יחזקאל כהן זיהה בצעירותו את פתיחת המסלולים התורניים כמהלך אלטיסטי הנותן מענה למיעוט בעל אמצעים הבא על חשבון תרומה לכלל. שלושים לפטירת מייסדה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה'

ביום רביעי, א' של חול המועד סוכות, הובל למנוחת עולמים יחזקאל כהן, מייסדה ומנהיגה הראשון של תנועת נאמני תורה ועבודה. הוא היה המכוון הראשון של דרכה הרעיונית, והוא גם האחראי לדימויה של התנועה עד היום, כולל הדימוי התוקפני מעט, למרות שלמעשה כבר מזה יותר מעשרים שנה שהתנועה הקטנה מתמקדת בהסברה וחינוך.

יחזקאל כהן נולד בתל אביב והחל במסלול הרגיל של בני עקיבא וגרעין נח"ל. כרבים אחרים ממנהיגי הציבור הדתי והאקדמיה הדתית התקרב מאוד לרוח הקיבוץ הדתי. עם זאת, רצונו ללמוד ולעבוד לא רק בעבודה פיזית וחקלאית הרחיק אותו משם. הקיבוץ של אז לא יכול היה לקלוט אנשים מסוג זה וכך החמיצה התנועה הזדמנות פז לגדול בכמות ובאיכות ולהשפיע על הרוב הדתי לאומי (במונחים של אז). לו היה הקיבוץ אז נוקט את הדרכים המקובלות עליו כיום, אני מניח שההיסטוריה הדתית של הציבור הזה במדינה הייתה נראית שונה.

יחזקאל עזב את הקיבוץ ופנה ללמוד תולדות ישראל, שם פגש את אבי, פרופ' שמואל ספראי המנוח, ואבי הפך למורו הרוחני. בשנים הללו נשא יחזקאל לאישה את רעייתו יהודית תיבדל לחיים, ואלה הפכו לבני בית אצלנו במשפחה.

יחזקאל עם יצחק נבון

מאבק בנועם

יחזקאל התקרב לצעירי המפד"ל, אך הנושא הציבורי הראשון שבו עסק כבר הרחיק אותו מהממסד הדתי (אז ועוד יותר היום). בשכונת קריית משה של אז החל מסע בהנהגת תלמידי הרב קוק להקמת בית ספר 'נועם', שמטרתו – חיזוק הממסד הדתי. בית הספר נועד לכאורה לבלום את הגידול המפחיד שהיה אז בבני נוער שפנו לעולם החילוני, ולייצר מסלול המשך לישיבות התיכוניות.

הרעיון להקמת מסלול לימודים תורני מיוחד מצא לו הד רב בציבור ובממסד הדתי לאומי. יחזקאל זיהה כבר אז שאין כאן רק רצון לחיזוק ההתנהגות הדתית, אלא מהפכה של ממש ברעיון החינוך לתורה ועבודה. הוא וקבוצת הורים שהתלכדה סביבו טענו שיש בהקמת בית ספר 'נועם' התחמקות מ'האינטגרציה', ובשם כלל ישראל נעשה כאן מהלך אליטיסטי מובהק של טיפול במיעוט בעל אמצעים על חשבון תרומה לכלל. הוא זיהה שבבית ספר 'נועם' מרכיב העבודה מתגמד, כשהתורה היא למעשה אותה תורה שהייתה מקובלת בעולם האגודאי. משמעות הדברים בפועל היא צמצומם של לימודי החול, עד כדי חיסולם, או לפחות הקטנת משקלם הסגולי כתוכן בעל חשיבות לעצמו. אלמנטים בעייתיים נוספים שזיהה היו הקטנת המרכיב הצבאי לכלל מצווה סמלית, קיפוח הנשים, הדגשת המרכיב המשיחי, שעד אז היה שולי בעולם הדתי־ציוני (שיטת הרב ריינס בניגוד לשיטת הרב קוק) וכן הלאה.

המאבק היה חריף וכלל התערבות של בית המשפט. בסופו של דבר הוקם בית הספר במתכונת מצומצמת. המאבק האט את קצב הקמתו של מסלול 'נועם', אך בעיקרו נכשל. הציבור הדתי ברובו התקשה להאמין שיש מי שבעצם מתנגד מבפנים למהפכה הציונית דתית. לאחר הכישלון יחזקאל לא נואש ויחד עם קבוצת חברים קטנה הקים את תנועת נאמני תורה ועבודה. אני הצטרפתי לתנועה שנה־שנתיים לאחר מכן, כשסיימתי את שירותי הצבאי. כלומר, צורפתי למזכירות של שישה חברים שהם היו למעשה התנועה. יחזקאל היה יושב הראש והעובד המרכזי ולמעשה היחידי. הוא נשא את כל עול ה'תנועה' על כתפיו, ואנו חברי המזכירות סייענו מעט בעצה. כל מה שנע והונע בתנועה התחיל ביחזקאל.

כיוון הפעולה הראשון היה עצם זיהוי התהליך העובר על הציבור הדתי. יחזקאל הוא זה שהמציא את המונח 'הקצנה דתית', הוא זה שזיהה את המרכיבים של ההחצנה הדתית, ההקטבה, והעניק להם שם. אני זוכר את המאבק החריף שניהלנו על מנת שלא להכניס את תנועת 'אל המעיין' אל החינוך הממלכתי דתי. מנהיגי הציבור הדתי לא זיהו אז את התהליכים ארוכי הטווח. הם טענו שלפנינו גוף סימפתי, ציוני דתי, המחזק את החינוך לערכי תורה ועבודה. קלטות מסמינרים וניתוח תוכני נאומים נדרשו כדי לזהות את מה שהיום הכול יודעים, והוא ש'אל המעיין' היא תנועה חרדית לטוב ולרע.

נאמני תורה ועבודה של אז לא היססו לכתוב על כך בעיתונות הכללית, והממסד, כמו גם חלקים בציבור הדתי, הגיבו על כך בכעס. טענתם הייתה כי צריך לתקן מבפנים, ואסור לכבס כביסה מלוכלכת ברחוב.

עידוד נשים

נאמני תורה ועבודה קיבלו תדמית תוקפנית וקיצונית, בעוד שלמעשה הייתה זו תנועה שדגלה בניסיון לשמר את הערכים השולטים ברוב הציבור הדתי לאומי. לא אחת ניהלנו דיונים על רמת ההנמקות שיש לנקוט. כבר אז הבנו ששורש הרע הוא ברבנות הראשית, המקצינה והולכת, ובהשתלטות החרדיות כדרך עולם על הרבנות מבפנים. קשה היה לשכנע בכך את הציבור הדתי.

עם בנו נועם הי"ד

אחד התחומים שהתנועה עסקה בהם היה שוויון האישה כערך דתי ומוסרי. האמת היא שהכללתו של סעיף זה ב'מצע הרעיוני' (שהיה רובו תורה שבעל־פה) הייתה פרי יוזמת אחותי חנה ז"ל. כולנו, ובראשנו יחזקאל, אימצנו השקפת עולם זאת. מתוך הפעילות החינוכית של אז נולדה "קולך" שבינה ובין 'נאמני' הייתה קרבה, אך גם מרחק.

במקביל עבד יחזקאל במחלקה לתרבות תורנית, שם יישם את השקפת עולמו. אחד מנושאי המאבק של נאמני תו"ע היה גיוס בנות. יותר משראינו בכך תועלת לבנות ראינו בכך תרומה לערך השוויון, תרומה למדינה והשתתפות בעול החברה כולה. הטענה, שנולדה בקיבוץ הדתי, הייתה שכל עוד מתגייסות הבנות הלא דתיות, חובה על בנותינו להשתתף. כדי להתגבר על הקשיים הלא מועטים שבהם נתקלו הבנות הדתיות בצבא, הוקם מסלול "מורות חיילות" שהוכפף למחלקה לתרבות תורנית שבראשה עמד יונה בן ששון ז"ל. הצטרפות הבנות הדתיות הגדילה משמעותית את נפח הגיוס של הבנות, השפיעה על חיל החינוך ועל המטלות שנטל על עצמו, ואפשרה לבָּנות שירות בסביבה נוחה שבה הן אינן מבודדות.

סניף של המפד"ל

מתוקף תפקידו במחלקה לתרבות תורנית יזם וערך יחזקאל פרסומים ברוח תורה ועבודה, ספר על השמיטה ולקט מאמרים על חברה והיסטוריה. כמו כן הוא תמך בהקמה של המדרשות הדתיות, ובסיועו הוקמו המדרשות הראשונות לנשים. המדרשה הראשונה שהוקמה הייתה מדרשת יהודית ליברמן (זאת ההזדמנות ל'תקן' את ההיסטוריה ולציין מדרשה זו כמי שהחלה את מהפכת חינוך הבנות בציונות הדתית). לא הייתה זאת פעילות של יחזקאל מטעם תנועתו, אלא מטעם מקום העבודה, ותרומתו לציבור הדתי בתחום זה רבה וניכרת עד היום.

באופן טבעי היו לתנועת נאמני תורה ועבודה קשרי מחשבה ועבודה עם הקיבוץ הדתי, שתמך בפעילות התנועה.

אחד מתחומי המאבק המשותף היה גיוס בנות. יש לזכור שבשנת 1970 עדיין לא הייתה מערכת ממוסדת ומשמעותית של שירות לאומי לבנות. במשך עשר השנים שקדמו לשנה זו הלכו בנות לשירות באופן פרטי ופעלו בעיקר במערכת החינוך. להערכתי הלחץ המוסרי של התביעה לגיוס בנות, והבנות שהתנדבו באופן פרטי, הם אלו שגרמו לייסוד האגודה לטיפול בבנות הללו. אט אט התחוללה מהפכה. הרעיון שבנות דתיות צריכות לתרום למדינה התקבל בציבור הדתי, ומספר המתגייסות גדל והלך חרף התעמולה הפנימית העזה בתוך המוסדות. ההליכה האלטרנטיבית, לשירות לאומי, הפכה לנורמטיבית. אגב, תהליכים אלו התחוללו למרות מכתבי מחאה של רבים מרבני הישיבות התיכוניות ורבני ישיבות ההסדר. כן, הם התנגדו גם לשירות הלאומי.

קשה היום להאמין אבל בראשיתה פעלה תנועת נאמני תורה ועבודה כסיעה בתוך המפד"ל של אז. לקראת הבחירות התאחדו כל הסיעות כדי למנוע בחירות פנימיות. אני זוכר את יחזקאל מתנגד לכך ותובע להגיש רשימה אופוזיציונית כדי לא 'להרדים' את המפלגה. בימים אלו קשה להפריז בהערכה עד כמה צדק. יחד עם הקיבוץ הדתי הוקמה רשימה ובסניפים המעטים שבהם התמודדנו התקיימו בחירות למורת רוח הממסד. השגנו 15% תמיכה בעבודה של יומיים. את הסיעה הקמנו יום לפני המועד האחרון. אולי ההישג היה גדול, אבל אם הוועידה והמוסדות לא מתכנסים הרי שלמיעוט אין במה. המפד"ל נרדמה, ואנו עומדים עתה ותמהים האם בפוליטיקה יש תחיית המתים. הלוואי.

התנועה יזמה ויכוחים עם הרבנות הראשית על תופעת העגונות. כמובן שהרבנים טענו שאסור לדבר על הבעיה בקול רם, ורק פעילות מבפנים תביא לשינוי. להערכתי התחולל גם ברבנות שינוי אדיר בנושא. אני זוכר כיצד חזר אבי ז"ל (שהיה פרופסור ורב, תלמיד ישיבת מרכז הרב) מזועזע מפגישה עם הרבנים הראשיים של אז (חבריו ללימודים). הם טענו שהם הם מייצגי התורה ואין ללחוץ לשינוי ההלכה, ולו שינוי בנוהגים בלבד, זאת חרף התופעה המתרחבת של עגינות נשים (וגם גברים). אנו בתנועה הסכמנו כמובן שלא ההלכה יצרה את תופעת העגינות, אלא שבמסגרת ההסדרים שלה נוצרה אפשרות של סחטנות ועיכוב גט, פגיעה באלמנות, אלמנים וילדים, ועל כן ההלכה צריכה להציב לעצמה כמטרה את מיגור התופעה. במקביל האמנו שיש ביכולת ההלכה להגיב על מציאות קשה. אז טרם הוצעו פתרונות. כיום כבר מוצעים פתרונות, ואסתפק בציון העובדה שלא הרבנות היא שיוזמת אותם.

נגד השתמטות

אחת הבעיות שעִמן התמודדנו הייתה הקול האחיד שבקע מהעולם הרבני נגד גיוס בנות, נגד גיוס בני ישיבות, נגד חברה מעורבת וכן הלאה. יחזקאל כדרכו זיהה את הבעיה. הטענות הרבניות היו בחלקן הגדול בלתי מבוססות. כך למשל, משפט שצוטט ולפיו הבת אמורה ללכת מרשות אביה ישירות לרשות בעלה מתבסס כביכול על מימרה במשנת כתובות "לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לרשות בעלה". לכאורה זו הוכחה ניצחת, אלא שמי שלומד את המשנה והגמרא רואה כי מדובר רק בנערה (עד גיל 12) ואם בגרה ולא התחתנה הרי היא ברשות עצמה. למעשה זה ציטוט המנצל את בורותו של הציבור. התשובה של יחזקאל הייתה פרסום סדרת חוברות מעמיקות שהתמודדו עם הטענות הללו והראו עד כמה הן בלתי מבוססות, עד כמה הדעה המוקדמת משפיעה על לימוד המקורות במקום שהמקורות יעצבו את דעתו של אדם.

יחזקאל טען ולדעתי בצדק שחשוב שהציבור יֵדע שיש ביהדות גם קול אחר, שיש תשובה טובה לטענות, גם אם הוא לא מתמודד עם הטענה במלוא עומקה. אני יודע שפרסום החוברות הפריע מאוד לרבנים, מה עוד שיחזקאל לא היה רב אלא למד באוניברסיטה. הוא הרבה לצטט בחוברות עמדות של רבנים בני זמננו שתמכו בשירות צבאי לבנות, שתמכו במינוי נשים לתפקידי ציבור וכן הלאה.

בהקשר זה ייזכר לטוב מאבקה של לאה שקדיאל להתמנות לחברת המועצה הדתית בירוחם. הממסד הדתי האגודאי הקים קול צעקה והרבנות הראשית, כמו גם רבים מרבני המפד"ל דאז, יישרו קו עִמם. תנועת 'נאמני' טענה שכל ההתנגדות איננה דתית, ואין לה כל סמך. בסופו של דבר היא פרצה את הדרך, ונשים מכהנות בתפקידי ציבור שונים.

נושא חשוב אחר היה גיוס הבנים לצה"ל. עד מלחמת יום כיפור היו רק שתי ישיבות: מרכז הרב, שתלמידיה דיברו רבות על שירות המדינה אך הסתפקו בשירות סמלי של 5־6 חודשים; וישיבת הסדר אחת (כרם דיבנה) שתמכה גם היא בשירות צבאי רק בדיעבד ובאופן חלקי. אחרי מלחמת יום כיפור צצו ישיבות חדשות ובהן נשמעו יותר ויותר קולות שדרשו שירות צבאי מלכתחילה, כמצווה רבה. אך גם בהן לא התנהל מאבק נגד השתמטות. יחזקאל ותנועת 'נאמני' קידשו מאבק נגד השתמטות נוסח הישיבות החרדיות (וגם נגד הנוסח המקוצץ של מרכז הרב). גם בנושא זה פרסם יחזקאל חוברת תקיפה המצביעה על כך שכל המימרות בגנות שירות צבאי הן או חרדיות, או מתייחסות לצבא בגלות, במציאות שונה. גם בנושא זה השותפות עם הקיבוץ הדתי הייתה סמלית. כדאי לזכור שבתקופה שבה אני התגייסתי לצבא נדיר היה למצוא קצין דתי. קצינים כאלו היו בדרך כלל או בני הקיבוץ הדתי או לכל היותר נחלאים.

בתחום זה התחוללה מהפכה נוספת. היא לא הובלה על ידי ישיבות ההסדר, שהתנגדו שתלמידיהן ילכו לקצונה, וגם לא על ידי המכינות שנוסדו מאוחר יותר, והצטרפו למהפכה במרץ ובמסירות מדהימים. אני מעריך שגם כאן פעל הלחץ הציבורי והמוסרי הפנימי. כיום, עם ההצלחה, כולם רוכבים עליה וצועקים 'אחריי'.

ייאוש מהקצנה

תנועת 'נאמני' בהשראתו של יחזקאל נמנעה מלנקוט קו פוליטי. גם כאשר הציבור הדתי נטה יותר ויותר ימינה, בתנועה טענו שימנים ושמאלנים יכולים לחיות יחדיו. מעניין שבציבור הרחב לא עזרה ההצהרה הזאת. 'נאמני' נחשבה ובמידה מסוימת נחשבת עד היום לתנועה 'שמאלנית'. בכל מקרה, התנועה סירבה להיכנע לסדר היום שבו רק נושא אחד קיים והוא יישוב ארץ ישראל. סדר היום של 'נאמני' רחב יותר, והתנועה מאוחדת סביב סעיפים שאינם עוסקים בשאלת ארץ ישראל השלמה או בנושא הכלכלי (חוץ מעצם התביעה לצדק).

לאחר כעשרים שנה של נשיאה בעול החליט יחזקאל לנטוש לחלוטין את התנועה. יחזקאל פרש מכל פעילות ולמעשה התנועה חדלה לתפקד, עד שקמו ממשיכים שעמסו את העול על כתפיהם, המזכירות הישנה והוותיקה הוחלפה, לתנועה הוזרם דם חדש, ורוח חדשה באה. אני מניח שיחזקאל פשוט התעייף ואולי גם היה מתוסכל מתהליך ההקצנה הדתית שהתעצם למרות מאמציו הבלתי נלאים. אולי גם נמאס לו להיות לוח המטרה שעליו יורים מאמרי המערכת ב'הצופה' (ז"ל) ורבים מרבני הציונות הדתית.

בשנת תשל"ד נהרג בנו הבכור של יחזקאל, נועם, בעת מילוי תפקידו. מותו של הבן האהוב המם את כל המשפחה אך במיוחד את יחזקאל. הוא יזם סדרת פעולות להנצחת זכרו של נועם, אך הלך ושקע בתוך עצמו, וניתק עצמו מהסביבה. בשנותיו האחרונות חלה וחי מנותק מחיי הציבור בתוך משפחתו, וזכה לטיפולם המסור של ילדיו, ובעיקר של יהודית אשתו. יהי זכרו ברוך.

זאב ספראי הוא פרופסור מן המניין במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד חשוון תשע"ג, 9.11.12