קריאת הפרשה בעיצומם של ימי ‘ה‘ אורי וישעי‘ מהדהדת לפתע מכל כיוון את מילות המזמור. דוד המלך בפרשת ‘וילך‘

אוה שליט, דמדומים בשדה יואב
מתוך התערוכה 'נוכחות בנוף' המוצגת בבית יד לבנים ברעננה

כרסיסים נפלו המילים המוכרות המתנגנות בחלל בית הכנסת על החומש הפתוח. רסיס רסיס התנפץ לו על הפרשה והדליק גץ, ניצוץ קטן, שהבהב לרגע מול עיניי וכבה.

זעקת “אל תסתר פניך ממני“ התנפצה בקול דממה דקה על הפסוק הקשה “ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא“ – הסתר שבהסתר. התחינה “אל תט באף“ התנגשה חזיתית במילים “וחרה אפי בו“, והאימה של “בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי“ נחרזה עם “והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות“; צרות רבות – “צרי ואויבי לי“.

התיישבתי באמצע המזמור. רוחות אלול נישבו בדפי הפרשה מדפדפות אותה מתורה לכתובים ובחזרה.

דוד המלך מתחנן חרישית ומשה יעננו בלי קול “ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א-לוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה“.

דוד מתעשת ומבקש מסתור מן ההסתר: “כי יצפנני בסכו“ והפרשה מהדהדת משתקפת לעומתו: אכן, “במועד שנת השמיטה בחג הסוכות“, יש מוצא “בבוא כל ישראל לראות את פני ה‘ במקום אשר יבחר“, והוא זוקף ראשו, מתמתח מההצטנפות העוברית בסוכה אל רוחב הבית, “שבתי בבית ה‘ כל ימי חיי לחזות בנעם ה‘ ולבקר בהיכלו“.

כרסיסים נפלו מילות השירה ההולכות ורועמות והקיפו אותי ואת הפרשה. “כתבו לכם את השירה הזאת“. השירה הזאת? שירת דוד? “אשירה ואזמרה לה‘“; זאת היא המפתח? – “בזאת אני בוטח“!

ולפתע היא מושמת בפיהם של כל האנשים הנשים והטף שנקהלו בבית הכנסת הגדול ומתנגנת בבטחה והפסוקים נכנעים בענווה: “כי קמו בי עדי שקר“ – לא! שירת האמת, “למען תהיה לי לעד“.

נוטפת טיפת “אל תטשני ואל תעזבני“ – וכפזמון עולה לקראתה “לא ירפך ולא יעזבך“,

צוהלת “לא תירא ולא תחת“ – ורוגעת “לא ירא לבי“.

ומשה חוזר שנית ואומר ליהושע: “חזק ואמץ“ – וענתה השירה הזאת לפניו לעד, להד, “חזק ויאמץ לבך“…

והלב מתרחב, מתאמץ ומתחזק ומתמלא תקווה ואש יורדת מן השמים, מקיפה אותי ואת משה ואת יהושע ואת דוד המלך, שוודאי קרא לו בהקהל את פרשת וילך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' תשרי תשע"ג, 21.09.12