אחד, לבין שינון הסידור המעניק לה כללים, שפה ומועדים מצד אחר; בין היותה תפילת יחיד השבה וממציאה את עצמה ותפילת רבים הנתונה מראש לדורות. התפילה מניחה נמען שומע ונענה, אך כרוכה בה־בעת באי־ידיעה ובאי־ביטחון שהנמען הזה קיים.

במילים אחרות, התפילה נשענת על אמונה בקיום הנמען ועל תקווה שתתממש, אך גם על אתאיזם רדיקלי המכבד את הטרנסצנדנטיות המוחלטת של אותו נמען והמביא בחשבון את אפשרות אי־קיומו. עבור דרידה, אי־הביטחון שביסוד התפילה הוא גוף התפילה פשוטו כמשמעו, הגוף הרועד של המתפלל. "כשאני מתפלל, אני תמיד שואל את עצמי", אומר דרידה, "לְמה אני מתפלל. אני פונה בלית ברירה, מתוך ייאוש וחוסר אמונה לאלוהים, שהוא בשבילי שם של תעייה, לעולם לא של תשובה ויעד, שם של מי שאינו ניתן לי בהכרה תיאולוגית, אלא בחוויה של תשוקה דתית".

תיאור נוקב של החוויה הזאת מצוי בספר "מתת מוות", שגוברין מזכירה בַּמבוא ל"גוף תפילה". דרידה מתבונן בַּחיל וברעדה שבהם שרוי המאמין למול אלוהים סודי הנותר דומם ונפרד, אלוהים שמעשיו והכרעותיו אינם מפורשים ושעל כן לא ניתן לצְפותו. הדיון הזה, המשרטט את דיוקנו של אברהם בעקבות קירקגור, אינו מבקש עם זאת לתאר מופת חד־פעמי של אביר אמונה, אלא לעמוד על הקשר האינהרנטי בין תפילה וקרבן, ובין קרבן ואחריות. הרגע הדתי המזוכך של אברהם מתרחש דווקא כשהוא נוטש את מרחב השפה והתקשורת הפומבית – את סידור התפילה ואת הסוציאליזציה – ונכנס למרחב השתיקה והבדידות של הסוד נוכח האל. זהו רגע של טירוף, אכן, רגע שבו אברהם, אבל גם כל אחד אחר, מדבר על לבו, רק שפתיו נעות וקולו לא יישמע. לו בחר אחרת, לו בחר לדבר, לנמק או לתרץ, לו בחר בתפילת הרבים, היה מתפתה אל הנוחם של הקהילה, אבל אז היה בוגד באחריותו המוחלטת כלפי אלוהים, האחר לגמרי.

אהבת האלוהים, יראת האלוהים, כרוכה בשנאת מי שהוא אוהב, אומר דרידה בעקבות קירקגור, כלומר בשנאת עצמו, משעה שהקרבה מוגדרת כמתת מוות לאהוב. ברגע מסוים בספר, דרידה שואל: "כלום עשוי היה ההיגיון של האחריות המקריבה בתוך האוניברסליות חסרת הרחמים של החוק … להשתנות, להתמתן, להיעתק ממקומו לו התערבה בו אישה בצורה מכרעת? כלום בתוך תוכה מהווה השיטה של האחריות המקריבה ושל 'מתת המוות' הכפולה הדרה או הקרבה של האישה? של האישה, לפי יחסת קניין כזו או אחרת?". הניסוח הזה רומז על כמה קריאות אפשריות של ההיגד "הקרבה של האישה": תחילה הקרבה שמקריבה את האישה, אבל גם הקרבה שהאישה משתפת עמה פעולה מדעת או שלא מדעת, ושמא גם הקרבה שעליה האישה מנצחת.

 ההשתפכות הפולחנית

ואולם, לכל אורך "גוף תפילה" משרטטת גוברין דרך אחרת, אנטי־קרבנית, דרך שהיא מכנה "אפשרות של מיתון הקרבן בכוח הנשי", דרך הניצבת כנגד התשוקה לקרבן, כנגד המשיכה לאי־קיום, כנגד תחושת חוסר הערך האונטולוגי המביאה את המאמין או ההוגה לדַמות תפילה מוחלטת דרך כליון הגוף, כניעה או התבטלות עצמית, כלומר ויתור על חיים ועל פריון. משום כך מזהה גוברין את כוחות החיים של ניצולים שהקימו משפחה לאחר המלחמה כ"תפילות הגוף"; משום כך נקרא ספרה "גוף תפילה", שפת גוף במובנה הארוטי המיידי כמקור ועדות של חִיות; משום כך היא שומעת בסירוב של אמה את המוצא הרדיקלי של תפילתה שלה, שכן כדבריה, "אולי החילול והנאצה דווקא הם מדרכי התפילה הנוקבות והעמוקות ביותר" (עמ' 68), ולאחר המסע בפולין היא כותבת: "הכתה בי הידיעה הפשוטה שלמאבק של אמא, שם, אני חייבת את בואי לעולם" (עמ' 103).

ואילו דרידה אומר:

'בא לי להרוג את עצמי' הוא משפט משלי, הדומה לי כשתי טיפות מים, אך הידוע לי בלבד, המחזתה של התאבדות וההחלטה הבדויה אך עד כמה מוּנעת, משוכנעת, רצינית, לשים קץ לחיי, החלטה המזנקת מחדש ללא הרף… פולחן והשתפכות שאינם יודעים גבולות בה־במידה שאי נראותם מובטחת להם, הסוד עצמו, שבו אני שומר את ההשתפכות הפולחנית הזו (עמ' 124־123).

האם אפשר לראות בשיחה הזאת בכל זאת שני ביטויים תפילתיים מקוריים לשואה? אולי. אולי גם, לא רק. כתפילות היחיד, היחידה, הם בוודאי רחוקים מכל חפצון של דמויות קרבן או אנטי־קרבן מוכרות לנו. אך מי שאמו כואבת לו יודע כי לעולם לא יעמדו לַתפילות שלו פשר או סיבה חד־משמעיים, וכי לעתים הן תישמענה לו עצמו או לה עצמה כשפה זרה. "האם אפשר להתפלל בשפה לא מובנת?", שואל דרידה כשהוא מנסה לשחזר את התנסותו המוקדמת כילד יהודי באלג'יריה הנאלץ להתפלל בשפה שאינו מבין. "באותו רגע הבנתי משהו מהותי לתפילה. אפשר להתפלל מבלי להבין את המילים, להתפלל בַּגוף, בִּתנועה" (עמ' 73).

מיכל בן־נפתלי היא סופרת ומתרגמת. ספרה האחרון "רוח" ראה אור בהוצאת "אחוזת בית"

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ג, 21.6.2013