קבוצת האמנים הירושלמים ‘בית ריק‘ פולשת למבנים נטושים והופכת אותם למרכזי אמנות. בכך היא מחיה את נקודות העיוורון של המרחב העירוני, חותרת תחת התרבות הקיימת ומציעה סדר חברתי חדש

אל מתחם ה'קיבוץ' נכנסתי בחושך, דרך שביל תועה, מבעד לגדר פרוצה. בינות לעשבי פרא גבוהים וגדר מכותרת בשלטים עירוניים 'הכניסה לשטח על אחריותך', הבהבו אורות אדומים קטנים, מסמנים את כל הדרך עד לסילו הגבוה.

לפני כשלושה חודשים פלשה קבוצת ‘בית ריק‘ לחוות הלימוד החקלאית של רחל ינאית בן צבי בירושלים, מתוך מטרה להקים בה היכל תרבות ושמו ‘קיבוץ‘. 76 דונם נטושים של שדות שיבולת שועל ושלדי משק חלודים היוו מצע חי לפרויקט: גלריה ארוכה הוקמה במבני הלולים הנטושים; המכבסה התעוררה לחיים בצביעה והדפסה על בגדים שהביאו איתם המבקרים; רדיו 'קיבוץ' שידר במקום; פסלים הוצבו ברחבי המתחם; ומופעי מוסיקה אלטרנטיביים הועלו על במות מאולתרות מדי ערב. כך הפך מרחב ענק ונטוש בלב שכונת ארמון הנציב, למשך שישה ימים בחול המועד סוכות, למרכז אמנות אלטרנטיבי.

שורשי המפעל התרבותי נטועים ברעיון הקיבוצי. 
מתחם 'הקיבוץ'
צילומים: ישראל איזי שלהיים

מדבר מסוג אחר

‘בית ריק‘ הוא שמה של קבוצת אמנים שפועלת בירושלים באופן ייחודי. הקבוצה פולשת למבנים ואתרים ירושלמיים שנעזבו ונזנחו לאורך שנים ומשפצת אותם. שיפוץ האתר אורך חודשים ארוכים של בנייה ותכנון, שבהם עמלה הקבוצה להקים במקום הנטוש תשתית מעשית ורעיונית שתאפשר להפוך אותו להיכל תרבות אוטונומי, שבו יוצגו עבודות אמנות ויתקיימו מופעים. העבודה מתחילה מפינוי הפסולת שנאגרה במקום בשנות ההזנחה הרבות, ולאחריו תכנון מחודש של האתר, התייחסות לחללים הפנימיים, טיוח, צביעה, ובניית אזורי מחיה, אזורי תצוגה ובמות למופעים.

עם סיום השיפוץ והבנייה נערכת סדרת אירועים שמציגים את הפוטנציאל הגלום במקום. המבנים הנטושים הופכים למשך זמן קצר לזירות חיות ורוחשות, שאמנות חדשה, לא ממוסדת ולאו דווקא מוכרת, יכולה להיווצר בהן. משמסתיימים האירועים עוזבת הקבוצה את האתר המשופץ, וזה נשאר על תשתיותיו הבנויות לטובת כל מי שיבחר להשתמש בו.

הפרויקט הנוכחי והשלישי במספר של בית ריק – 'קיבוץ' – הוא סוג של ניסוי אמנותי־חברתי. כך כתבה ביומנה רחל ינאית בן צבי – סופרת ומחנכת, אגרונומית בהשכלתה ואשת נשיאה השני של המדינה – על שטח החווה בירושלים:

שוב עולה לירושלים. הרגשתי היום כמו עלותי לעיר בפעם הראשונה. לנגד עיני אותם ההרים החשופים, אותם השדות השוממים ואותה המחשבה מנקרת בלב: איך להחיות את ההרים, איך לנטוע בהם עצים. שמחה אני שהשממה השתמרה, אין זאת כי אם אדמתנו מצפה לנו (אלול תרע"ט, 1919).

החווה החלה את דרכה כמשתלה בשם 'צריף הפרחים', שהוקמה ב־1919 בצריף פח קטן על מגרש ביתה של רחל ברחביה. ב־1928 עברה למגרש הגדול בארמון הנציב, שם נבנו מבני לימוד, מגורים, חממה, לולים וכוורות בסיוע ארגון אמריקני. מטרת בניית החווה הייתה לקלוט עולות חדשות ולהכשירן לחקלאות. החיים בחווה היו קשים. בכל בוקר היו אוכלות רחל והתלמידות חצי ביצה ושבעה זיתים – אך המשק שגשג. בשנת 1935 כבר נכתב בעיתון 'דבר':

חוות הלימוד החקלאית היא מעין כפר קטן ליד הכרך, ונראית כנאות ירק בהרים השוממים שמסביבה. מושכת את העין בירק עציה ומראה מה אפשר לעשות על ההרים והעמקים הקרחים האלה.

המקום פעל כחוות לימוד עד 1948, ואחר כך הועבר לידי האוניברסיטה העברית. כמה שנים מאוחר יותר הוקם בו המרכז האוניברסיטאי לחקר החקלאות בהר, וזה פעל עד שנת 2006. אז שונה ייעוד הקרקע משטח מחקר לשטח מלונאי. בשל מחאת חוקרים מהאוניברסיטה ואנשי החברה להגנת הטבע – ננטש המקום. אותם "ההרים החשופים והשדות השוממים" שנגלו לעיניה של רחל ינאית אמנם לבשו בינתיים פני עיר בנויה ומפותחת, אך מבחינות רבות אחרות אכן השתמרה בהם השממה.

"המדבר שמקיף אותנו כיום הוא מדבר מסוג אחר", אומרים חברי 'בית ריק'. "הסיפור שלנו הוא סיפור הניסיון – הקבוצתי, השיתופי, התרבותי והיצירתי – להעז, לחפש ולגעת בנושאים מרכזיים ושנויים במחלוקת; לשאול שאלות על האדמה שעליה אנו בונים ועל המקום שבו אנו חיים; ולהציע כמה תשובות ארעיות וראשוניות משל עצמנו. הפעולה איננה פעולת שחזור של קיבוץ היסטורי, אלא פעולה פרזיטית. הקרקע והרעיון של הקיבוץ הם השורשים שמהם אנו מבקשים להצמיח מפעל עצמאי, יצרני־תרבותי, ולעבד את החזון הייחודי והאולי אבוד של הקיבוץ, באמצעות עבודת כפיים". הם מבקשים לחזור, בתנאים עכשוויים, על הניסוי להקים אתר המאפשר חיי שיתוף תרבותיים־יצירתיים.

מחוץ לגבולות המוזיאון

זוהי אמנות מסוג אחר; אמנות חיה, שאיננה אמנות אובייקט, אלא כזו שמתייחסת לבני אדם ולמערכות היחסים ביניהם כחומרי גלם ליצירה ותובעת לעצב את המרחב הציבורי. הפלישה אל ‘בתים ריקים‘, מבני ציבור נטושים, ללא אישורים והיתרים עירוניים מרחיבה את שדה הפעולה האמנותית אל מחוץ לגבולותיהם של המוזיאון או הגלריה. היא יוצאת החוצה, מסתכלת סביב ושואלת שאלות על מקום. היא מציעה באופן מחתרתי תשובה אחרת לשאלה מהי התרבות שאנו מייצרים וצורכים, ומנסה לתפוס ולהשהות את הרגע שבו היא בוקעת. הפעולה של 'בית ריק' ממקדת את העין באותן 'שממות' – אותן נקודות עיוורון של המרחב הציבורי ואליהן היא מנסה להפנות מבט חדש, אחר.

נקודת העיוורון של המרחב העירוני היא כתם ריק של אזורים עירוניים שהמבט מוסט מהם. אותם מקומות נטושים וזנוחים שהעין העירונית למדה עם הזמן שלא לראות, להעלים מהם מבט או, לכל היותר, להתייחס אליהם כאל שוליים תרבותיים חסרי סדר. אך הפניית המבט אל אותם אזורים נטושים ו‘ריקים‘, אותם שוליים שנחבאים בין הקפלים של שכבות העיר הגלויות, מעוררת דווקא את השאלה על מה שמצוי במרכז ונתון בהסכמה: מהם גבולותיה של התרבות שסובבת אותנו? מהם המקומות המטופחים שאנו רגילים לפקוד, המייצרים את המחשבות ה‘תרבותיות‘ שאנו רגילים לחשוב ביחס לסדר ה‘נכון‘ של הדברים.

בלילה האחרון של המחאה החברתית, לאחר ‘צעדת המיליון‘, ישבה חבורת אנשים על גג
הבניין הנטוש ברחוב קינג ג‘ורג‘ 47 בירושלים. הם השקיפו על כיכר פריס העמוסה במפגינים, ומצאו עצמם מנהלים את השיחה הנפוצה – לאן הולך כל זה?

המחאה החברתית ניסתה ללכוד איזה רגע של צורך חברתי עמוק בשינוי. באופנים שונים היא עסקה בניסיון להגדיר מהו הדבר המשותף שנוצר במרקם החיים שבין האנשים ששייכים למקום הזה. היה זה אולי ניסיון לעצור לרגע ולהתבונן. התחושה שלעניינים רבים ודחופים במרקם החיים הישראלי ‘אין בית‘, אין מקום לשכון, דווקא משום שההישרדות הכלכלית תופסת מקום גדול כל כך; כמו גם התחושה שהמחאה החברתית עומדת לגווע בלי להביא לשינוי אמיתי, הולידו לדברי המקימים (שביט ירון, נטע מייזלס, אלעד ירון ואיתמר המרמן) את ראשיתו של פרויקט ‘בית ריק‘.

מלון הנשיא ברחוב אחד העם 3, שעמד נטוש למעלה מעשרים שנה, היה לבית ריק מספר 1. אחריו פלשו החברים אל בניין מכון הסיבים היפהפה שבעמק רפאים. שני המבנים, בעלי עבר היסטורי מפואר, הצמיחו גידולי פרא מכל הסוגים. מלבד ערמות הזבל שהצטברו בהם ויופיו הטבעי של הכיליון, הם עמדו ריקים.

אך ככל ‘ריק‘ אחר, זהו ריק כפול פנים. בהיותו לכוד תמיד בתוך מדיום, מסגרת או מצע, הריק לעולם אינו קיים כהווייתו. למעשה הריק מהווה דווקא מושא התייחסות, נקודה שדברים מתנקזים לתוכה. הבית הריק, התרבות הריקה, הכתם העירוני הריק, הם סוג של ‘לא מקום‘ תרבותי; נקודה שלא קיימת על המפה החברתית, אך דווקא בשל כך היא מהווה נקודה שדרכה יכולים לבקוע חלומות, משאות נפש, משאלות – כל מה שהיינו רוצים שיהיה אבל כרגע איננו בנמצא.

בשנת 1516 כתב תומס מור, מלומד, סופר ויועץ למלך הנרי השמיני, את חיבורו השנון ‘על אודות הרפובליקה הטובה הנמצאת באי החדש אוטופיה‘, או בקיצור ‘אוטופיה‘. מבחינה אטימולוגית נגזרת המילה משני שורשים יווניים שונים המאפשרים לפרשה בשני מובנים: Outopia – ‘שום מקום‘, ו־Eutopia – ‘המקום הטוב‘. וכך אוטופיה היא שילוב של מקום טוב שהוא איננו מקום. זהו חיבור נבואי סאטירי על מדינה מושלמת ומתוקנת, המתקיימת על אי שאיננו קיים בשום מקום. ‘אוטופיה‘ היא רפובליקה שמנהיגה חיים חופשיים חברתית וכלכלית. הרפובליקה מתוארת מפיו של רפאל היתלודיאוס – מגלה הארצות המשעשע. כל הרכוש שבה מוחזק במשותף, האזרחים עובדים רק בעבודה שהם מפיקים ממנה הנאה, יש בה מעט חוקים, אין בה עורכי דין, ואזרחיה אינם נשלחים להילחם. תיאור הרפובליקה נעשה באופן ספק רציני ספק סאטירי, ומהווה סוג של מחקר ספרותי על עצם האפשרות לקיומו של שומקום.

יצרו שומקום

הפעולה הציבורית של 'בית ריק' מתפקדת בעיניי במובנים מסוימים כסוג של מעבדת מחקר ליצירת שומקום שכזה. הקבוצה אמנם משפצת, מקימה ומציגה באופן פיזי; אך לא פחות מכך היא מטילה אל המרחב הציבורי רעיון אוטופי ואידיאלי של יוזמה, התנדבות ושיתוף פעולה ליצירת מקום שחותר תחת התרבות הקיימת. מקום שמקיים מיני סדר חברתי חדש, המאפשר שותפות ובית לכל מי שרוצה ליטול בו חלק (בהתנדבות). זוהי שותפות שיש בה חגיגה של עבודה ויצירה שלא מחויבת לחוקים ולכללים הנוקשים של התרבות, וגם מאפשרת לעבודות אמנות להיות מוצגות ללא כל קשר להיררכיה של עולם האמנות המסחרי.

רעיונות אוטופיים צצים על במת ההיסטוריה בדרך כלל על רקע התפוררות חברתית־כלכלית המחייבת שינוי. המיוחד ב'בית ריק' הוא שהוא מנסה לממש רעיון אוטופי, ובכל זאת מצליח להמשיך להתקיים גם כרעיון. מצד אחד בית ריק מהווה כר לעשייה ולפעולה קונקרטית, אך מהצד השני הפעולה היא הצעה, אפשרות אחת מני רבות – הקבוצה נוטשת את המקום המשופץ ומשאירה אחריה רעיון אידיאלי. כך הופך הבית הריק לסוג של מופע תלוי זמן, שהקמתו לתחייה מותנית בהשתתפות הקהל.

הקהל במקרה זה איננו משתתף סביל או 'מבקר מתרשם', אלא חלק מהניסוי האמנותי. ניסוי שמאפשר לשוטט באזור הארעי, הלא גמור, הנתון למחיקה, שמציעה העיר, כל עיר, מעצם טיבה; ומאפשר באמצעות הפעלתם של דפוסי פעולה אחרים וחשיפתה של אמנות אחרת להתערב במרקם הכוחות והתהליכים שמייצרים את המרחב המשותף.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12