מעבר לים הבינו את זה מזמן, אצלנו רק מתחילים לעכל: קומיקס לא חייב להצחיק או לעסוק בגיבורי על. "הנכס", הפותח בטיסה מישראל של ימינו אל ורשה שלפני המלחמה, הוא מופת לרומן גרפי

הנכס

רותו מודן

עם עובד,2013, 222 עמ'

"איזה יופי אתה מצייר", מחמיאה מיקה, גיבורת הרומן הגרפי החדש והמצוין של רותו מודן לטומאש, מדריך טיולים פולני ביום וקומיקסאי בלילה. הוא מצידו, בתוך בועה שיוצאת מפיו, מיידע אותה שהוא בדיוק עובד על קומיקס חדש שעוסק במרד ורשה. "אני מתייחס גם לשואה, אבל יותר מנקודת המבט הפולנית, זה יהיה הפרספוליס הפולני". "נשמע משעשע", היא אומרת. "קומיקס לא חייב להיות מצחיק", מתקן אותה טומאש.

חילופי הדברים הקצרים בין השניים, יחד עם מחברת הסקיצות של טומאש שנחשפת בהמשך,  הופכים את "הנכס" ליצירה שהיא בין השאר גם ארס־פואטית, כלומר כזו שמשקפת את תהליכי האמנות של האמן עצמו. מודן לא נזכרת בעלילה באופן פעיל, אבל טומאש מלמד דבר או שניים על תהליך היצירה של אמן קומיקס. בסיפור האישי של מיקה הוא מזהה את הפוטנציאל, מהסוד המשפחתי שלה הוא כבר בונה קוביות קומיקס. על הדרך הוא גם מלמד משהו על אותו ז'אנר אמנותי שבישראל נחשב עד לא מזמן אלטרנטיבי: קומיקס לא חייב להצחיק.  ב"פרספוליס" שהזכיר כבדרך אגב הוא מתייחס לסדרת רומנים גרפיים, פרי עטה של הסופרת והמאיירת ילידת איראן מרג‘אן סטראפי. זו גוללה בעזרת איורים את סיפור ילדותה כבת למשפחה שיעית חילונית תחת שלטון האייתוללה במפגן ויזואלי שהיה הרבה יותר מטלטל ממשעשע.

ספיידרמן הפולני

והנה עוד טעות נפוצה אודות הז'אנר באדיבות "הנכס": כשמיקה מגלה לחרדתה את הסוד המשפחתי שלה פרוש ויזואלית על הדף של טומאש, היא לא נשארת חייבת: "ואתה, מה?", היא תוקפת, "הספיידרמן שמציל את הפולנים מהיהודים שלוקחים את הבתים?". "זה לא קומיקס סופר הירו", משנה שוב טומאש את התפיסות הרווחות בקרב רוב הציבור הישראלי באשר לאופיו של הרומן הגרפי: לא, קומיקס לא עוסק רק בגיבורי־על ולא ממלא רק את עולמם של חובבי פנטזיה ומד"ב.

מעבר לים כבר הבינו את זה מזמן, במחוזותינו מתחילים לעכל את הקונספט רק בשנים האחרונות. ארט ספיגלמן, יהודי־אמריקני בן לניצולי שואה, היה הראשון לעשות שימוש קומיקסאי בנושא כבד משקל כבר בשנת 1986. ספיגלמן עסק בשואה ובחר להציג את היהודים כעכברים ואת הנאצים כחתולים בספרו הנודע ועטור הפוליצר "מאוס". היצירה המכוננת מצאה את דרכה לעברית רק לפני שנתיים.

אבל ימים טובים באים על ז'אנר הרומן הגרפי בישראל. שני ספרים מסוג זה חדרו לאחרונה במהרה לרשימות רבי המכר – "הנכס" של רותו מודן (עם עובד), ו"הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא" של מישל קישקה (מודן). שניהם עוסקים בשואה באופן ישיר (קישקה) או עקיף (מודן).

את הקרקע, יש לומר, חרשו למענם עוד קודם. את גרגור סמסא המתעורר משנתו ומגלה לחרדתו כי הפך חסר חוליות ופרוק רגליים לא נצטרך עוד לדמיין. פיטר קופר, קומיקסאי אמריקני, התמודד עם הגלגול הקפקאי ברומן גרפי מבעית משהו בצבעי שחור־לבן. “הגלגול“ נחת בישראל בשנת 2011. ז‘ואן ספאר, קומיקסאי ואמן צרפתי, העז לגעת בכבשה הקדושה “הנסיך הקטן“ ואייר אותו מחדש בקוביות קומיקס בנובלה גראפית שהתקבלה מן הסתם ברגשות מעורבים בקרב הקהל הנוסטלגי.

יצירה מקורית התפתחה גם אצלנו, גם אם נשארה בשוליים. המאייר ג‘קי ירחי הסתער על מבצע יונתן ועל מבצע לכידת אייכמן בשני ספרי קומיקס פרי עטו (“כדור הרעם“ ו“המצוד“), וגם “ואלס עם באשיר“ בניצוחו של המאייר המופלא דוד פולונסקי זכה לעיבוד לרומן גרפי. כמו רבים מאחיו לז‘אנר הושק ה“ואלס“ בפסטיבל הקומיקס הנוצץ בצרפת, חצה את אירופה ורק אז הגיע לכאן. יבול קומיקסאי תוצרת הארץ נוסף צומח ומתרבה ומחנך את הציבור הישראלי לטעום מהז‘אנר. במקרה של רותו מודן זה כבר הפך לסעודה. עם המלכה. וראו להלן.

לצד כל דמות בקומיקס ניצב שם של שחקן או שחקנית ש"דיגמנו" למודן. מתוך "הנכס"

האוסקר של הקומיקס

אם לחזור לסיבה שלשמה נתכנסנו, רותו מודן היא מאיירת מחוננת ועטורת פרסים, בעלת רקורד איורי מרשים גם במרחב העיתונאי. עם ירמי פינקוס, החבר הטוב, מאייר שחצה בעצמו לפני כמה שנים את הקווים לעולם הפרוזה, הקימה את קבוצת הקומיקס המצליחה "אקטוס טרגיקוס" ויחד עם האנסמבל (בתיה קולטון, איציק רנרט ומירה פרידמן) יצרו סדרות וחוברות קומיקס, והקפידו לקחת חלק בפרויקטים בינלאומיים. בישראל שבה גם היום שמות מאיירים נדחקים לשוליים – העיניים נמשכות אחר האיורים, אבל לא אחר הקרדיט – לא בטוח ששמה של מי שהיא אחת מבכירות המאיירים ואמני הקומיקס מוכר דיו וחבל.

מודן לא הפסיקה לרגע ליצור, איירה לא מעט ספרי ילדים (כשהציבור הואיל בטובו להתנתק מהאיורים המתקתקים ורבי התום שהיו נהוגים עד אז) ולקחה חלק בפרויקטים קומיקסאיים לרוב, אבל הייתה זו שנת 2006 שבה מודן הפציעה ברומן גרפי שהיא סוחבת לבדה על גבה. "קרוב־רחוק" (בלעז: "Exit Wounds“) תיאר מפגש בין נהג מונית אבוד לבין חיילת מקצין העיר, מסע חיפושים אחר אב נעדר כשברקע כיכבה המציאות הישראלית האבסורדית של פיגועים, שכול ובירוקרטיה. “הטיים מגזין“ הכליל אותו אז בין עשר הנובלות הגרפיות המובילות של אותה שנה, מודן זכתה עליו בפרס אייזנר, האוסקר של עולם הקומיקס, ואלינו הוא זחל לאיטו רק שנתיים אחר כך.

ב“סעודה עם המלכה“, ספר קומיקס לילדים שיצא לאור ב־2010, עשתה מודן צחוק מנימוסי השולחן שלנו ולימדה את המלכה, יחד עם יתר דוכסי הממלכה הבריטית, כמה ממנהגי החוליגניה הילדיים ו/או הישראלים. הציבור המקומי, שאוהב להעמיס על מדף ספרי הילדים שלו והתחיל להבין שמותר להשאיר מאחור את הדידקטיות, התאהב. “סעודה עם המלכה“ הפך לרב מכר וזכה להופיע במצעד הספרים כספר האהוב על ילדי כיתות א‘־ג‘.

עצם העובדה שספרה החדש “הנכס“ יוצא בעברית ובאנגלית במקביל מלמדת משהו, ועצם העובדה שהוא התיישב על רשימת רבי המכר מראה שטעמנו ואנחנו בהחלט מוכנים להאבסה.

ב“הנכס“ שולחת מודן את סבתא רגינה עם הנכדה מיקה לוורשה, לאתר את הנכס שהיה ברשות המשפחה לפני המלחמה במטרה להשיבו אליה. אלא שאחרי שסבתא רגינה פותחת את ספר הטלפונים במלון הוורשאי, היא רוצה לחזור הביתה ומהר, והחזן יגודניק, מכר שפגשו בטיסה, לא מפסיק לצוץ מכל עבר. מיקה מנסה להימלט ממנו ופוגשת את טומאש הקומיקסאי, ובעזרתו מפענחת מה ליגודניק ולהן ומה לנכס ולסבתא רגינה.

לא פשוט לכתוב רומן גרפי ריאליסטי כל כך. לא זו בלבד שנדרש תחקיר מקיף שעיקרו בירור עובדות, תאריכים ותהליכים, נדרש גם תחקיר ויזואלי שעלול להיות מסובך בהרבה מקודמו. התמונות שמדובבות את העלילה אמנם מסייעות לכותב הרומן הגרפי בכך שהן חוסכות ממנו מילים, ומהקורא – את הצורך לדמיין את התמונות והגיבורים; אלא שהמדיום גם גובה את חובו ומחייב את היוצר, כמאמר הקלישאה החבוטה, לדאוג לכך שכל תמונה אכן תהא שווה אלף מילים.

אין ספק שמודן השקיעה בתחקיר, שכלל גם מסע לפולין. היא מציירת אתרים ורשאיים בני זמננו כמו רחובות העיר, הרכבת, בית הקברות ומוזיאון התמונות הפוטופלסטיקון, ובה בעת, בפלשבקים של שחור־לבן היא נדרשת לשחזר מבנים מימי הגטו היהודי. התחקיר נשא פירות: כמות הפרטים שמועמסת על הקורא ב“הנכס“ מעוררת השתאות. כבר בתמונות הפתיחה, במהלך הטיסה לוורשה, ב“פריים“ אחד בלבד נקלטים בעדשה מיקה, החזן יגודניק ומדריך הטיולים האומלל של קבוצת בני נוער בדרכם לפולין. מודן הצליחה להעביר את האנרגיה והתזזיתיות של אותם בני נוער שמשחקים, מושכים בחולצה, מציירים שפמים לנרדמים, מרכלים, מרביצים בכריות ומה לא (ואגב, מעניין לראות מה קורה עם בני הנוער בדפים האחרונים, איך הם חוזרים לארץ).

מקאברי ובוטה

חדי העין וחובבי כתוביות סיום יוכלו להיתקל בעמוד האחרון המוקדש לקרדיטים בכותרת מעניינת: שחקני קומיקס. לצד כל דמות שהופיעה בקומיקס ניצב שם של שחקן או שחקנית ש"דיגמנו" למודן את הדמות: סבתא רגינה היא דבורה קידר האגדית (וברכות על פרס מפעל החיים שהיה צריך להגיע מזמן), יגודניק החזן הלא הוא אורי הוכמן שאת הדמיון שלו לבן דמותו קשה לפספס, אגניישקה גורסקי היא בתיה קולטון, קולגה וחברת אקטוס. גם בפינקוס השתמשה כמפעיל הפוטופלסטיקון, ישי גולן ולילאן ברטו נמנים גם הם על הקאסט וכן הלאה. כדי לספק ריאליה אופטימלית מודן כמו ביימה סרט. היא העמידה את הדמויות, הושיבה, הפעילה, נתנה הוראות בימוי – וכל זה עוד לפני שנשלף המכחול מנדנו.

 היתרון של הז'אנר מאפשר למודן לא רק להתחייב למציאות אלא ליהנות מהיכולת לברוח ממנה: מיקה יכולה להתגושש בקרב מגע עם רואה החשבון הפולני ובאותה תמונה משוכפלות דמויותיהם מספר פעמים כשפעם ידו שלו על העליונה ופעם שלה. העיניים של מיקה יכולות להישטף דמעות, הרבה מעבר למה ששק הדמעות מרשה, ולהבדיל־ את קילוח הדם של יהודי שחוטף כדור בראש באמצע הגטו העט מאפשר לצייר באופן מקאברי ובוטה.

לסיכום, העלילה המינורית, הכל כך ישראלית ועם זאת בלתי צפויה, והמסע הוורשאי שבו נפגשים העבר והעתיד, קורמים עור וגידים של ממש הודות לוויזואליה מוקפדת. החיך מבקש עוד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ג, 14.6.2013