הפילוסוף היהודי הנס יונס שלל את החלוקה בין רוח לחומר והתנגד לפיקציה המשפטית הנקראת "מוות מוחי". היעדר תרגום עברי להגותו הוא ביטוי מצער לדלותו של השיח הביו־אתי בישראל 

הנס יונס נולד בגרמניה בראשיתה של המאה העשרים. ילדותו והתבגרותו עברו עליו בשנים הסוערות שסביב מלחמת העולם הראשונה. כבני דורו היה יונס עד לעליית האנטישמיות המודרנית, לנפילתה של רפובליקת ויימאר, להיפר־אינפלציה ולמשבר הכלכלי של 1929, ולעליית המפלגה הנציונל־סוציאליסטית.

זהויות שונות ומנוגדות משכו אותו לכיוונים שונים. הוא נמנה עם החבורה היהודית של תלמידי היידגר: לוינס, ארנדט, שטראוס ואחרים. הוא הושפע עמוקות מהיידגר, וכתב בהדרכתו את עבודת הדוקטור שלו על המחשבה הגנוסטית. בניגוד למשפחתו בעלת הזהות המעורבת, יהודית־גרמנית, תר יונס הצעיר אחר זהות יהודית משמעותית יותר. הוא למד יהדות, ולקח חלק פעיל בתנועה הציונית. עם עליית הנאצים לשלטון עזב יונס את גרמניה, תחילה ללונדון ומשם לארץ ישראל.

יונס זיהה את סכנת הנאציזם כבר בראשיתו, וראה בו אויב האנושות ואויבה המושבע של היהדות. הוא  העריך כי הנאצים לא ישקטו ולא ינוחו עד אשר ישמידו מעל פני האדמה את היהודים כולם. הבסתו המהירה והמוחלטת של היטלר הייתה חשובה לדעתו יותר מהגנה על ה'יישוב' או מהקמתו של בית לאומי בארץ ישראל, ולשם כך סבר שיש להתגייס באופן מיידי לצבאות בעלות הברית ולקחת חלק פעיל במלחמה בנאצים. הוא דחה את התפתחות הקריירה האקדמית שלו, הצטרף לצבא הבריטי ולחם עם בעלות הברית. כחמש שנים שירת יונס כחייל בצבא הבריטי, הצטרף לבריגדה היהודית ונלחם עִמה באיטליה ולאחר מכן בגרמניה. בשובו לגרמניה, הפעם כחייל בצבא בעלות הברית, נודע לו על מות אמו באושוויץ. במכתב שכתב לידידו גרשם שלום כתב:

כעת כאשר הכול מאחוריי ואני מתבונן שוב על שאירע, אני מסוגל לומר, בשלום מלא עם עצמי, שאינני מצטער על מה שעשיתי. אם אי פעם סיטואציה מעין זו תחזור על עצמה שוב, אעשה את אותו הדבר.

עם תום המלחמה שב יונס לארץ ובמלחמת העצמאות שירת כתותחן. כעבור שנה, למרות שהוצעה לו משרת הוראה באוניברסיטה העברית, הוא היגר לקנדה ואחר כך לניו יורק, שם לימד ב'ניו סקול'. יונס נפטר בניו יורק ב־5 בפברואר 1993, לפני עשרים שנה.

בגרמניה נחשב יונס אחד ההוגים החשובים והמשפיעים של 'התנועה האקולוגית'. ביפן ובארצות הברית מהווה התנגדותו הפילוסופית לפיקציה המשפטית של 'מוות מוחי' גורם מתסיס ומפרה בדיונים ביו־אתיים על קביעת רגע המוות. לעומת זאת, בישראל, על אף שמחשבתו נעה על הציר שבין אתונה לירושלים, יונס כמעט לא מוכר. יש הטוענים כי חבריו של יונס, גרשם שלום ונתן רוטנשטרייך, ראו בהחלטתו לרדת מהארץ ולדחות את המשרה באוניברסיטה העברית מעין 'בגידה' במדינת ישראל המוקמת, וייתכן שיחס זה תרם להיעלמותו הכמעט מוחלטת מהשיח הישראלי.

בשנים האחרונות חל שינוי מסוים ביחס לדמותו של יונס בישראל, ודברים בודדים שלו ראו אור בעברית, כגון חיבורו התיאולוגי 'מושג הא־לוהים אחרי אושוויץ' בהוצאת רסלינג, ועוד. עם זאת, ציר מחשבתו העיקרי וספריו העוסקים בנושאים מהותיים ביותר בתחומי האתיקה, הטכנולוגיה והביולוגיה אינם זמינים לקוראי העברית.

כמי שנחשף למוות בשנות המלחמה, הטרידה את מנוחתו האחריות האנושית לחיים. יהודים בגטו ורשה

מהפכת המטבוליזם

שאלת החיים, ושלילת שאלת המוות, תופסות חלק מרכזי ומהותי בהגותו של יונס. כמי שנחשף למוות באופן אינטנסיבי בשנות המלחמה בנאצים, הטרידה את מנוחתו האחריות האנושית לחיים. באיזה מובן לוקח האדם חלק בתופעת החיים, וכיצד עליו להתייחס אליהם? האם ניתן לחשוב על 'קדושת החיים' מנקודת מוצא פילוסופית, ואם כן מה משמעותה של קדושה זו? יונס עצמו ייחס את עיסוקו בשאלות יסוד אלו לחוויית השירות הארוך בצבא הבריטי, כאשר הוא מנותק מספרים ומהפְּנִיוּת הבסיסית הדרושה למחקר:

המצב האפוקליפטי של הדברים, הקריסה המאיימת של העולם, שיא השבר של הציוויליזציה, הקרבה של המוות והעירום הנוקשה שאליו הופשטו כל נושאי החיים, כל אלו היו מבוססים מספיק כדי לאמץ מבט חדש על עצם יסודות הקיום ולבקר את העקרונות שבעזרתם אנו מדריכים את המחשבה על אודות החיים. כך, בעודי נאלץ להסתמך על מקורותיי העצמיים, הוטלתי חזרה אל חובתו הבסיסית של הפילוסוף ואל עסקיו הנאיביים – לחשוב. בעודי חי באוהלים ובחפירות, בתנועה או בעמדה, מטפל ברובה או יורה בו…

חיי החייל במלחמה ארוכה יוצרים תנאים גרועים ביותר לפעילות למדנית אך אינם מונעים, ואפילו מניעים באופן מתמיד, למחשבה – מחשבה עד הקצה, בשעה שיש רצון לכך (יונס, מאמרים פילוסופים, הקדמה).

מחשבותיו ותובנותיו של יונס על החיים אינן ספקולציות פילוסופיות. בדומה לאריסטו שהחל את מחקריו כביולוג ימי, לתפיסתו של יונס לא ניתן לחשוב על תופעת החיים מבלי להתייחס לתובנות ולידיעות שמלמדת אותנו הביולוגיה. מנקודת המבט הביולוגית אין בסיס להבחנה הדואלית האהובה כל כך על דקארט בין חומר לרוח. בעבור יונס, יצירות הרוח הגדולות ביותר נובעות מתוך החומר. לפני היותו של האדם בר־דעת, הרי הוא אורגניזם המתקיים באופן מתמיד הודות להליך חילוף החומרים (מטבוליזם), תוך קיום יחסים הדוקים עם הסביבה החומרית שממנה הוא נבנה. החיים הם בראש ובראשונה אירוע ביולוגי שהמטבוליזם הוא הפעילות המכוננת, חוט השדרה שלו.

ביולוגים וקוראים אחרים מן השורה יתמהו אולי על אמירה בנאלית זו. הטענה שהמטבוליזם הוא סימן ההיכר של החי, של האורגניזם, היא לכאורה נקודת מבט ביולוגית שגרתית. מה לאמירה זו ולפילוסופיה? מה המשמעות הפילוסופית של החזרה על המובן מאליו?

בעבור יונס, הקיום המטבולי של האורגניזם מציע חופש מהעולם לצד הישענות רחבה על הטבע והעולם החומרי. אורגניזמים נהנים מיחידאיות אונטולוגית, שאותה הוא מגדיר כ'חופש נזקק'. האורגניזם והזהות שלו מעוצבים על ידי ה'חיים מתוך', והם מתקיימים באמצעות המרכיבים החומריים  שלהם אך גם מעבר להם. אופן הקיום של אורגניזם, אפילו בצורותיו הבסיסיות ביותר, דורש סוכן פעיל, סובייקט המרגיש את עצמו, הדואג לעצמו ולקיומו. הצורה היחידאית של הקיום העצמי האורגני מגלמת עמדה אקטיבית שבה האורגניזם אומר לא להיעדר, לא למוות ולחוסר התוחלת של טבע מתעלם.

לדעת יונס, האורגניזם הוא מהפכה אונטולוגית בהיסטוריה של החומר, שינוי רדיקלי באופן הקיום של החומר. קיומם של חיים על פני האדמה מגלם בתוכו את הכניסה הקדמונית של ערכים לעולם, ערכים שבאו לידי ביטוי עם ההופעה הראשונית של החיים, של המצב הקוסמולוגי הייחודי של 'חופש נזקק', כפי שהוא בא לידי ביטוי בקיום המטבולי.

האורגניזם יוצר באופן טבעי הפרדה בינו ובין העולם כבר בגרסתו כתא ראשוני, והוא מקיים עם העולם מערכת יחסים ייחודית. חומרים מסוימים מתאימים לחילוף החומרים של התא ומשמשים להמשך חיותו של האורגניזם, ואילו אחרים נדחים. בצורות מפותחות יותר, מערכת היחסים עם העולם נעשית מורכבת יותר, כאשר ככל שהאורגניזם מורכב יותר משתנה אצלו דרגת ה'חופש הנזקק' ובאה לידי ביטוי בבחירה מורכבת יותר, ביכולת תנועה ועוד. בקצה העליון של האורגניזם יופיעו תכונות כמו אמוציות, רגישות, חושים, חשיבה מעשית וחשיבה תיאורטית.

צילום: אי.פי

ערכים בתוך הטבע

המשמעות הרדיקלית של תפיסתו של יונס היא כי לאחר שנים שבהן הותקפה התפיסה שדגלה ב'חוק מוסרי טבעי', ניתן תוך עיון בעולם הביולוגי לחלץ מתוכו משמעויות אתיות, וניתן לגלות יסודות למוסר כבר בטבע עצמו. האדם המודרני לא רק שאיננו נדרש לוותר על האמונה ב'מוסר הטבעי', אלא נתבע לאמץ אותה כדרך חיים. מכיוון שכל אורגניזם חייב למצוא את הסביבה שממנה הוא חי, משתמע שהאורגניזם מעריך את ה'חיים' ורואה בהם ערך. מכאן, שכל אורגניזם חייב 'להכיר טובה' לסביבה שממנה הוא צומח, אשר מעניקה לו את החיים. צו האחריות המוסרית הגבוהה ביותר מוטל על האנושות ותובע ממנה אחריות לחיים ואחריות לאנושות:

מכיוון שבאדם עקרון המטרה השיג את הישגו המדהים ביותר והמסוכן ביותר בעזרת החופש לקבוע לעצמו מטרות והכוח להוציא אותן לפועל, האדם עצמו נעשה, בשם אותו עיקרון, המושא הראשוני לצו ולאחריות: לא להרוס באופן שבו האדם משתמש בטבע את שהטבע השיג ביצירת האדם (יונס, צו האחריות: בחיפוש אחר אתיקה בעידן הטכנולוגי, עמ' 129).

 יונס ידע להיכן לכוון את אזהרותיו. עוד לפני שאפשרויות השיבוט האנושי, ההנדסה הגנטית ומחקר תאי גזע ותאים עובריים היו מוכרות בצורתן היום, הזהיר יונס מפני המשחק של האדם תחילה עם הפיזיקה ואחר כך עם הביולוגיה עצמה. הוא חרד מפני מתיחת הגבול הביולוגי וההגדרה מחדש של החיים עצמם, ומהקשר בין הנדסה לביולוגיה. הוא צפה בדאגה כיצד האדם עצמו נהיה מושא לניסויים מדעיים.

ניסויים הוגבלו תחילה למדעי הטבע. בתחומים אלו הניסויים בוצעו על גופים דוממים ולא העלו שאלות מוסריות. אך ככל שיצורים חיים ומרגישים נעשו מטרת הניסוי, כפי שקורה כעת במדעי החיים ובמיוחד במחקר הרפואי, החיפוש התמים אחר הידע אבד ושאלות מצפוניות החלו להטריד אותנו. העומק שאליו יכולים להתעורר רגשות דתיים ומוסריים בא לידי ביטוי בוויכוח על אודות עריכת ניסויים בבעלי החיים. ניסויים בבני אדם יחדדו עוד יותר את הקושי המוסרי מכיוון שהם מערבים שאלות יסוד של כבוד אנושי וקדושה.

אחד ההבדלים בין ניסויים בבני אנוש לניסויים פיזיקליים הוא בכך שניסויים פיזיקליים נעשים לרוב בטווח מצומצם, בתחליפים מלאכותיים מתוכננים לשם השגת הידע הרצוי, כאשר החוקר מסיק מהמודלים והתנאים התומכים מסקנות הנוגעות לטבע בכללו. לרוב תחליפים אלו אינם אפשריים בתחום הביולוגי. בתחום הביולוגי עלינו לעבוד לא על תחליף אלא על המקור, 'הדבר האמיתי' במובן העמוק של המושג, ושמא נשפיע עליו באופן בלתי הפיך. שום ייצוג לא יכול לקחת את מקומו של 'הדבר האמיתי'…

ניסוי חינוכי משפיע על חיי הנסיינים, לפעמים דור של שלם של ילדי בית ספר. ניסוי בבני אדם אפילו לשם מטרה נעלה הוא תמיד גם, מחויב, לא ניסויי בעליל, ובאופן ברור בעל השפעה על הסובייקט הניסויי עצמו (יונס, הרהורים פילוסופים על ניסויים בבני אדם).

פועל יוצא מהגותו של יונס הוא עמדתו הייחודית בשאלת הגדרת רגע המוות בסיטואציה של 'מוות מוחי'. עוד טרם הוויכוח הנוכחי ההולך וגובר בסוגיית ה'מוות המוחי', כאשר יותר ויותר חוקרים ורופאים טוענים ש'מוות מוחי' הוא פיקציה משפטית שאיננה תואמת את ההגדרות הביולוגיות המורכבות של המוות, יונס הביע את הסתייגותו מהמונח:

הגדרה מחדש של המוות, בין אם הדבר נעשה לצרכים מחקריים או למטרת השתלות, נראית לי כצעידה מעבר למה שהגדרה יכולה לתת. יש הבדל בין החלטה לא להאריך את החיים באופן מלאכותי לאחר 'מוות מוחי' לבין לפעול באלימות כנגד הגוף; זה דבר אחד כאשר אנו נמנעים מלהתערב בתהליך המוות, אבל אחר כאשר אנו מתייחסים לתהליך כסופי, מתייחסים לגוף כגוויה, ועושים בו או בה מעשים שבכל גוף חי הם יהוו עינוי או יביאו למוות.

למטרה הראשונה, איננו צריכים לדעת את הגבול המדויק בין חיים למוות. כל שעלינו לעשות הוא לתת לטבע לעבור את הגבול הזה באשר הוא, או לעבור את כל השלבים השונים במעבר בין מוות לחיים אם אין רק שלב ברור אחד. לשם כך מספיק לנו לדעת ש'מוות מוחי' הוא בלתי הפיך. אבל למטרה השנייה, השתלות או שימוש בגוף לצורכי מחקר, אנו מחויבים לדעת בבהירות את קו הגבול… מכיוון שאיננו יודעים בבהירות את קו הגבול בין מוות לחיים, עלינו לדרוש הגדרה מקסימלית של המוות, מוות מוחי, הפסקת פעילות הלב וכל אינדיקציה אחרת שתהיה רלוונטית לפני שנתיר לנהוג כלפי הגוף באלימות סופית (יונס, הרהורים פילוסופים על ניסויים בבני אדם).

דווקא הגדרת תופעת החיים על רקע ביולוגי והדגשת אלמנט המטבוליזם כסימן החיים של גוף חי הובילו את יונס למסקנה שמוות לא יכול להיות מוחי בלבד. הרפואה המערבית השמה דגש על המוח היא פרי תפיסה שיסודה באותה חלוקה אומללה בין חומר לרוח, חלוקה שמנקודת מבט ביולוגית אין לה אחיזה. מנקודת המבט הביולוגית הליך המוות הוא הליך רב־שלבי ולא חד ממדי, והגוף החי זכאי לכבוד המגיע לו כגוף חי עד לרגע שבו מסתיים הליך המוות. הסטת הדגש מהרמה הקוגניטיבית לרמה המטבולית דורשת יחס עמוק יותר אל החיים ואל החי.

הכרה במוות

על רקע השילוב המואץ של טכנולוגיה וביולוגיה וההשלכות האתיות של האפשרות ליצירת 'אדם חדש', מהונדס גנטית או משובט, שאל יונס מה היא העצה שאנו כבני אדם מודרניים יכולים לשאוב מן המסורת הדתית – במקרה שלנו היהדות – והאם יש בידע העתיק שמשמרת המסורת כלים להתמודד עם השאלות החדשות שמעולם לא עלו על הפרק:

האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את הגישה העליזה וחסרת הדאגה המקדמת מטרות והעדפות סובייקטיביות כאשר (אם להשתמש במונחים יהודיים) עתיד הבריאה הא־לוהית כולה ויכולת השרידות של הנברא בצלם הא־ל נתונים בידינו ההפכפכות? (יונס, דילמות אתיות עכשוויות מנקודת מבט יהודית).

יונס לא התמודד עם השאלה מזווית הלכתית, אלא ביקש לחשוף את התובנות המוסריות המכוננות את תפיסת העולם היהודית. בדומה לליאו שטראוס, סבר יונס שהמדע המודרני לא 'הפריך' את המשמעות הסימבולית של הנחות יסוד תנ"כיות המופיעות בפרשת בראשית: העולם הוא עולם נברא; הבריאה הייתה טובה בעיני הא־ל ולפיכך העולם הנברא הוא עולם טוב; הא־ל יצר את האדם בדמותו; הא־ל נתן לאדם את היכולת להבחין בין טוב לרע.

היותו של העולם נברא, היותה של הבריאה טובה ודמותו של האדם כסובייקט מוסרי 'יודע טוב ורע' מחייבים אותנו בצניעות ובזהירות ביחס לחכמתנו, ביחס למה שקדם לנו, וביחס לעולם הנברא שעל שמירתו אנו מופקדים. צניעות זו דורשת שהאנושות תצעד לאט כאשר היא שוחטת 'פרות קדושות', שמה לאל איסורים מושרשים ('טאבו') או מקיימת ניסויים פיזיקליים וביולוגיים שוברי שוויון. בעוד שבעבר ההנחה הייתה כי הא־ל ברצונו מקיים את העולם, הרי שכיום אנו מודעים לפגיעות של העולם ולתלותו בנו, וליכולת ההתערבות הפיזיקלית והביולוגית שלנו במהלך החיים של העולם. אם יש לנו אמונה בסיסית בכך ש"וירא א־לוהים כי טוב", כי אז לא נבקש לְנַצֵּחַ את הבריאה עצמה, תוך שימוש בהמצאות מרחיקות לכת המשפיעות על האיזון של החיים.

גם הטיעון הנדוש שרבים מהניסויים או ההשתלות הם 'מצילי חיים' ולפיכך הם מותרים ואף רצויים לא נסתר מעיניו של יונס, והוא דחה אותו על הסף. המלחמה במוות באופן המקדש את כל האמצעים אינה מתפקידיה של הרפואה. בדומה לתנא רבי מאיר שבתורתו נמצא כתוב "והנה טוב – מוות", גם יונס סבור שהערכה אמיתית של החיים משמעה הכרה במוות. התשובה של ה'חיים' ל'מוות' לא תבוא מתוך מניפולציה גנטית שתבטיח חיים ארוכים יותר ואף נצחיים; תשובה זו טמונה דווקא במחזוריות הביולוגית של לידה ושל יצירת חיים חדשים. איננו צריכים לשאוף לחיים נצחיים, אלא להתחדשותם של החיים על פני האדמה. כאשר משורר תהילים קורא: "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה", הוא איננו תר אחר מיתוס החיים הנצחיים, אלא מביע את שמחתו באפשרות למנות את ימינו כפי שהם. תפקידה של הרפואה ושל הביולוגיה איננו להאריך חיים בכל מחיר, אלא לכבד אותם ואת גבולותיהם.

ילודה מציינת את העובדה שכולנו נולדנו, שמשמעותה שכל אחד מאיתנו התחיל את חייו כאשר אחרים כבר שהו כאן בעולם זמן רב לפניו. הילודה גם מביעה את ההמשכיות הבאה לידי ביטוי בהתחדשות הממשכת של העולם. היא אחראית לכך שתמיד יהיה מי שיראה את העולם בפעם הראשונה, יסתכל על דברים בעיניים חדשות, יתפלא בנקודות שבהן אחרים משועממים כבר בשל ההרגל, מישהו שעבורו נקודת המוצא תהיה נקודת הסיום של האחרים. הנעורים על גישושיהם ומשובותיהם, על התלהבותם וסימן השאלה שלהם, הם התקווה הנצחית של האנושות (יונס, על העוול והברכה שבמוות).

זניחת האתיקה

העדרו של יונס מהשיח הישראלי הביא לפגיעה בשיח האתי הישראלי בתחומי הטכנולוגיה והביו־טכנולוגיה. בהשוואה לשיח האתי המגוון המתנהל מעל במות שונות ברחבי העולם, השיח הישראלי דל למדי. באופן כמעט יחידאי באות בו לידי ביטוי עמדות ליברליות או עמדות הלכתיות על תקן העמדות השמרניות. קורה לא מעט שאנשי ההלכה לא מוצאים תקדים הלכתי לאסור ולפיכך הם מתירים פרקטיקה מסוימת ומזניחים לחלוטין את הדיון האתי המתנהל כולו באגף ליברלי ואף ליברלי קיצוני. עמדות אתיות לא הלכתיות ושמרניות יותר כמעט לא זוכות לידי ביטוי.

לשם דוגמה, ישראל היא המדינה הראשונה בעולם המתירה בחירת מין עובר מטעמים לא רפואיים, בנסיבות מסוימות. ישראל גם מובילה בעולם ב“חקר תאי גזע עובריים“, מונח שמשמעותו הוא שבישראל מייצרים עוברים או פרוטו־עוברים לצורכי מחקר.

יש כאלה שיראו זאת בחיוב, ושמורה להם זכות זו. אך הסיבה שישראל מובילה בחקר תאי גזע קשורה לכך שפוסקים רבים לא מוצאים בנושא זה בעיות הלכתיות מהותיות והשאלות האתיות לא מעסיקות אותם. וכך, בעוד שמדינות רבות בעולם ממשיכות ומתחבטות בשאלה על אודות המשמעות האתית של מחקר תאי גזע, בישראל רצים עם המחקר קדימה. שיתוף הפעולה בין אתיקה ליברלית להלכה אדישה מביא לכך ששאלות יסוד אתיות נשארות ללא תשובה וללא התייחסות מספקת.

יונס זיהה היטב את הצורך לנסח אתיקה חדשה לחלוטין שתיקח בחשבון את מכלול יחסיו של האדם עם העולם, עם הדורות הבאים, עם הסביבה הטכנולוגית והביולוגית. צריך להיות ברור שההלכה לא יכולה לשאת במשא הזה לבדה. ההלכה לא מסוגלת ואיננה מתיימרת לנסח חזון מוסרי לחברה שבה מיטשטשים הגבולות בין טכנולוגיה לביולוגיה. הלכה איננה ולא יכולה להיות תחליף לעיון אתי מעמיק ונוסף, והיא לא יכולה לשמש הבלם היחידי כאשר הרכבת הביו־טכנולוגית דוהרת במורד. כשפוסק מגיע למסקנה כי פרקטיקה מסוימת אפשרית או אינה אסורה על פי ההלכה אסור לו להתעלם ממשמעותה האתית. במיוחד בתחומים ביולוגים ורפואיים, ההלכה היא נקודת המוצא למסע אתי ארוך ומסובך, לא נקודת הסיום שלו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח שבט תשע"ג, 8.2.2013