לימוד התורה של היום עוסק בהבנת משמעותו האותנטית של הטקסט, אך אינו מחובר דיו 
אל החיים המודרניים. קווים לדמותה של פרשנות שמקדמת את פני המציאות

התפיסה המקובלת בעולם הישיבות גורסת שהייעוד היהודי יכול להתממש רק באמצעות לימוד התורה. לשאלה האם ייעוד זה מבוסס על הישגים בבקיאות והבנה של הקורפוס הספרותי הכלול בהגדרת "לימוד תורה" או באינטנסיביות והתמדה בלימוד זה טרם ניתנה תשובה ברורה.

אדם שילמד מסכת מסוימת 22 פעמים ואדם אחר שישתתף בלימוד דף יומי, מבלי ששניהם עוברים מבחני בקיאות וזיכרון תקופתיים, יזכו שניהם בהכרה שווה, שכן הזמן והמאמץ המושקעים בלימוד הם הם המעניקים לאדם תואר של "למדן", "מתמיד" וכיו"ב. מ"עליהם" יהיו אותם למדנים שהגיעו לדרגת בקיאות וחריפות חדשנית אשר ידועה בציבור באמצעות שמועות מפה לאוזן, ואלו יזכו לתוספת ניקוד ולכבוד חברתי מועצם בהיררכיית האידיאליזם של "לומדי תורה".

ברם, הגדרה זו של לימוד תורה היא "דיאגנוסטית" בלבד. על פיה מאמצי הלימוד מכוונים לקבוע מה היא המשמעות האותנטית של הטקסט, מה שמכונה בעגה העממי "למה התכוון המשורר". אך ישנה גם פרשנות אחרת, שלהלן אנסה להגדיר אותה. אכנה אותה בשם פרשנות פרוגנוסטית.

מבט לעתיד

כל אדם מהיישוב הפוקד קופות חולים ומעבדות בריאות מעת לעת יודע שעל סמך קריאת התוצאות של בדיקות רפואיות יכול ואף מחויב הרופא למסור לנבדק (או לרופאו) תמונת מצב – מין צילום של מצבו הרפואי. ברוב המקרים הרופא ייענה גם לדרישה לקבוע (גם אם מתוך זהירות והיסוס) את הפרוגנוזה, קרי את סיכויי ההתגברות על מצב החולי או את הצפי לבריאות המתקבל מתוך הבדיקות הרפואיות הפיזיות, הכוללות לעתים גם הערכת נתונים נפשיים. בדרך כלל מוטלת על הרופא גם החובה להציע על סמך הפרוגנוזה טיפול מתאים בעזרת תרופות חדישות שעליהן הוא חייב לדעת מתוך חקירה עדכנית.

בהבחנה בין מגמות פרשניות שונות, ניתן לזהות אם כן הבדל בין פרשנות הרמטית, סגורה, המתייחסת רק לנתונים קיימים המתפרשים על סמך מפתח פרשני סגור, לבין פרשנות הרמנויטית המתייחסת לפרשנויות אפשריות מרובות לטקסטים קיימים.

לפני שנמשיך בניתוח משווה בין הפרשנות שכינינו דיאגנוסטית לפרוגנוסטית, מן הראוי להתייחס לשני היבטים העולים מהשוואה זו. בעוד שבמונח פרשנות אנו שומעים קריאה לפרישת נתוני הטקסט שיכולים, כאמור, להיות פתוחים או סגורים, למילה דרשנות יש קונוטציה של דרישה לחקירה מחד ודרישה של זכות לפרש מעבר לטקסט הנתון.

הצווים "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים יג, טו), "ודרשת היטב והנה אמת הדבר" (שם יז, ד), או "ודרשת והגידו לך" (שם יז, ט), מכוונים לחקירת עדים. אולם בפנייה "ומה ה' דורש ממך" (מיכה ו, ח) או בפניית רבקה העקרה לא־להים "ותלך לדרש את ה'" (בראשית כה, כב) יש זעקה ודרישה לצדק או לחסד הכוללת תביעה לעתיד. כך, למשל, ניתן להבין את זעקתה־דרישתה של רבקה: "אם אני יצור חי בעל נתונים ביולוגיים מתאימים, אפשר להוציא ממני ולדות בעתיד, ואם אני בעלת ערכים מסוימים, אני יכולה להעביר דנ"א זה לדור הבא".

בהתאם להבחנה זו בין האפשרויות המגוונות בפירוש המונח דרשנות אני משתדל לחצוב מתוך הטקסט הכריזמטי החי "ולדות" של פרשנות חיה ומועילה, שיש בהם כוח פרוגנוסטי שעשוי לעצב את פני העתיד. הפילוסופיה מבחינה  בין ה־ "is"וה־“ought“; בין מה שיש לבין מה שמתבקש. כך, פרשנות יכולה להתייחס רק ל“יש“ הדיאגנוסטי המסתמך על העבר ואז מדובר בפרשנות רטרואקטיבית או להכיל אפשרויות שיש בהן כוח פרוגנוסטי אשר באמצעות פרשנות פרוספקטיבית עשוי לחשוף את המתבקש.

דומה שברוח זו גם יש לפרש את מושג הנבואה, לא במובן האפוקליפטי הסגור שיש בו קורטוב של “תיפח רוחן של מחשבי קצין“ אלא בבחינת חישוב נתונים עכשוויים שעל פיהם אפשר לנבא תוצאות עתידיות אפשריות.

מהיתר לציווי

נוכל לפתח את עקרונות הפרשנות הפרוגנוסטית לפי ניתוחן של צמד המילים "ורפא ירפא" (שמות כא, יט). הפרשנות הקלאסית סוברת כי צמד המילים הללו הוא המקנה לרופאים רשות לרפא (ראו, למשל, אבן עזרא שם), אך פרשנות זו גם עלולה לרפות את ידיהם של הרופאים אשר יחושו שעם כל הידע שצברו והמאמצים שהשקיעו, הם זקוקים לרשותם של בעלי ההלכה לרפא. תשובה הלכתית אפשרית לתהייה זו היא שאמנם כן. הקב"ה מרפא כמו שנאמר "אני ה' רופאך" (שמות טו, כו), וכדי שרופא בן תמותה ירפא, כלומר יעזור בתהליך זה, הוא זקוק להרשאתם של אנשי ההלכה. גישה שמרנית זו עשויה גם להסביר את כפל הלשון "ורפא ירפא", כאשר ה"ורפא" מכוון לקב"ה וה"ירפא" לרופא שמתבקש לא לקלקל מה שהטבע הא־לוהי מאחה.

אך אם אנשי הלכה ינסחו את מילות התורה "ורפא ירפא" כמצוות עשה, אזי לימודי רפואה יהפכו לחיוב הלכתי מן התורה המאפשר להעניק משמעות של ערבות הדדית לצו "ונשמרתם לנפשותיכם". מתן משמעות זו אינו סתמי. על פי הפשט, לצו "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" (דברים ד, טו) יש קונוטציה אגואיסטית (כל מחויבותי היא לשמור על נפשי בבחינת "אני את נפשי הצלתי"), אך קשירת צו זה למצווה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) עשויה למלא בתוכן מעשי גם מצווה חברתית זו של ערבות הדדית, שעד כה עשויה הייתה להתפרש כצו פלקטי אשר מחייב אדם לכל היותר להזמין אמבולנס, לדוגמה, במקרה שחברו לא חש בטוב, או להמליץ על הרופא הטוב במקרה שהוא מכיר כזה.

כסיכום ביניים אסתכן ואומר כי דומה שעד כה ההלכה עוסקת רק בדרשנות דיאגנוסטית המעניקה הרשאה של "ורפא ירפא" לתרגום ה"ואהבת לרעך". דהיינו, ההלכה בת ימינו מעניקה הרשאה הלכתית לאלה שאינם מתאימים ללמוד תורה במשרה מלאה בכך שהיא מאיצה בהם לעסוק בפעילות התנדבותית בארגונים כזק"א, מד"א, "הצלה" ו"עזרה למרפא". אולם הדרשנות הפרוגנוסטית המפרשת את "ואהבת לרעך" כחובת לימודי מדע ורפואה, לפחות כצו קולקטיבי־קהילתי, אינה מעוגנת בינתיים בהלכה. בשלב זה ההלכה אינה מובילה לתחום זה אלא מובלת אליו, נגררת אחריו.

כדי לחדד את ההבדלים בין הפרשנים הדיאגנוסטית והפרוגנוסטית, נשוב להשוואת הלימוד התורני ללימודי הרפואה. בעוד שלפי הפרשנות הדיאגנוסטית לזמן ולמאמץ המושקעים בלימוד (קרי, התשומה) יש משקל מתגמל בעיקר כאשר הוא מצטיין בזיהוי חדשני של הכוונה האותנטית של הטקסט, לפי הפרשנות הפרוגנוסטית הפרמטרים הללו הם כמעט חסרי ערך. הווה אומר, אם סטודנט לרפואה יטען למשל שהוא שינן את הטקסטים יומם ולילה כאשר הוא נעזר בפרשנויות מהזמן העתיק ("ראשונים") ובספרות חדישה ומעודכנת ("אחרונים") יהיה להישגו ערך זמני בלבד שיקבל את תוקפו רק לאחר שהוא יעמוד במבחן התוצאה, קרי, התפוקה.

יתרה מכך, בקטגוריית סוג הפרשנות הפרוגנוסטית המאומצת במאמר זה, יש כמובן לכלול גם את הפרשנות הקשורה למצוות התלויות בארץ, כמו זו שתטען למשל כי את הפסוק "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) יש לפרש כמצוות עשה המחייבת לימוד מדעי של אפשרויות  חקלאיות לנטיעת עצי מאכל חדשים המאפשרים להשביח את הארץ או לספק מזון עשיר ומגוון לבני האנוש באמצעות ייצוא וכיו"ב.

ניסיון שלא נכשל

האם נעשו מאמצים אידיאולוגיים לפתח פרשנות פרוגנוסטית לכתבי הקודש? להלן אתייחס בקצרה לשתי תנועות חברתיות אשר ניתן להגדיר את הניסיון שלהן לפתח פרשנות זו "לא נכשל" (בניסוח חמקמק זה – "לא נכשל" – אני משתמש בציון שהעניק בובר לתנועה הקיבוצית אשר את פועלה הוא לא העריך כהצלחה).

נתחיל בתנועה החשובה שנוסדה באירופה (בעיקר גרמניה) בשלהי האמנציפציה – תנועת תורה עם דרך ארץ. כידוע, זכתה בדיעבד תנועתו של הרב שמשון רפאל הירש ל"הסכמות" הרבנים האורתודוקסים משום שרק בעזרת סיסמתו נעצרו גלי ההתבוללות שפשו בקרב הצעירים היהודים שהתקבלו באוניברסיטאות. אולם מהותה של הגדרה ייעודית זו נשארה עדיין דיאגנוסטית בלשוננו. אשר על כן, היה זה ניסיון שלא נכשל.

וכל כך למה? על פי החוקרים, צירוף זה של תורה עם דרך ארץ לא הגדיר את מעמד ה"דרך ארץ" ברוח הפרשנות הפרוגנוסטית אשר על פיה תרגום ביצועי של התנהגות נורמטיבית שניתן להכתירה כדרך ארץ מהווה מימוש לגיטימי של צו לימוד התורה.

במדרש רבה (ויקרא, ט,ג) אנו מוצאים את הקביעה הבאה: "דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב לשמור את דרך עץ החיים (בראשית, ג), 'דרך' זו דרך ארץ ואחר כך 'עץ החיים' זו תורה". על פני הדברים ניתן להשתמש במדרש הנ"ל כדי לקדם את הצו הקטגורי הנועז הנותן להלכות דרך ארץ קדימות ללימוד התורה. אולם, כבר בכתביו המוקדמים קרא הרב הירש "לפנות אל התנ"ך, ש"ס ומדרש… נלמדם ונבינם למען החיים; ממקורם נשאב את השקפת היהדות על א־לוהים, על העולם, על האנושות… נעלנה לדרגת מדע של חכמת החיים" (איגרות צפון). בהתאם, טען הרב הירש כי "החקירה האמיתית נוטלת את הטבע, את האדם ואת דברי הימים כעובדות וחוקרת בהם. והיהדות תצרף אליהם את התורה" (שם).

הרב הירש בחר אפוא – כנראה בעקבות לחצים שהופעלו עליו מצד חוגי האורתודוקסיה הדתית – בהשקפה המעמידה את לימוד התורה רק כנספח למדע ולחקירה המדעית אשר בלשוננו סווגה כתואמת לפרשנות הדיאגנוסטית.

תנועתו של הרב הירש צמחה ופעלה באירופה של קנט והגל, והיינו מצפים כי תרגומה של משנה זו לאידיאולוגיה הציונית של "תורה ועבודה" תאמץ את שיטת הפרשנות הפרוגנוסטית. אולם דומה שגם תנועה זו העדיפה את שיטת הפרשנות הדיאגנוסטית לטקסטים התורניים על פני הפרשנות הפרוגנוסטית שהגדרנו לעיל. במילים אחרות, גם תנועה זו בחרה לאמץ את קביעתו של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא שהצהיר: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות, ב,ב).

לסיכום, למרות שייתכן שמושמעים גם קולות בתנועות שאליהן התייחסתי לעיל שמעניקים סטטוס של מצוות עשה תורנית לביצועים העולים מהפרשנות שכיניתי "פרוגנוסטית", דומה כי בשלב זה גם לכמיהה זו ניתן להעניק רק את הציון "ניסיון שלא נכשל".

פרופ' מרדכי רוטנברג הוא חתן פרס ישראל (התשס"ט) לחקר העבודה הסוציאלית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013