תבניות זרות / יוסף מגנהיים

החיבור בין הוגים מעולם החול – אקזיסטנציאליסטים או פוסטמודרניסטים – לבין דמויות בהגות היהודית הוא חיבור מרובה סכנות. אי אפשר להפריד את התוכן הרוחני מאורח החיים

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מבורכת של רצון לחיבור עמוק של התורה אל החיים. כחלק מתופעה זו מופיעים על גבי במות שונות מאמרים העוסקים בחיבור בין הוגים מעולם החול – לרוב מזרם ההגות האקזיסטנציאליסטי או זה הפוסט מודרני – לבין דמויות בהגות היהודית, בעיקר זו החסידית. כך מופיעים להם מאמרים ושירים העוסקים בחיבור בין ז'אק לאקאן לר' נחמן, לודוויג ויטגנשטיין ואדמו"ר הזקן, הרב קוק וסרן קירקגור ועוד ועוד.

רבים מאותם מאמרים מופיעים על גבי דפיו של מוסף זה, ופעמים רבות כותביהם המוכשרים מושפעים מבית מדרשו של הרב שג"ר, אשר עסק רבות בחיבורים מן הסוג הזה בעקבות תפיסה מסוימת שהציג בספרו "כלים שבורים" ובכתביו השונים. דומני כי אין צורך לנקוב כאן בשמות ובמאמרים ספציפיים ואין צורך לפורטם כי רבים הם, מה גם שארצה להתייחס לדברים באופן עקרוני.

חלק גדול מאותו חיבור הוא מרענן, מעניין וטוב, ומעיד על כנות אישית ועל רצון חיפוש עמוק, אולם נראה כי לאלו מתלווה פעמים רבות חוסר הבנה מסוים המעיב על אותם מאמרים. אכן, יש ודרכיהם של ענקי הרוח מן הקודש ומן החול נפגשות ומביעות רעיונות קרובים, אולם ישנם מספר בורות בדרך שנראה כי חלק גדול ממחברי אותם מאמרים נופלים בהם.

גם לרב שג"ר היה יחס אמביוולנטי לעולם החיבורים. הרב שג"ר, תשס"הצילום: מרים צחי

גם לרב שג"ר היה יחס אמביוולנטי לעולם החיבורים. הרב שג"ר, תשס"ה
צילום: מרים צחי

לא לקאנטלסיני!

הבור הראשון הוא רצון ההשוואה. מנין מגיע הצורך לעמת את העולמות זה עם זה? האם באמת משנה העובדה שהוגה כזה או אחר דיבר גם הוא על דבר דומה? פעמים התחושה היא כי מדובר בחוסר הכרה בערכו של הקודש ובחוסר אמון ב"יכולתו" לעמוד בפני עצמו, כדבריו המפורסמים של הרב קוק:

מה שהאנושיות לא תוכל לתת, אהבה א־לוהית עליונה קבועה בהיסטוריה של אומה כחוט השני המקיף את כל אשר לה […] דבר זה לא נמצא באנושיות. הננו עומדים למעלה מכל היאושים, אפילו היותר מגוהצים ונאים הנם רק טיח טפל, אפילו "השיבה אל קאנט" אינה חובקת אפילו את החלק היותר קטן מעוזם של ישראל […] המונותיאיזם הוא בדוי מלבם של נכרים ו"מתורגם ארמית" שלא בדיוק כלל וכלל […] לא לקאנט נשוב, כי אם ליםס וף, לסיני ולירושלים, לאברהם, למשה, לדוד, לרבי עקיבא ולר' שמעון בר יוחאי (אגרות הראי"ה א, עמ' מז־מח).

אותה נטייה השוואתית גורמת לניסיונות הלימה – לפעמים נמהרים – של הדברים זה עם זה, הלימה שפעמים רבות יוצרת קשרים לא מוכרחים בין תפיסות שונות לחלוטין. במקום לברר את הסדר והשפה הפנימית, ישנה גלישה אל שפת החול וכך מנסים ליצור תרגום בשפה שונה מהחיוניות הפנימית של הדברים, ודרך שפה זו לנסות ולתפוס עולם מקיף הרבה יותר. כל זאת מלבד הבעייתיות של הנטייה לדרשנות, המסוגלת להטות את לב הלומד מהקשבה לעולם החדש הנגלה לעיניו אל עולמו המובנה זה מכבר.

מלבד האפשרות ליצור עולם של 'וורטים' לא מוכרחים, השובים לב ביופיים אבל מרגילים לעצלנות רוחנית, לחוסר עמל ולציטוט סלקטיבי – הרי שהם יוצרים אשליה כאילו זהו אכן התוכן הפנימי של הדברים, כשבעצם הלבשנו בלבוש מילולי נוסף את התוכן הפנימי, ושמנו 'אטמי אוזניים' על יכולת ההקשבה הפנימית שלנו. תופעת הלוואי היכולה להיווצר מהגישה שמחפשת "איפה התוכן פוגש אותי" היא התאמה של הדברים אל עולמי המצומצם, במקום בדיקה איפה אני פוגש את אותו תוכן ומנסה להבין אותו כמות שהוא. בשימוש בשפה חיצונית ובהלבשת תכנים מין בשאינו מינו – על אף שמעל פני השטח המים נראים שקטים –  ישנה סכנה של תקיעת מקלות בגלגלי אותו ניסיון לחיות את הדברים ולהבין אותם לכשעצמם.

דומה כי לרב שג"ר עצמו היה יחס אמביוולנטי לדברים. מחד הוא עסק רבות בחיבורים מן הסוג הזה ברבים מכתביו, ומאידך נזהר בכך. בהתוועדות בישיבת 'שיח יצחק' בי"ט בכסלו תשס"ז שהתפרסמה בספרו 'נהלך ברג"ש' דיבר הרב שג"ר על התקשרות לצדיק לאחר מותו דרך יום היארצייט, תוך שימוש במושג הקבלי "העלאת מ"ן". לשאלתו של אחד התלמידים האם הדברים מקבילים לדבריו של היידגר, ענה הרב שג"ר: 'המושג הזה נמצא בקבלה ובחסידות, לא צריך להשוות אותו'.

פערים במטרות

הבור השני, החמור יותר בעיניי, הוא ההתעלמות מהפערים במטרות, מהרקע ומהרצונות של ההוגים משני צידי המתרס. רצונם, חשקם ומטרתם של ר' נחמן, בעל התניא, הרב קוק ושאר גדולי עולם היו בסופו של דבר לעבוד את ה'. לרב קוק, למשל, לא היה – למיטב ידיעתי – עניין אמיתי בהשתעשעות השוואתית בין תפיסות שונות ובכתיבת מאמרים מלומדים על ההבדלים ביניהן.

גם אם חלק מדבריו דומים לדבריהם של הוגים אחרים, מטרת דבריו והרקע שממנו באו היו רצון עמוק לקדושה ולגילוי שם ה' בעולם. והרצון הזה, כמובן, משפיע גם על תוכן דבריהם. אני מתקשה להאמין כי מטרתו של אדמו"ר הזקן הייתה חיפוש אחר אינטימיות או מתן פרשנות חדשה לשפה כמכוננת זהות, כיוון שלא זה היה עולמו, לא אלו היו הדברים אשר באמת העסיקו אותו, ודאי לא כשיטה וכאומר החיים.

ר' נחמן כותב כיצד רצה שתלמידיו יהיו "כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים", כיצד היה כוסף ומשתוקק אל ה' יתברך ותוהה "איך זוכין להיות יהודי". הרב קוק כותב על אהבתו הגדולה לא־לוהים ועל שקיקתו לגילוי אל חי בכל מרחבי החיים. כל כתביהם מלאים באותו חיפוש ובאותה תפילה. סיפורים מבהילים על צדיקי עולם החסידות מספרים על געגועיהם ושאיפתם לקרבת א־לוהים, ללימוד תורה ולעבודת ה'. האם אחרי אלו אפשר להשוות בקלות את תורותיהם – אשר לא באו על מנת לתת מענה פילוסופי כזה או אחר, אלא מתוך עולם רחב וגדול הרבה יותר – לדבריהם של הוגים מעולם החולין, קיומיים וחשובים ככל שיהיו?

יודגש שלטעמי אין זה נכון לא רק מפני שהדבר לא "לרוחו של ישראל סבא", אלא בעיקר מפני סכנת הניכוס המהיר של דבריהם לתבניות זרות אשר מתאימות רק למראית עין, אולם בעומק, וכשיטה – ולא באופן מקומי ומקרי – לא מבטאות נאמנה את התוכן עצמו. התוכן הרוחני של הדברים לא ניתן להפרדה מאורח החיים (במובנו הרחב), כפי שכותב הרב קוק:

הפרדתה של האגדה מעל ההלכה היא היא הפרדת התורה והנבואה, והעמדת ערך מהופך מהערך המוטבע עמוק בנשמה הישראלית, להעלות את ערך הנבואה מעל התורה, ובזה נעשתה השפעתה של הנבואה בעצמה מחוללת, ופנים מתגלים בה שלא כהלכה.

עולם קר

לא מפתיע לראות כי ברבים מאותם מאמרים משתמשים הכותבים בשפה אקדמית. למה לכתוב פרשנות כשאפשר לכתוב אינטרפרטציה, נשגב כשאפשר לומר נומינוזי, תפיסה כשאפשר לדבר על קונספציה. התחושה היא כי מדובר בעולם קר, עולם העסוק כל הזמן בניתוח ובדיבור על הדברים. במקום להיות עסוק בתוכן עצמו ובמאמץ להבין את שפתם הפנימית של הדברים – הוא מלביש עליהם באופן שטחי את אדרת השפה והגישה החיצונית.

שנית יודגש כי אין בדברים משום פסילה מוחלטת של ניסיונות חיבור אלו וכמובן שאלת היחס בין החול והקודש היא סוגיה רחבה ביותר. ביקשנו רק להפנות את תשומת הלב לזהירות הרבה הנדרשת במציאתם – שלא לומר יצירתם – של אותם חיבורים, ולקרוא לכנות בעיסוק בדברי חכמינו – להפסיק לדבר על, ולנסות לחיות את. ראויים לסיום דבריו של הרב קוק במאמרו 'דעת א־לוהים':

העסק האידאלי להרחבת דרכי ה' מצד אור החיים […] מפנה מקום לתביעה תמידית של דעת א־לוהים […] המטרה שהיא מתאחדת עם החיים הכלליים לא תעשה את עסקה עראי, לא תשים את היחס הא־לוהי לאיזה מקצוע מיוחד שבחקירה, "כי לא דבר ריק הוא מכם", "כי הוא חייך" (אדר היקר, עמ' קלג).

יוסף מגנהיים הוא תלמיד בבית המדרש 'רעותא' שביישוב כרמל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' טבת תשע"ג, 14.12.2012

פורסמה ב-16 בדצמבר 2012, ב-גיליון מקץ תשע"ג - 801 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 57 תגובות.

  1. חזק וברוך!

  2. גם אני מצטרף להנ"ל,יופי של מאמר!

    יוסף מגנהיים חזק ואמץ!

  3. מהי אותה "מציאות" שמתאר הכותב? מציאות טקסטואלית, שחיה בספרים ובליבות הקוראים בהם? זוהי הפנטזיה על "מסורת טהורה".
    מהי אותה "מסורת טהורה"? ביטוי לכך ניתן למצוא במאה ה-19 בפילוסופיות השונות של התנועות הרומנטיות לסוגיהן השונות. הקונספציה הייתה על כך שלכל לאום יש שפה משלו, אותה שפה היא ביטוי ל"אופי" המיוחד ללאום הבאה לידי ביטוי בשטחי חיים רבים: שפה, אומנות, חוק ומשפט, מוסר, דת ועוד. רעיון זה רווח במיוחד בגרמניה…

    למה זה חשוב? גם ביהדות ישנם קולות השואפים לחזור, או לחדור, לעומק השפה ולעומק המושג "הטהור" היהודי/הישראלי/העברי "המקורי", "האותנטי". או בשפת הרב קוק "העצמי האמיתי" וכדומה.

    אין בנאמר כדי לשלול ביטוי מקורי לאומי/דתי. בוודאי ובוודאי שישנם ביטויים מקוריים. אולם מקוריות איננה באה לידי ביטוי במהות ייחודית חד-פעמית הבאה לידי ביטוי במערכת סגורה מהשפעות "זרות" וחיצוניות" הדבר איננו אפשרי. פעילות תרבותית בהגדרתה היא מענה, תשובה, התנגדות או הסכמה ל"משהו". משהו שיכול להיתפס גם "כאויב". עצם זה מגדיר אותה כנטועה במציאות שאיננה הרמטית וסגורה. הקבלה והחסידות מלאות בביטויים של חומר וצורה, ארבע היסודות ועוד ועוד מונחים פילוסופיים ומיסטיים מההגות הכללית המערבית, המזרחית מהסובב אותם בתרבותם. אין כמו ר' נחמן מברסלב הרואה בחכמות הזרות את שורש הטומאה והכפירה (כולל ברמב"ם במו"נ) אולם משתמש לרוב באותם ביטויים בהשאלה ובפרשנות משלו.

    ולמציאות ההיסטורית בחזרה: תורות הסוד במסורת היהודית בימה"ב התאפיינו בהשפעות ממינים שונים ומשונים: הרמב"ם שראה בהגות האריסטוטלית את תורת הסוד שהייתה לנביאים ונאבדה מאעמנו עקב הגלות(!), אבן-עזרא שדיבר על האסטרולוגיה כתורת הסוד היהודית ועוד. מעבר לכך מחקרים רבים מראים על הדומה והשונה בין הספרות המקראית, והחז"לית לבין התרבויות הסובבות אותם. קצרה היריעה לפרט עוד ועוד דוגמאות.

    • הרמב"ם השתמש באופן ביקורתי בכלים ותובנות מבית מדרשו של אריסטו כדי להבין את עומק התורה. ברם עולמו הרוחני שונה מאד מעולמו של אריסטו. הרמב"ם המתבונן בחכמה שואף לדבקות בה', כתיאורו:

      'בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ואין לה קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות' (יסודי התורה ב,ב).

      זו עצמה ההבחנה שעשה כותב המאמר: יכולה להיות השקה בנקודות מסויימות בין הוגי החסידות לבין הוגים זרים, אך חובה להיות מודעים להבדל המהותי בעולם הרוחני.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. הבעיה עם תגובות מסוגו של ש.צ. לוינגר שהם לא אומרות כלום. הם לא מגיבות על מה שנאמר. ובמתק לשונם הם "מרדימים" את הדיון. לא סתם החרימו ושרפו את ספרו של הרמב"ם מורה נבוכים, אגב במלחמה על ספרו כנה וכמה יהודים איבדו את לשונם בפרובאנס של ימה"ב ע"י הלשנות של יהודים אחרים תומכי הקבלה שהתנגדו לפילוסופיה של מו"נ…

    אשמח לתגובתו של כותב המאמר.

    • לרועי – שלום רב,

      לגבי דבריך על רדיפת הרמב"ם בידי אנשי הקבלה. ראה באגרת הרמב"ן לרבני צרפת, באיזו הערצה הוא מתייחס לרמב"ם. הוא מתווכח עם הרמב"ם בספריו, אך מלא הערצה אליו.

      פרופ' א"א אורבך פירסם איגרת מרבי אברהם מן ההר, בה הוא מכחיש לחלוטין ש'החרים את המאמין באמונת אבן מימון'. לאור הדברים מפקפק אורבך באמינות הסיפורים על שריפת ספרי הרמב"ם ע"י בני חוגו של ר"א מן ההר. אני מקוה למצוא את מראה המקום למאמר.

      מתק הלשון אינו שלי, אלא של הרמב"ם, והיא מוכיחה את הפער העצום בין עולמו הרוחני של הוגה השואף לדבקות בה' לבין הוגה העוסק בפילוסופיה לשם עניין אינטלקטואלי גרידא. זה מה שהגדיר כותב המאמר: 'ההבדל במטרות'.

      לפי מיטב הבנתי לא שלל כותב המאמר את מציאת ההקבלות בין הגות חסידית להגות פילוסופית כללית, אך דרש שההקבלה בפרטים לא תמנע מאיתנו לשים לב להבדל המהותי במגמה הכללית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • תיקון:

        פיסקא 2 שורה 1: פרופ' א"א אורבך פירסם איגרת מרבי שלמה בן אברהם מן ההר…

      • יש בידי תדפיס של מאמרו של אורבך, 'חלקם של חכמי אשכנז וצרפת בפולמוס על הרמב"ם וספריו', , עמ' 149-159 [לצערי, השער של התדפיס חסר].

        הוא מסכם: 'בכל הדברים על רבני צרפת וחלקם בסכסוך אין שום ידיעה ברורה ומבוססת. מפיהם לא שמענו מילה. אף חכמי ספרד יודעים את הדברים רק מפי השמועה, וגם ידיעות אלה לקויות הן וסותרות אחת את השניה, והטנדנציוזיות שבהן בולטת'.

        בהמשך הוא מביא את הערצתו לרמב"ם של רבי משה מקוצי, חברו של רבי יחיאל מפאריס, ומסיק: 'אין להניח שר' משה מקוצי ידע משהו על חרם כנגד הרמב"ם שיצא כביכול מחכמי צרפת… בינתים התפשטה גם חסידות אשכנז בצרפת ואיתה גם יחס הכבוד לרמב"ם. החקירות במה שלמעלה ותורת המוסר היו חלק בלתי נפרד מלימוד התורה גם לרמב"ם וגם לחסידי אשכנז ותלמידיהם הצרפתיים' .

        בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

      • מראה המקום המדוייק:

        אפרים א' אורבך, 'חלקם של חכמי אשכנז וצרפת בפולמוס על הרמב"ם ועל ספריו', ציון יב (תש"ז), עמ' 149-159.

      • כבר יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, ב, עמ' 319, מפקפק באמינות הסיפור שמביא ר' הלל מוירונה (שחי ששים שנה אחרי המחלוקת) על מסירת ספרי הרמב"ם לידי האינקויזיציה ושריפתם. הביאו אורבך, שם עמ' 155.

  5. רועי,ש.צ בניגוד לדבריך כתב לעניין והוא אמר בפשטות שהרמב"ם השתמש בכלים לוגיים ופילוסופים מאריסטו למטרותיו שהיו שונות לגמרי מאריסטו ואי לכך ובהתאם לזאת למרות הדמיון הטכני המסקנה והמהות יהיו שונים

    דבריך על פולמוס הפילוסופיה אכן נכונים היסטורית כי היו כאלו שלא יכלו לקבל את הסגנון שהרמב"ם כתב בו ועובדה היא שלדורות הרמב"ם התקבל בעם ישראל כאחד מגדולי גדוליו

    גם כותב המאמר הבהיר שלא מפריעה לו ההקבלה בין גדולינו להוגים כללים אלא חוסר הפרופורציה של העניין כאילו גדולי ישראל צריכים כביכול "לקבל אישור" חיצוני

    וגם הפריעה לו הוצאתם של דברי גדולי ישראל במחשבה מכוונתם המקורית ונתינת פרשנות מרחיבה שהם כלל לא חשבו עליה ושהשפה הטכנית היא לא העניין כאן[ובזה אתה צודק ואף אחד לא הכחיש שאף אחד לא חי בחלל ריק ויש השפעות מודעות ולא מודעות]אלא המסקנה! והכוונה של הדברים!

    וכי מישהו הכחיש שגדולי ישראל השתמשו ומשתמשים בשפה ומונחים פילוסופיים של תקופתם ומקומם בכדי להעביר את המסרים שלהם?

  6. האם התפילה של הרמב"ם היא התפילה של המקובל? האם האלוהים שאליו הם ערגו הוא אותו אלוהים?

    העובדה היא שהרמב"ם התקבל כגדול בדיוק למה שהיה נוח לקבל אותו כגדול: לספר משנה תורה ולא לחיבורו הפילוסופי מורה נבוכים. ושוב, ללמדך, שתפיסת האלוהות של הרמב"ם של הרמב"ם (שאותה הוא ראה כפרשנות האמיתית והמהותית ליהדות בדיוק כדרישתך..) הייתה, ועודנה, גורם "מאיים" על הדוגלים בגישות ליהדות "טהורה" ונקייה מהשפעות.

    • צבי,אולי זה ככה השתמע לך אבל זה לא קשו לדיונים האחרים שהיו לנו

      כשכתבתי בדיונים קודמים שהפרשנות היא המכריעה זה היה בדיונים פנים הלכתיים שם גם אני וגם אתה הסכמנו שיש "ארגז כלים" הלכתי שאין לסור ממנו ויהי מה וכל הדיון היה איך להשתמש באותו ארגז

      במקרה דנן מדובר בהשוואה בין הגות כללית לבין הגות תורנית ולכן כאן שאלת המוטיבציה והכוונה אכן תופסות מקום מרכזי מאוד

      במקרה זה אין מקום לעשות "חילוקים" אלא לראות בראש ובראשונה את מטרת הכותבים

      ובקיצור לא האי כהאי ולא דיון הלכתי פנימי כדיון בין תפיסות מנוגדות

  7. רועי,כנראה שפספסת את כל הנקודה של המאמר

    יוסף מגנהיים לא כתב לרגע שאין השפעות תרבותיות שנכנסות גם אל הקודש פנימה כאשר זה מעשיר ומפרה["יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם"]הוא טען בדיוק כמו שלוינגר הסביר לך שגם אם הסגנון הפילוסופי דומה הרי המטרות שונות ואם אריסטו עסק בפילוסופיה והרמב"ם לקח ממנו תבניות פילוסופיות זה לא אומר שהמטרה שלהם בעיסוק הנ"ל הייתה אותה מטרה ושהמסקנות אותן מסקנות!

    וכמו הדוגמא שמגנהיים כתב במאמר שהאדמו"ר הזקן מחב"ד למשל לא עסק ב"הגדרת שפה כמכוננת זהות" וכד' אלא בדרך לעלות מעלה מעלה בעבודת ה' גם אם ב"מתעסק" הוא התבטא באפנים כאלו ואחרים!

    ואתן דוגמא ממאמר שהתפרסם במוסף זה: הרב חיים נבון כתב פה מאמר בשם "יצר הרע לא יצא לגימלאות" והוא במאמר זה ובלא מעט מאמרים אחרים השתמש בספרו של אדמונד ברק "מחשבות על המהפכה בצרפת" כדי להדגים את המסר שהוא רוצה להעביר בצורך בשמרנות הלכתית באשר לשינוי מנהגים וכיו"ב

    אבל ההבדל הוא שאדמונד ברק כתב את ספרו בשביל הגות מדינית שמרנית והתועלת החברתית שבה והרב חיים נבון לקח את תבניות החשיבה של ברק לצורך המסר שלו של זהירות בשינויים בעבודת ה' ובמנהגי ישראל המושרשים

    זהו בדיוק העניין של המאמר של מגנהיים שלא הבנת כנראה את הפואנטה?!?!

    • לאמיר -שלום רב,

      לגבי השוואות בין חסידות לפילוסופיה מודרנית, יש בעיה נוספת שלא הזכיר יוסף. ככל הנראה לא הכירו הוגי החסידות את אותה הגות. אם יש הקבלות יש להניח שהן נובעות מאחדות רוח האדם, שהיא במידה רבה מעבר לגבולות זמן ומקום.

      על כל פנים יש ערך בהשוואות אלה לקורא בן זמננו, שהן החסידות והן ההגות המודרנית, תופסים מקום במחשבתו. העימות בין התפיסות, אם בניגוד ואם כהשלמה, מסייע לאדם המודרני לבנות השקפת עולם שיש בה שילוב בין ישן לחדש.

      כך עשו הרמב"ם, רש"ר הירש, הראי"ה קוק והרי"ד סולובייצ'ק ורבים אחרים, וכפי שהעיר רועי.

      בכל הגות כזאת יש ללכת בארבעה מהלכים מקבילים:

      א. השוואה עם מכלול יצירתו של המחבר, שחלקיה משלימים זה את זה, כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים על אחדות הנפש.

      ב. בחינת שרשי ההגות במקורות היהודיים הקודמים ובני הזמן.

      ג. השוואה להגות כללית בת זמנם – צורך לחוקר.

      ד. השוואה להגות המודרנית – צורך ההלומד המודרני.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • נ.ב. לעניין 'שפה כמכוננת זהות', אולי יש לקשר לדברי חז"ל שבני ישראל במצרים נגאלו משום ש'לא שינו את שמם ולא שינו את לשונם'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ,בקשר לדבריך על התהייה האם הוגי החסידות הכירו את הפילוסופים בני תקופתם זו באמת שאלה מעניינת שיש מה לחקור בה

        אעיר שכשקראתי את הביוגרפיה על החזון איש של בני בראון [מומלץ מאוד לקריאה אגב]בראון הביא שם את אחד מחיבוריו המוקדמים של החזון איש "איגרת לשר נוכרי" שדיברה על עניינים אמוניים ועל נפש האדם וכו'
        בראון הראה שדברי החזון איש שם על נפש האדם וההתפתחות החברתית של האנושות מזכירים מאוד את ספרו של תומס הובס "לויתן" ובראון העלה אפשרות שהחזון איש קרא את הספר והושפע ממנו

        אז מבלי לשאול האם באמת הייתה השפעה או שהחזון איש פשוט ראה את הדברים כך מדעתו ללא השפעה מה שגרם לי להרמת גבה הייתה המחשבה שהחזון איש קרא בכלל פילוסופיה מערבית מהעת החדשה וכו' והאם יהודים בכלל מעיירות מזרח אירופה קראו את החומרים הללו

        אבל אחרי שהתודעתי ל"מייקינג אוף א גודול" של הרב נתן קמינצקי ולספרים שעסקו בישיבות ליטא ראיתי שזה היה חזון נפרץ שבחורי ישיבות של ישיבות ליטא הקלאסיות קראו הגות כללית וגם את הובס וקאנט ועוד ולכן כנראה שהאפשרות שהעלה בראון היא לא עד כדי כך מופרכת גם אם היא לא נכונה והחזון איש לא קרא את הובס

        וכמו לייבלה וייספיש שהזכרתי שהיה איש מאה שערים ונטורי קרתא שהעריץ את ניטשה[לא סתם קרא והתרשם אלא ממש העריץ! והוא אף רצה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ!]
        אז כנראה שדברים כאלו יכולים להיות

    • אוקימתא? אתה באמת לא רואה הבדל ביו דיון פנים הלכתי לבין דיון של הלכה מול עמדות שמחוץ לבית מדרש?

      אחדד:בדיון פנים הלכתי המוטיבציה[דהיינו עבודת ה']אמורה להיות זהה והדרך להגיע לאותה מוטיבציה נתון לפרשנות בעוד בדיון בין שתי אידיאולוגיות שונות ההבדל במוטיבציה ברור וחד

  8. ש,צ שלום וברכה

    אכן גם אני חושב שיש ערך רב ללימוד דברי רבותינו אם השוואות להוגים אחרים מתוך העניין שבדבר וגם מתוך הרצון לראות את התורה בפגישתה עם העולם הסובב ואני אישית אוהב מאוד את השילוב המפרה הזה כאשר הוא בא במינון נכון בברכת "המבדיל בין קודש לחול" וגם הלכתי פעם לשיעור שנתן בסגנון זה הרב יהושע אנגלמן בקהית "יקר" בת"א על רעיונות בספריו של קפקא שנמצאים בזוהר והיה מעניין מאוד ואני מתכוון לקרוא שאזדמן לי את הספר החדש "לרגעים תבחננו" של מנחם נבאת בחור מישיבת פוניבז שמדבר על ענייני תשובה וכלולים בו התייחסויות של פילוסופים כמו ניטשה ועוד לעניינים אלו ועל השוני שיש בין גישתם בהרבה מקרים לבין היחס של התורה לתשובה וחרטה.

    אוכל להמליץ בהקשר זה גם על שיעור כתוב טוב שקראתי של הרב חיים נבון בבית המדרש הוירטואלי[מאגר שיעורים באינטרנט]של ישיבת הגוש בנושא של מהות האדם האם הוא טוב מיסודו או חלילה רע מיסודו שם הרב נבון פותח במקורותינו עם צדדים לכאן ולכאן ובסוף הוא מביא את דיעותיהם של הוגים כללים לכאן ולכאן

    וחוץ מזה אם כבר מדברים היות ואתה מבוגר יותר ממני הצעיר לימים אז שאלה לי אליך:הכרת את לייבל'ה וייספיש מנטורי קרתא שהיה להוט על ניטשה והעביר הרצאות בנושא של ניטשה ויחסו ליהדות וכו'?

    נ.ב

    עוד שאלה לי אליך:ראית את הודעתי האחרונה מהדיון על "בדרכם של ראשונים" שהבאתי שם על עניין ההפקעת קידושין את דברי ה"חלקת יעקב"[אבה"ע סי' מ]על הבעיה ההלכתית של איסור שבויה שהתעורר לאחר השואה אצל זוגות שב"ה ניצלו וחזרו להיות ביחד? כדאי לך לעיין בחלקת יעקב שם דברים מעניינים

    • לאמיר – שלום רב,

      על ר' לייבלה וייספיש שמעתי, אך לא הכרתיו אישית. מהצצה אקראית בניטשה זכור לי רעיון אחד שלו. הוא מספר על שבט של פראים שעשו חמור לאליל שלהם, כדי שיאמר: 'ייא' ['כן' בגרמנית] על כל מה שהם יציעו לו. מגיע לניטשה אייקון.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. לגבי ה'חלקת יעקב' ופרשת 'גזירת אוסטרייך'. שם סמכו על 'הפקעה' לצורך התרת איסור דרבנן של 'שבויה לכהן' כסניף להיתר. לא עמדה על הפרק שאלה של 'אשת איש'.

  9. ש.צ,נכון שבעניין גזירת אוסטרייך סמכו על זה כסניף להיתר לפי אחד המובנים ואילו הרמ"א על עניין זה כותב שלא עשו זאת כדין הרגיל אלא מדין אפקינהו[והקשה כבר ה"אבני מילואים" איך זה עזר הרי נבעלת לנוכרי אסורה לכהן גם ללא קשר לנישואין והוא נשאר בצע"ג ובתחומין כג בדיון על כך מובאות כמה דרכים ליישב עניין זה ואכמ"ל]עיין שם

    מה גם שלפי הרמ"א בשו"ע אבה"ע סי' ז במקרה של עסקי נפשות גם בישראל תתעורר הבעיה

    באופן כללי:נכון שהדבר נעשה כפי שכתבת לא על חלל ריק לחלוטין והיו עוד כמה "חזי לאצטרופי" ועל כל פנים הדוגמא הובאה על ידי לא בכדי לעודד את רעיון הפקעת הקידושין[דומני שראית בתגובותיי שאני הקטן כתבתי תגובה מתנגדת מאוד לצבי שכתב בעניין זה]אלא ההיפך להראות את הבעיותיות שבעניין ואת זה שרק במצבי קיצון קטסטרופלים ובלשונו של הרמ"א "שעה של זעם והרג רב" מוציאים במידת מה את דין אפקינהו מ"מחסני החירום של ההלכה"

    ואת החלקת יעקב הבאתי גם לאשש עניין זה וגם כי הדברים נראו לי מעניינים[בכלל על פסיקה בשואה ושאלות נלוות אחריה כבר המלצתי לך בעבר מאוד על שו"ת "ממעמקים" של הרב אפריים אשרי ז"ל-כדאי לעיין]

    ודאי ודאי שב"גזרת אוסטרייך" ובמקרים שהרב ברייש דן בהם בעקבות השואה לא היה מדובר במקרה רגיל של הוצאת אשת איש לשוק ללא גט כלל! הדברים פשוטים וברורים!

    ובדיוק כמו המשל שהבאתי:ראשי מדינה במדינה שיש לה פצצת אטום והמדינה נמצאת במלחמה יחשבו אלף פעמים אם המלחמה עד כדי כל קטסטרופאלית בכדי לשלוף את הפצצה

    והנמשל ברור והמשכיל יבין.

  10. רציתי להבהיר את דבריי בהקשר למובאות על הפקעת קידושין שאני הקטן מביא אותם בשביל פלפולא דאורייתא ובשביל דיון בנושא זה במובן הפשוט ביותר ולא חלילה כיומרה שלי להחשב "מייבין" בנושא!

    כידוע לכל בר דעת אלו נושאים רגישים מאוד והם שייכים ללב ההלכה וקדושת העם היהודי ורק גדולי הפוסקים או דיינים שמומחים בנושא יכולים לדבר על כך במובן של הלכה למעשה ולא באתי אלא להביא מצג זעיר ביותר על הנושא הזה בעקבות ההאשמה של הרבנים שלא משתמשים בדין אפקינהו כ"חסרי אומץ" ורציתי להסביר על קצה המזלג מדוע ההאשמה הזו מגוחכת אינה נכונה ואינה ראויה אפילו מצד דרך ארץ [ולא רק משום ביזוי תלמידי חכמים]כלפי גדולי ישראל ששוקדים היטב לתקנת עגונות.

    כמו שאשר הגדיר יפה באחת מתגובותיו שההלכה לא נפסקת בדרך של "אני וסימון ומואיז הקטן נשב על כוס בירה ונשנה את ההלכה" וודאי ודאי שלא בנושאים כאלו רגישים

    בתפילה שיהיו אמרינו לרצון לפני אדון כל

    • לאמיר –

      הערה טכנית: הדיון על 'הפקעת קידושין' מתנהל ב'בדרכם של ראשונים', ואינו שייך למאמרו של ר' יוסף מגנהיים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. אם כי יש לומר שאמירת: 'הרי את מקודשת לי' היא 'שפה המכוננת זהות'…

  11. ש.צ,צודק טעות שלי והבאתי את הדברים כאן בגלל חילפי הדברים הקצרים שהיו לנו כאן ואכן מקומם ב"בדרכם של ראשונים"

  12. אני מסכים עם רועי במאה אחוז.
    ואני אומר זאת דווקא כמיסטיקן ולא כ"חוקר".
    בכל דור ודור קיים דיאלוג של היהדות עם תרבויות זרות ומתבצע "בירור ניצוצות" מאותן תרבויות ודעות. חלק נאכל , חלק נעכל וחלק נפלוט החוצה. זה לא משנה האם המדובר ברמב"ם הפילוסוף או באבועלפיא המקובל , כולם לקחו משהו מסביבתם.
    זו דרכה של תורה היתה ותהיה כל הזמן. בבחינת הפשטים המתחדשים בכל יום.

    • יוסף,כנראה כמו רועי גם אתה פספסת את הפואנטה של המאמר שלא בא לשלול בכלל את מה שאמרת!

      לא אחזור שוב על מה שכתבתי לרועי ותעיין בתגובתי אליו מה20 בדצמבר שעה 10:56 ותראה מדוע אני חושב שגם אתה פספסת את הנקודה של המאמר.

  13. יוסף,

    זה בדיוק העניין עם המגיבים אמיר ולוינגר. הם מדברים "אידאולוגית" (בדיוק כמו הרב נבון שאמיר מצוטט אותו בהערצה). זוהי מיטת הסדום שלתוכה נכפה הרב קוק (האבא) ע"י הרצי"ה ותלמידיו מקימי זרם החרד"ל. הם הפכו מיסטיקה או הגות קיומית חד-פעמית לשיטה מכוננת כל (עיין בלוינגר על 4 השלבים ב"עיכול" תרבויות זרות..). התוצאה היא וולגריזציה של טקסטים, דלדול וייבוש הרוח.

    דווקא הגות מיסטית יכולה להדגים איך לחיות במקביל עם חוסר הטוטליות והמקור "הטהור" של הטקסט (כפי שאתה היטבת להציג עמדה מסוג זו ע"י העלאת הניצוצות). אני רק מציין שגם עמדה מיסטית יכולה לזלוג כמובן לסגירות טוטלית לא פחותה (ואפילו יותר מחמירה) כלפי המקור "הטהור". עיין ערך מה שהמקובלים עשו למיניות ודו"ק.

    • לרועי –

      וולגריזציה של טקסט, נעשית דוקא כאשר מתעלמים משרשיו בעולם ההגות ממנו בא היוצר, ומנסים להכניס בו הבנות הזרות לרוחו המקורית בנסיון להתאימו לשיח עכשוי כלשהו. לפעמים, אכן יש נקודות השקה בין הגות מודרנית לבין הגות קדומה. ולפעמים – לא!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אוסיף כאן על דברי ש.צ שבמוסף זה פורסם מאמר של משה מאיר על רבן גמליאל שהוציא את דבריו של רבן גמליאל או את הסיפורים המסופרים עליו מידי פשוטם באופן בוטה מאוד כדי להתאים את דמותו של רבן גמליאל לדמות שמשה מאיר חיפש שיהיה בה

        מי שיקרא את המאמר יתקשה שלא להבחין שיש בו עקירה מוחלטת של ההקשרים המדוברים למען אג'נדה

        טוב עשה הרב משה גנץ שהעמיד את הדברים במקומם הנכון בתגובתו למאמר

  14. הי רועי
    מסכים איתך במאה אחוז לגבי האפשרויות לזלוג לסגירות מתוך כל מקום שהוא – מיסטי או לא מיסטי. הבעיה הגדולה היא פנאטיות הטבועה בנפש האדם , המתבטאת בנטיה לראות "שחור לבן" ללא מורכבות ועומק.
    בנושא המיני , אני כן חושב שבדרגות רוחניות גבוהות פרישות מינית היא הכרח , ולכן בזוהר וכדומה מדברים על כך הרבה , אלא שפרישות היא קלקול במקום שאנשים לא מסוגלים לעמוד בה.
    בדורינו פשוט לי כדעתך שהמחמירים בנושאי מיניות מקלקלים יותר מאשר עוזרים. גם החטא הראשון נולד מכך שהוסיפו על הציווי יותר ממה שציווה ה'.
    לגבי הרצי"ה והרב קוק , אני מסכים שהרצי"ה צמצם מאוד את הגותו של הרב קוק האב , ומבחינתי עשה לה עוול. אבל הצמצום לדעתי הינו שונה ממה שאמרת – כי הרצי"ה צמצם דווקא את הגותו המיסטית של הרב קוק !
    הרב קוק האב היה מיסטיקן בכל רמח' איבריו , אדם שהיה נביא או קרוב לכך , ואדם ש"סתרי תורה" היו כל עולמו. יכולתו המופלאה של הרב קוק להכיל מורכבות היתה לדעתי בעיקר בזכות העמקתו המיסטית.
    דווקא בזרם החרד"ל בוצעה "הפשטה" ו"השטחה" של הגותו המיסטית לכמה עקרונות מעשיים ברורים (לאומיות , קדושת הארץ , דקדוק במצוות , כלל ישראל וכו').
    הרב קוק מזכיר לי מאוד את הרמח"ל , שהיה בראש ובראשונה מיסטיקן , אך חוץ מזה כתב מחזות ושירים , ורבים מחבורתו למדו לימודים אקדמאיים באוניברסיטה של פאדובה.
    אך כאשר הישיבות הליטאיות "התלבשו" על דמותו , הם לקחו את ה"מסילת ישרים" שהתאים לצרכיהם , הפכו את הרמח"ל ליצור "מחמיר וקפדן" בצלמם ובדמותם , ומחקו לגמרי את הצדדים המרכזיים באישותו – המיסטיקן , החוקר , המשורר והמחזאי.
    דבר דומה נעשה כנראה גם לרב קוק האב.

  15. בדיוק לכך התכוונתי: "הרצי"ה צמצם דווקא את הגותו המיסטית של הרב קוק".

    אין לי בעיה עם פרישות מינית כתרגול רוחני. בזהר (ספרות מרובת פנים ושכבות) ישנם מופעים שונים לאיסור המיני. פעמים הוא מופיע דווקא בהקשר של "בת אל נכר". כלומר איסור יחסי מין עם שאינם יהודים ולאוו דוקא כפרקטיקה רוחנית המתרגלת התאפקות וכדומה. העניין הוא על הדגשת הבידול בין יהודים לשאינם (דבר המעורר תהיות על זמנו ומקומו של ספרות הזהר..).

    מה שכן, אני מוכן לקבל את הביקורת של יוסף (אתה הוא כותב המאמר?) מהצד האחר של המפה…
    כתבי הרב שג"ר הם דוגמה מצוינת לבעייתיות שאותה מציג יוסף. מכיון שהם עוסקים בפרשנות בצורתה המורחבת ביותר. ניכרת המצוקה לחלץ מהטקסטים השתמעויות עכשוויות או תובנות אישיות וניכר ניסיון לעגן אותם בפרשנות. בתרבות הפרשנית המיוחדת שהתפתחה ביהדות. ודוק, מה שמאפיין את היהדות יותר מכל (חוץ מההלכה – החוק היהודי) זה הפרשנות והמחלוקת. מה שעושה הרב שג"ר זה ניסיון מבריק ליצור שפה הגותית (מיסטית או קיומית, או שתיהן בשלבים שונים ובתמהילים שונים זה רק תלמידיו יכולים להעיד) ולעגן אותה במסורת הפרשנית.
    אולם לצד המהלך המרשים (מספיק לשמוע שיעורים מוקלטים שלו או לקרוא את דבריו), ניכרת המצוקה. אתה ניגש לטקסט מחדש ואתה לא מבין לעיתים היכן זה נאמר.

    כלומר, יוסף רוצה לחזור לשפה המקורית, הטהורה של הטקסט היהודי ומצביע על הקושי העולה מעיגון במהלכים מבריקים על גבי טקסט שלא בהכרח נושא אותם. ואילו אני מצביע על המצוקה (האישית שלי, רק על עצמי לספר ידעתי) מהכיוון ההפוך: יש מוגבלות מסויימת בטקסטים ובשפה שלהם, הן מבחינת החומר והן מבחינת הצורה. מדוע לא ניתן לפתח הגות שתעמוד בפני עצמה בלי להתחייב לפרשנות העולה מטקסטים אלו. אני מציע להשתחרר מרעיון השפה הטהורה והמקורית. הוא נותן אשליה ופנטזיה חזקה מעין כמוה (הבאה לידי ביטוי טוטלי בהגותו של הרב טאו) אולם היא סוגרת וחונקת (מעבר לעובדה שהיא פשוט לא נכונה).

  16. הכותב טועה ומטעה, כנראה בגלל שהנחות היסוד השגויות שלו, מונעות ממנו להבין את מהות הסוגיה.
    הרעיון המהפכני של האר"י הקדוש היה עיקרון "האור החוזר" , לפיכך בתוך כל בריה טמונה השאיפה לחזור אל הבורא, אל האור הניצחי ממנו השתלשלה.
    כמובן, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות וכל אדם מבטא את השאיפה הזו של אור חוזר בדרך שונה ובמידה אחרת.
    ככל שהנשמה יותר גדולה, כך השאיפה שלה לשוב לאור, מותירה עקבות עמוקים יותר.
    מהבחינה הזו, שהיא הבחינה החשובה, אין הבדל משמעותי בין ענקי הרוח הרבניים לבין הפילוסופים הגדולים.
    כולם שואפים לאותה המטרה, כשלכל אחד מהם טעם וגישה שונים.

    בשביל התלמיד הנאמן, ישנו רווח גדול במיזוג הזה שבין התורה ובין שאר החוכמות, כיוון שלא כל אחד נולד דווקא בסביבה שתוכל לקדם אותו מיידית, באופן הזה של האור החוזר.
    ככל שהתלמיד נחשף לקונספציות רבות יותר, כך גם גדל הסיכוי שלו לבטא את השאיפה שלו בצורה אפקטיבית.

  17. רבינו דרול, אני עוקב לאחרונה אחרי בלוגך ורציתי לחזקך במלחמתך נגד המהות המיזרוחניקית. אולם זו כבר נכתשה עד דק במאבקה המופסד נגד החרד"לניקים. בוא נאגד כוחות מימין (אתה) ומשמאל (אני) וניפול על החרד"ל שורש כל דלף

    • אני חושב שהובנתי בצורה מוטעית.
      אני לא נתוקף את המהות המיזרוחניקית, בגלל שאני לא חושב שהיא קיימת. אם יש למזרוחניקים מכנה משותף, הוא לא דתי, אלא יותר אתני פוליטי, כמו המיעוט האירי בארצות הברית.
      מי שאין לו השקפה דתית מובהקת או יציבה, קל מאוד לחיות איתו בשלום.

      מה שאין כן החרד"ל.
      החרד"ל מדאיג אותי.
      אני מודה שאני לא מכיר אותו לעומק, אבל ישנם שם תופעות שנראות לי לפחות כמו ע"ז.
      כמובן, שישנן כאלו גם בברסלב.

      צריך לעמוד על המשמר.

  18. הוא זה שטענתי החרד"ל מסוכן.
    לנהל שיחה עם תלמיד של הרב טאו או אחד מרבניה הצעירים (המבוגרים לא נגישים), זה מתסכל ברמה של תלישת שערות (מהכרות אישית). הרטוריקה והאידאולוגיה הם בלתי עבירים, ברמה של כת כמעט. עשה חיפוש קליל פה במוסף שבת זה על פולמוס טאו – לאו וכבר קבלת את עקרונות הבסיס של החרד"ל בפרשנותו של טאו. מספיק לחפש את שיחת ההצדקה של התמיכה בנשיא קצב שנתן הרב קלנר המופיעה באתר של המכינה הקדם צבאית עלי ולהמשיך להבין את גודל השיגעון. אגב יש להם כוח רב ושלוחות ממינים שונים ומשונים: בבנ"ע בתפקידים הגבוהים, בגרינים התורניים, במכינות ובצבא.

    • יצא כאן המרצע מן השק שמסביר את התגובות העלובות וחסרות התוכן של זה מעלי[רועי ל]

      הלה פשוט רואה לכאבו שמי שנמצאים בדרגים הגבוהים במוסדות החינוך והעשייה של הציבור הדתי לאומי הם שנואי נפשו ש"העזו בחוצפתם" לא לרקוד לצלילי חלילו ולכן בידיעה שהוא נמצא בעמדת נחיתות בולטת לא נותר לו אלא לבכות על מר גורלו וללעוג למתנגדיו שניצחוהו בקרב על התודעה בבחינת נחמא פורתא

      זה מסביר את כל יללותיו הילדותיות והמביכות

      אבל זה רק מוכיח שהוא ודומיו הזועקים "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" בעצם מתכוונים לעצמם

      שנובחים אך השיירה שלה יש "כוח רב …בבנ"ע בתפקידים הגבוהים בגרעינים התורניים במכינות ובצבא"
      עוברת למרות זאת[הציטוט היה מהדובר המייבב שאומר זאת בבחינת "מלאך רע עונה בעל כורחו אמן"]

      לפחות רועי מודע למציאות בניגוד לחברו לדעה בדיונים כאן שמשון מה חושב שכל הארץ מלאה במניינים שויוניים ובנשים שמאמצות את תשובת הרב משאש בקשר לכיסוי ראש.[והמבין יבין למי אני מתכוון]

      • תביט אמיר,
        לפני זמן לא רב יצא ח"כ גפני בצווחות ובצריחות , שלא נותנים לו למנות דירקטורים בחברות הממשלתיות מכוח רבנותם האמיתית או המפוברקת בלבד ודורשים מהם גם להציג תואר הקדמי ברמה כלשהי.
        רועי מתריע מפני תהליך דומה, אלא שכארן לא מדובר בעסקנים חרדיים , אלא בדמויות חרדליות , ברמה כזו או אחרות.
        מבחינתי אין הבדל משמעותי,
        אדם בעל השפעה צריך להיות כזה שאינו נבער ואינו מפיץ בערות ואינו מטיף, חלילה, לאורח חיים שגורר עימו בערות ועוני וקיצוניות.
        זו הסיבה שלא רק רועי, אלא גם רבים וטובים כמוהו, רואים בחרד"ל תופעה שיש לטפל בהיבטים מסויימים שלה.

        כשאני אומר "לטפל" אני לא מתכוון להכחיד או לנדות או לייבש, אלא לוודא באמת שהמערכת הציבורית נפגעת מהפצתן של דעות ותורות שאינן מאוזנות ואינן סובלניות.

      • במקום נפגעת יש צ"ל "אינה נפגעת"

  19. יוסף ,כתבת על הרב קוק שהיה "מיסטיקן בכל רמ"ח איבריו" אך בל נשכח שידיו רב לו גם בהלכה ואל לאף אחד לשכוח את עיסוקו הגדול בעניין זה ואת השו"תים שלו

    מעבר לכך שאף אחד מ"החרדל"ים" לא מתכחש להגות הקבלית של הרב וההיפך! מתגאים בה ומספרים כל הזמן את הסיפור על הרב זוננפלד שדיבר על החלוצים החילונים לפי מה שהוא ראה בפועל "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" והרב קוק טען שצריך להסתכל עליהם ועל מעשיהם באופן יותר פנימי

    אבל מי שינסה להיות "מיסטיקן בנשמה" ללא ה"נוקשות ההלכתית" יגיע לרמות הדלוחות של השבתאים והפרנקיסטים במקרה הרע ולקשקוש ניו אייג'י וחסר תוכלת במקרה ה"טוב"

    גם החסידות הגיעה לאן שהגיעה בזכות הדגש על הקפדה הלכתית לא מתפשרת בנוסף לדבקות ולניגונים וכו'

    צריך לתת על זה את הדעת!

    • תיקון מתגובתי משעה 15:05 "שמשום מה" ולא שמשון מה

      פליטת מקלדת מצטער

    • שלום דרול,

      כתבתי את דבריי הבוטים על רועי בעקבות דיונים אחרים בהם הוא בכלל לא חשב להתדיין עניינית והוא בא לשם במטרה לבזות והשמיץ אותי ואת ללוינגר ועוד מתדיינים שלא בראש שלו בדרך ביטוי ילדותית במיוחד

      שים לב שגם כאן הוא בכלל לא טרח להתייחס לתגובות של לוינגר ושלי שדומני שכתבתנו באופן מכובד
      והוא רק הפטיר דברים בנוסח "מה החרד"לים האלו מפריעים לי ומעיזים בכלל לנשום לידי"

      מה שנראה כאן מתגובותיו של רועי הם לא ביקורת עניינית אלא שנאה לשמה

      ומכאן תגובתי

  20. אכן הרב קוק היה גם אדם הלכתי מובהק , ולא נטה במילימטר מכללי הפסיקה המקובלים , ומצורת הפסיקה הנהוגה.
    ניתן גם להבין למה זה היה כך , עקב מעמדו הציבורי ומבנה עולם התורה בתקופתו – גם כך התנגדו לו מספיק , ולא היה צורך להוסיף שמן למדורה.

    ואני אישית רואה זאת כטרגדיה האישית הגדולה ביותר שלו ! ! !
    את המהפכה האדירה שהוא עשה במחשבה , הוא לא יכול היה לעשות בהלכה. לכן מחשבותיו נשארו בגדר "מחשבות" ותו לא.
    הוא לא הצליח לבנות את הגשר בין העמקתו המחשבתית האדירה , לבין ישומה בפועל בחיי היום יום !!!
    המחשבה אצלו היא אידאל בלתי מושג בסופו של דבר. שאיפתו היא תמיד אל העתיד , לא על ההווה !!!

    מי שהוריד את מחשבתו של הרב קוק לחיי המעשה היה הרצי"ה זצ"ל , אך כאמור למעלה הוא הוריד אותה למטה תוך כדי צמצום חלקים ניכרים ממנה והפיכת ארץ ישראל וההתישבות והלאומיות לחזות הכל.

    (אגב , עד היום ישנם למיטב ידיעתי ארגזים שלמים של כתבים של הרב קוק והרב הנזיר שלא יצאו לאור מחשש שיובנו לא נכון ויעוררו התנגדות על קדושים אלו)..

  21. יוסף,לא צריך לצאת מנקודת הנחה קונספירטיבית שהרב קוק חשב א אך התבטא ב בכדי לא להרגיז את פלוני ואלמוני

    מרן הרב זצ"ל שאמר לאדמו"ר מגור ה"אמרי אמת" שהאמת אינה מפחדת ואינה ביישנית לא נשא פנים לאיש!

    מה שהיה לו לומר הוא אמר ודבקותו הבלתי מתפשרת בהלכה הייתה כי הוא פשוט האמין שזוהי הדרך הנכונה!

    באורות התורה ובעין איה ובהרבה איגרות וכתבים אחרים שלו הוא עומד על החשיבות המכרעת שיש לקיום ההלכה ככתבה וכלשונה ושהיא משוש חיינו

    עובדה היא שההלכה לקחה חלק חשוב בחייו והוא חיבר 5 ספרי שו"ת ומי שרואה בהלכה משהו זניח או למצער לא עקרוני והוא עושה זאת רק בשביל לרצות אנשים וכד'
    לא ישקיע כל כך הרבה מזמנו בשביל זה

    ולגבי חידושים הלכתיים שלא בתוך המערכת-עיין ב"לנבוכי הדור" פרק י"ג את דברי הרב שם על התקיפות בשמירה על ההלכה המסורה

    נ.ב

    אני מניח שאתה כותב את שם משפחתך בכדי שלא יתבלבלו אם הכותב?!?!?!

    • שבוע טוב !
      אני טוען טענה די פשוטה – הרב קוק היה "ממבשרי המהפכה" , אך הוא לא התחיל אותה.

      למשל יש לו אמירה על הכפירה של עיקבתא דמשיחא , שהיא אמורה להביא אותנו בסופו של התהליך לדרגת אמונה גבוהה יותר. אך הוא לא מציג את הפתרון , הוא לא אומר מה יתגלה בסופו של דבר , לאן זה מביא אותנו – הוא אומר שקורה תהליך.

      כנ"ל כל הזמן , כשאני לומד את המחשבה של הרב קוק , ההרגשה שלי היא שהוא זיהה את התהליכים בבירור , אך הוא תמיד ראה אותם מתגשמים "בעתיד". הכתיבה שלו היא מלאת "תקווה" , על כך שתהיה צמיחה מחדש והתחדשות וכו' וכו' , תמיד בעתיד.. הוא היה רוא"ה למרחוק.
      אך בתחום ההלכתי ודי נשאר במסגרות המקובלות ללא יותר מידי "התחדשות", ואני מבין אותו. כי השעה עדיין לא היתה כשרה לכך , וההלכה שהוא פסק היא האמת לאמיתה לפי מה שדורו היה ראוי.

      מבחינתי התהליך קורה עכשיו , והדרישה לשינוי מגיעה לא בגלל קטנות הדור אלא בגלל גדולתו.

  22. יוסף,קראת את מה שהפניתי אותך ב"לנבוכי הדור"? הרב קוק כותב שם כנגד הרפורמים שכל עוד לא מוקמת סנהדרין אין על מה לדבר בשינויים דראסטיים בהלכה כמו דרישה מחדש של המידות וכד'[דברים שבאופן עקרוני מותר לסנהדרין לעשות עיין ברמב"ם פרק ב' בהלכות ממרים]

    מדוע היום אתה חושב שהדור צריך משהו אחר?

    מה נשתנה הדור הזה מכל הדורות?

    באמת מעניין אותי לשמוע

  23. לא קראתי את "לנבוכי הדור" , אין לי את הספר או קישור , בכל אופן זה מאוד מסתדר לי.
    כי אכן חזונו הגדול של הרב היה תורה חיה ונושמת ומחוברת לחיים להבדיל מתורת הגלות – שהיא תורה מתה ומחוברת לספרים במקום לחיים.
    והתנאי לתורה חיה ונושמת כזאת , שהיא תורת ארץ ישראל באמת – זה סנהדרין. גם הרב קוק ציפה כי הרבנות הראשית שהקים תהיה "בסיס" לסנהדרין שתקום.
    (ובעוונותינו שרבו , יצא מהרבנות הראשית מה שיצא. . . היא הפכה לסוג מימסד פקידותי חסר סמכות תורנית לחלוטין בתוספת שחיתות מהסוג הגרוע ביותר).
    חלומו של הרב היה סנהדרין , כי הוא ידע שזה חיוני בשביל שהתורה תשוב לחיים , והוא ידע שהשינויים הללו נדרשים.
    אבל מי מעכב היום הקמת סנהדרין ?
    (ואינני מתכווין לסנהדרין ב"כאילו" כזאת שאין לה סמכות לכלום כמו שניסו להקים).
    מי שמעכב היום את הסנהדרין זה בראש ובראשונה החרדים והשמרנים.
    מבחינתם סנהדרין כזו היא האיום הכי גדול שיכול להיות. כי אם היא תדרוש את פסוקי התורה ותפסוק מהם הלכה כפי שאמורה לעשות סנהדרין , לפעמים נגד תנאים אמוראים וראשונים , תתהפך על פיה כל מסורת הפסיקה. לא תישאר אבן על אבן בשולחן ערוך כפי שאנו מכירים אותו היום ! וזה מפחיד.
    הגאולה מפחידה , השינוי מפחיד , החיים מפחידים.
    אז הפתרון של השמרנים הוא ידוע ומוכר – כשם שאסור היה בעבר באיסור חמור לעלות לארץ ישראל אלא רק המשיח יכול להעלות אותנו לארץ ישראל בניסי ניסים , כך איסור חמור להקים סנהדרין ורק המשיח הוא זה שיקים סנהדרין. בינתיים ממשיכים עם הספרים והגלות כאילו שום דבר לא קרה. וכמובן בוכים עוד ועוד על החורבן – כאילו זה לא תלוי בנו.
    לשמחתינו , בעבר היו חילונים שכן עלו לארץ ישראל ובזכותם זכינו לפליטה מהצורר הנאצי. וגם היום הסנהדרין תקום לא "בזכות הרבנים" אלא למרות הרבנים.
    אם גדולי הדור לא מקימים בעצמם סנהדרין מהחשש שהמערכת שהם יושבים עליה תתפרק , אז המערכת הישנה והגלותית תתפרק גם בלי סנהדרין.
    אם הם ירצו או אם הם לא ירצו , פשוט כל אחד יתחיל לעשות מה שבא לו , עד שהכל יתפרק מעצמו , ובא לציון גואל.

    (אגב , היום עשרה בטבת , שזהו יום שאני חוגג לכבוד בניין ירושליים. את תשעה באב אני עדיין צם משום שבית המקדש עדיין חרב ,
    אבל את י' בטבת , צום גדליה שנתקן על גלות שארית הפליטה , ויז' בתמוז שנתקנו על חורבן ירושליים אני חוגג. כייושבים זקנים וזקנות ברחובות ירושליים וגם נשמע בחוצות ירושליים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה.
    לכן אני מאחל לך חג שמח).

  24. יוסף,את לנבוכי הדור אתה יכול למצוא בחיפוש גוגל "לנבוכי הדור להורדה" ותמצא את זה בשופי

    לגבי הסנהדרין-ראוי להזכיר שבתקופת הרב קוק עצמו עלו רעיונות כאלו שהציעו תלמידי חכמים מובהקים כמו הרב מנדל הכהן רבה של הקהילה האשכנזית בקהיר והרב חיים הירשנזון שהיה מיודד עם הרב קוק והוא טען שאין שום בעיה הלכתית בימינו לחדש את הסמיכה[עיין בשו"ת שלו "מלכי בקודש" ח"ב]

    אבל הרב קוק לא קיבל את ההצעות הללו והוא טען שעוד לא היגיעה השעה

    אגב אתה מכיר את פולמוס הסמיכה שהיה בארץ במאה ה-16 למניינם בין מהר"י בי רב למהרלב"ח?

    אם לא בספר "טל אורות" של הרב אבינר על פרשת שבוע הוא מסכם יפה את הפולמוס ואת הדעות לכאן ולכאן בפרשת שופטים ובטח תהנה לקרוא היות והנושא מעסיק אותך

    לגבי עשרה בטבת-אני מקווה שתסלח לי אם לא אקבל את ברכת "חג שמח" שכתבת לי והייתי מעדיף לקבל ברכת "צום מועיל" אבל העיקר שכוונתך לטובה ורחמנא ליבא בעי

  25. אגלה לך סוד קטן : השעה לעולם לא תגיע אם זה יהיה תלוי ברוב הרבנים . . .:-)
    בהחלט אפשר לעשות סיכומים וספרים אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר , אבל מעשים אמיתיים ולא בכאילו ? נאדה.
    לכן אני לא בונה על רבני ישראל דהיום.
    מה שחשוב לי אישית זה הקשר עם ריבונו של עולם , ולהשתדל להגיע לנבואה. בשביל זה אינני צריך רבנים ולא אף אחד אחר. אני צריך רק את הקשר עם ריבונו של עולם ואת עצמי. אני מאמין שחידוש הנבואה הוא המפתח לכל השאר.
    כולי תקווה שעוד ועוד אנשים יצטרפו לשאיפה זו , יחקרו ברצינות את הנושא ויחדשו דרך עתיקה – חדשה זו.

  26. מה שהכותב לא מבין, זה שפילוסופיה היא בסך הכל שפה. החיבור "בין הקודש ובין החול" הוא בסך הכל יציקת תוכן קודש בשפת חול עכשווית.

    מה שעוד לא מבין הכותב, זה שעצם שייכות ההוגה לעולם היהדות לא מבטיחה שכל מילה מדבריו היא קודש. גם "ענקי הרוח" של העולם היהודי עסקו רבות בעולם של חול. ולא בהכרח יש להם יתרון בעולם הזה על פני "ענקי הרוח" של חול.

  27. יוסף מגנהיים

    אני אנסה לענות בקצרה.
    כפי שהדגשתי במאמר עצמו, אני לא מתנגד באופן טוטאלי לאותם חיבורים. אני חושב שחלקם טובים. אני גם לא מדבר על חיבורים שנעשו במפורש ע"י המחברים, כמו הדוג' שנתן רועי ל על אריסטו והרמב"ם ומקרים אחרים.
    הרב קוק עצמו עסק רבות בהשוואות מן הסוג הזה (כתבתי משפט או שניים בעניין במאמר, אולם משום מה מערכת 'שבת' בחרה שלא להכניס אותו), אולם אני חושב שאפשר לראות בעקביות גם את הזהירות שלו בדבר הזה וגם את המסקנות ואת המטרות לשמן הוא מבצע את אותה ההשוואה. הדברים הזכירו לי (ואף את זה כתבתי במאמר ו'שבת' לא הכניסו) את דמות ה'חכם' של הרמח"ל בתחילת מסילת ישרים סדר ויכוח ואת דמות ה'חכם' הסטריאוטיפית ב"מעשה מחכם ותם" של ר' נחמן (ראו בספרו של ד"ר אליעזר מלכיאל, "חכמה ותמימות" בהוצאת ידיעות אחרונות), דמויות שמשופעות בידע מסוגים שונים, אך הוא לא מהווה באמת חלק אמיתי ומרכזי מעולמם הפנימי, אלא התכנים נשארים כחיצוניים להם.
    השימוש בשפה האקדמית גם כשאין צורך ממשי בזה נותנת לי את אותה תחושה. אני לא נגד זה באופן טוטאלי, ואף אני עצמי, לצורך העניין, השתמשתי במילים לועזיות כשראיתי שהן מתאימות יותר. מה שמפריע לי הוא שעושים את סתם, כדי להישמע טוב יותר.

    אגב, הפסקה על הרב שג"ר הייתה במאמר המקורי הערת שוליים. הבחירה של מערכת שבת להכניס אותה אל תוך המאמר כפסקה מרכזית שעל פיה נבחרה תמונה עם ציטוט ממנה קצת צריכה עיון בעיני.

    תודה רבה על התגובות וכל טוב,

    יוסף

  1. פינגבק: תגידו 'שלג' בשפת התורה / אוריה מבורך « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

כתיבת תגובה