חג הסוכות מבטא חזון לגאולת העמים כולם, אך מקורות רבים משקפים את האכזבה מן הגויים. הניתן לחיות בשני העולמות?

כמו בכל הרגלים, טבע והיסטוריה מתמזגים במהות חג הסוכות. אלא שסוכות הוא גם חג העתיד, חג הגאולה שעליה אנו מתפללים "וּפְרוֹש עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ… עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל", ועל כל העולם כולו, "לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁ־דַּי". ואכן, מסורת בידינו שאחד המוטיבים המרכזיים בחג הסוכות הוא האוניברסליזם, חזון תשועת ישראל וגאולת העולם כולו. רעיון זה מבוטא על ידי רבי אלעזר (סוכה נה ע"ב): "הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות". קרבנות החג מובאים למען העולם כולו. הגמרא מוסיפה את דבריו של ההומניסט הגדול רבי יוחנן: "אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהן ועכשיו מי מכפר עליהן?". חג הסוכות הוא אכן מעין יום כיפור קולקטיבי של האנושות כולה.

שורשי הדברים מקראיים. הנביא זכריה (יד, טז) מלמד אותנו על משמעותו של חג הסוכות באחרית הימים: "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם, ועָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צ־באות, וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת". ואכן, כמה מידידיי הלא־יהודים עושים זאת עכשיו. זהו מימוש התקווה שביטאנו בימים הנוראים ב"אינטרנציונל" היהודי: "וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ… וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ. וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ… וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם… וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ… וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ, וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה". אלא שהאוניברסליזם לא ימחוק את ייחודו של עם ישראל. רבי אלעזר מוסיף לדברים שהובאו לעיל את משמעות חג 'שמיני עצרת'. מוקרב בו פר יחידי "כנגד אומה יחידה, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך". 'שמיני עצרת' מבטא יחס אינטימי שלא ייעלם.

טרם התייאשנו

האם אוניברסליזם זה עמד במבחן ההיסטוריה? חז"ל רמזו על הבעייתיות שבדבר, תוך שימוש, שוב, בסמל הסוכה (עבודה זרה ג ע"א). חז"ל תיארו את העמים באחרית הימים מורדים כנגד מצוות הסוכה כאשר התנאים לישיבה הופכים קשים (עבודה זרה ג ע"א): "הקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה כבתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר (תהלים ב, ג) נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ – ־ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ". הבעיטה מייצגת את המרד במוסרות המוסר ובעבותות החובות. "נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ". זאת מרידה בשמים אך גם מלחמה נגד מְשִׁיחוֹ, היהדות. שם, כנראה, שורשי האנטישמיות.

האם ניתן להיות אוניברסליסטים כאשר מקנן בנו הרגש ש"העולם כולו נגדנו"? נאורים רבים מנסים לשכנע אותי שקביעה זאת אינה אלא תוצאה של נאורוזה שמקורה בטראומות העבר. אולי יש צדק בדבריהם ואני מוכן להתפשר: "העולם, כמעט כולו – נגדנו". וההצבעות באו"ם תוכחנה. אלא שלאור זאת נחשפת משמעותו העמוקה יותר של חג הסוכות. הם נגדנו, אבל אנו לא נגדם. טרם התייאשנו מהם. וזאת למרות שמאמרים רבים מבטאים את האכזבה ואת הייאוש מיחסם של הגויים ליהודים. אני נחרד מכך כל יום. פשיטא! ההיסטוריה היהודית הגלותית "צרובה" בתוכי. אלא שחשבתי שהעולם הבריא של המקרא שונה. יום יום אני קורא בסידורי: 'הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱ־לֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם' (תהילים קו, מז). ניחא, תקוות גולים לשוב לארצם. אולם לפני שורות מספר קראתי נוסח אחר המוסיף מילה (דברי הימים א טז, לה) "וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱ־לֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם". וְהַצִּילֵנוּ? הצילנו מהעולם האכזרי שמסביב, שעליו אנו שרים וְיֶאֱתָיוּ!

סכיזופרניה רוחנית

אכזבה וייאוש אלו בוטאו על ידי מדרשים שבהם נהיה עדים לפיתוח דבריו של ר' אלעזר על שמיני עצרת. כך דורש התנחומא (פנחס טז) את הכתוב בישעיהו (כו, טו): "יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ רִחַקְתָּ כָּל קַצְוֵי אָרֶץ". "יָסַפְתָּ לַגּוֹי" מתפרש כאן כמסביר את מועדי ישראל. ומה התווסף? שמיני עצרת! "זה שאמר הכתוב (תהילים קט, ד) תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה. את מוצא בחג שישראל מקריבים שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע הרי אנו מקריבים שבעים פרים לשבעים אומות לפיכך היו צריכין אף הם להיות אוהבין אותנו. ולא דיים שאין אוהבין אותנו אלא שונאין אותנו שנא' תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי. לפיכך אמר הקב"ה… כל שבעת ימי החג שהייתם מקריבים לפני קרבנות על אומות העולם… עכשיו הקריבו על עצמכם שביום השמיני עצרת תהיה לכם". למרות שהמדרש אינו מביא את סיום הפסוק, הבנתו מיידית: "רִחַקְתָּ כָּל קַצְוֵי אָרֶץ". שמיני עצרת הוא חג אינטימי, בינינו לבין הקב"ה, אינטימיות שהאוניברסליזם לא יעלים.

במה אבחר? באופטימיות של וְיֶאֱתָיוּ או באכזבה של וְהַצִּילֵנוּ? פעם חשבתי שעליי לקרוא את המקורות על פי ההקשר ההיסטורי שלהם. היום אני מבין שהעמדה הנכונה היא סכיזופרניה. גם זה וגם זה. אני אבחר בשנאה לשנאה, להיות שמי־אנטי, אך כמי שלא איבד את התקווה בגאולת כל העולם כולו. אני בוחר בסכיזופרניה שתרשה לי לחיות בעולם הריאלי והאכזרי, אך לחלום ולהזות, מעבר למציאות הממשית: וְיֶאֱתָיוּ!

פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', יב' תשרי תשע"ג, 28.09.12