קריאה בספרו החדש של אמיר אור 'משא המשוגע' (קשב לשירה) מעלה במחשבה את קולו של זה המדבר להמון, ומתוך כך מעמיד שירה המורה על כיוון, מבקשת להתוות דרך, ובמילה אחת – מורה.

הנה, כבר שיר הפתיחה בספרו של אור, 'והעיר נהפכת', מסתיים במומנט כזה – "ואל נאמר אמן/ ואל נדבר בשפתם/ ואל נלך עוד לשיטתם/ בחוקיהם/ בעולתם/ עוד יום/ עוד יומיים – והעיר נהפכת/ ואם לא תיהפך/ הפכוה!". לשירה בעלת גוון שכזה סכנה גדולה – הדידקטיות, ההטפה, ובעקביה גם ניכור הקוראים ותחושת הרתיעה מן ההוראות והטון המצווה שיש בו, לפחות בפוטנציאל, מידה של ריחוק וניכור. אך מן העבר האחר יש לשירה כזו סיכוי ממשי, לא מבוטל, לממש את הדרישה לשינוי, להעיר ולהאיר את הפגמים ואם כוחה רב אף לגבש תחושה של אמון והקשבה לדובר.

בספרו של אור, גם עקב תחושת האחריות המצויה עם אותה תכונת הדרכת הרבים, ישנו דיון ער על קונפליקטים מרכזיים, אלימות, יחס לאחר ותחושות של אבדן והרס. הוא ניגש לנושא פעמים רבות כמייצג של הקול הקולקטיבי, ופעמים אחרות כמתבונן על הקולקטיב וכמאזין לו, ופחות בדיבור אישי.

ספרו של אור פותח מניפה רחבה של נושאים – החל מהשואה דרך הקונפליקט הישראלי פלשתיני ועד למצב הכלכלי־חברתי ולקינה על המצב התרבותי והרוחני של ישראל העכשווית. לצד קשת הנושאים, ואולי בגללם, ישנו גם מערך של אופציות פואטיות ולשוניות – משירי פרגמנט על הטבע דרך שפה קונקרטית ועד שירים אפיים בעלי כוח אקסטטי ואורך נשימה. בשיר "על שפת המלח", למשל, מצוי עולם הגותי־לירי מאופק ומואר: "מאפילים שירים על גדות המות/ היום נוסע – ממלכה נודדת ־/ וים / כמו שלית ענק רועדת/ מול יבשה נוגע בחלוף/ הזמן הוא בור ישן/ השיר הולך בו ואפל/ סביבו שוב תספרנה שנות המות/ כמו פסי לבן בערפל". ואילו בשיר "ברברים: סיבוב שני" ישנו מתח לשוני אחר לחלוטין, קונקרטי וחשוף, מיואש ואמיץ בה בעת. הנה: "כדת שרפנו את ספרינו / אשר אין חפץ בם לאנשים כאלה/ כדבר הנבואה באו הברברים/ ונטלו מיד המלך את מפתחות העיר".

"האינטרנט גרם לפריחה בעולם השירה". אמיר אור
צילום: ויקיפדיה

אותו מערך של אופציות פואטיות מדגים גם את כוחו הגדול של אור בהיכרות ושליטה ברזי השירה. אור הנו אחד ממייסדי עמותת "הליקון" לשירה, שממנה פרש לאחרונה, והיה אמון במשך שנים רבות על חינוך לשירה וחינוך של משוררים לכתיבה. מגמת הסדנאות הרבות שפורחת בעולם הכתיבה העברי חייבת את תנופתה למפעל "הליקון".

בין מניפת הנושאים עולה דיון חשוב בספר על מידת האפשרות של קיום השיר לאורך זמן; האם הוא יפעל בעתיד כעדות על ימינו, האם בכוחו לשנות את מהלך הדברים ולהוות גורם משמעותי בעיצוב הזהות והדיון הציבורי, ובהענקת מקום בתוך השיח הציבורי לאמנות ולשירה הן כגורם מורה דרך והן כמקום שבו נשמרת ההוויה האנושית בזמן ובמקום מסוימים בתוך תבניות של נצח, כלומר כאלו אשר יגברו על שכחת הזמן.

*

גם בכתב העת החדש "לרוחב", המצוי כולו ברשת האינטרנט ומגיע מבית "גרילה תרבות", ישנו דיון דומה על הקונפליקטים המרכזיים והזהות הישראלית אך במקרה זה נדמה כי הכותבים חשים ניכור מול אותו המון שאליו מדבר אור. הם מבקשים לברר האם זהות הציבור היא זהותם והאם יש בו ביטוי לעולמם, ואולי יותר מכול לזיכרונותיהם, כלומר: למקום שממנו באו ושממנו שאבו את הקואורדינטות הראשונות של התנהלותם בעולם.

נדמה כי שירה הארוך, בעל האיכות של פואמה, של אמירה הס, המורכב מעברית וערבית יהודית־בגדדית מדגים את אותה תחושת אבדן ועימות העולה מן הגיליון: "עכשיו אני רוצה לדבר בשפתי ששכחתיה/ איני רוצה לשכוח אותה/ איני רוצה לשכוח את אמא ואבא/ איני רוצה לשכוח אתכם חיי/אשר לא חייתי אותם/ ואני יודע שהיו צריכים להיות חיים נהדרים/ הלך מהם הנהר/ הלך מהם הזיכרון/ הלך מהם הריח/ ובכל זאת לא אבדתי גם אם מתי/ כי הייתי מן המתים הכי חיים שאפשר לדמיין". לא בכדי שב שוב ושוב המשפט האחרון באזכורי כתב העת, נדמה שיש בו משהו המכיל את אווירת הגיליון, את אותה תחושת אבדן והרס ולצד זה, ואולי בשל זה, גם תנופת יצירה וביטוי והתעקשות חשובה על זהות אישית.

במובן הזה נדמה שגיליון זה נותן תשובה לשאלות שמציג אור. אין ספק כי האינטרנט גרם, בין גורמים אחרים, לפריחה משמעותית בעולם השירה. כך, ההחלטה של כתב העת להופיע באופן מקוון בהחלט מדגימה את כוח השירה לנדידה קלה ומהירה, ואת הפוטנציאל העצום שלה להגיע לכל בית.

גם לשאלה האחרת, בדבר הדיון על הזהות וההשפעה על זהות זו, מעניק כתב העת תשובה. שכן כתב העת מבטא קול חשוב, ולו רק בגלל שהדוברים מונעים מתשוקה גדולה להיות, בסופו של יום, חלק מן השיח ומעיצוב הזהות. גם אותו מבט ביקורתי שאותו תיארתי, המביט על המרכז מתוך ריחוק וזהירות, כמו גם טינה, הוא חלק מעיצוב תוכני הדיון וגבולות השיח התרבותי והחברתי. ובתוך כך הוא מעניק מידה של נחמה ותקווה בעצם העובדה כי יש מקום לביטוי וכי קבוצה מוכשרת ונכבדה של כותבים שותפים לעשייה ולתחושה כי יש למי לדבר.

שירו של ארז ביטון "בשעה של שקיעה" המצוי בגיליון, שיר בהיר וחם אך גם כואב ומאשים, מכיל אולי את כפל הפנים של כתב העת, תחושת הרס ותקווה המצויה ביצירה. הנה השיר – "בשעה של שקיעה/ בארץ ישראל/ אבי היה חושף/ את זרועו ואומר:/ מן המרפק ולמעלה/ כל הבהיר והמנוקה/ ומן המרפק ולמטה/ ועד לשורש האצבעות/ כל המכהה/ והצרוב/ והלקוי/ והנפקע/ ואני אומר לו:/ לבך אולי בשמים/ אבל פניך בקרקע/ ואתה אבא/ אתה אבא/ מקועקע".

פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', י"ט תשרי תשע"ג, 05.10.12