סיפור חייו האמנותיים של שלמה, הילד הכנר שהפך לגארי ברתיני, מגדולי המוזיקאים בעולם, הוא גם סיפורה של המוזיקה הישראלית

גארי ברתיני בחיי המוסיקה בישראל

 מיכל זמורה-כהן

כרמל, תשע"ב, 419 עמ'

כשהגיע הספר לידי נזכרתי באירוע מלפני יותר משישים שנה. אחד מקרוביי, שבתו הייתה מוסיקאית, ערך בביתו מסיבה. "כוכבי" המסיבה היו שני בחורים צעירים, אחד נקרא גארי והשני זיגי. לא ידעתי אז מי הם ומה הם, אך אני זוכר שהאחד, גארי, הנעים את המסיבה בשירה בכמה שפות והשני, זיגי, ליווה בפסנתר ועמו כמה מוזיקאים צעירים שליוו בכינור וכלי נשיפה. כילד כמובן לא מצאתי עניין בהופעה והתרכזתי יותר בכיבוד. לימים נודע לי כי גארי ברתיני הוא מגדולי המוזיקאים בעולם, וחברו זיגי שטדרמן למד עמו יחד בפריס. זיגי היה ממארגני פסטיבל אבו גוש הנערך מדי שנה.

מחברת הספר שלפנינו כותבת: "אין זו ביוגרפיה במובן המקובל, אין היא מתארת לא את חייו הפרטיים של גארי ברתיני ולא את חיי משפחתו, לא את ילדותו ולא את פרשת אהבותיו. גארי היה אדם מסוגר ומופנם מאוד. עם כל היותו איש שיחה ואיש רעים להתרועע, שמר מכל משמר על פרטיותו ולא חשף את הכמוס בלבו אף לטובים שבידידיו. אני החלטתי כמובן לכבד את רצונו זה".

הספר מרתק ומופיעות בו תמונות מחייו והופעותיו של גארי ברתיני. אך אכן אין מדובר בביוגרפיה רגילה, אלא בביוגרפיה מוזיקלית. פרקים רבים מבוססים על הקלטות משיחות שערך מבקר המוזיקה חגי חיטרון עם גארי ברתיני. כן מובאים דברי חברים המספרים על העבודה במחיצתו ועל קפדנותו ושאיפתו לשלמות. חסר בספר מפתח שמות, אבל ישנם כמה נספחים ובהם דיסקוגרפיה שערכו אורי גולומב ועקיבא מלמד.

מצא עבודה ככנר במסעדה של אוקראינים. גארי ברתיני.
צילום: אי.פי

שלמה בכינור

כאמור, לראשונה נתקלתי בגארי כאשר הייתי צעיר. לימים, מתוך עיסוקי בספרות העברית, נתקלתי בשם ק. אהרון ברתיני, סופר, משורר, עורך, מחנך ומתרגם. לא קישרתי בין גארי לאהרון, עד שנודע לי כי אהרון ורעייתו הרופאה ד"ר ברטה ברתיני הם הוריו של גארי. כמי שאוהב לתהות על מקורם של שמות משפחה בישראל הובהר לי כי ברתיני הוא כינוי על שם אשתו של אהרון, ברטה. כך היה אהרון חותם על שיריו שכתב לה ולימים הפך הכינוי לשם המשפחה.

בספר שלפנינו מודגש שברתיני האב היה חותם על שיריו, מחקריו ותרגומיו ק. אהרון ברתיני, "ואפילו בני המשפחה הקרובים ביותר לא ידעו מה משמעות ה'ק' בשמו". מפליאה העובדה שבני המשפחה הקרובים ביותר לא ידעו את מה שידע יוסף גלרון-גולדשלגר. בלקסיקון הספרות העברית החדשה בעריכתו מוזכר האב בשם קלמן אהרון ברתיני.

גארי מיעט לדבר על שנות חייו הראשונות וכן על עניינים אישיים. הוא בחר לספר על חייו החל מגיל עשרים שבו החל לעסוק במוסיקה. הסיפורים על משפחתו של גארי באו בעיקר מפיהם של בני המשפחה, שאחרי מותו התכנסו והעלו זיכרונות.

גארי נולד בבריציבה, עיירה קטנה בבסרביה (כיום במולדובה). את תולדות העיר כתב ק.א. ברתיני בספר הזיכרון לבריציבה. בעיר היו כ-1,500 יהודים והיה בה מספר רב של בתי כנסת. משפחת גולרגנט היוותה את מחצית העיר, ולמשפחה היה בית כנסת משלה. במפגש המשפחתי שנערך אחרי שגארי הלך לעולמו נכחו כחמישים איש, ו"אין הם אלא חלק קטן מבני המשפחה הנמצאים כיום בארץ, שלא לדבר על הרבים החיים מחוץ לארצנו" (עמ' 14). מסופר שאחד מבני המשפחה התהלך תמיד כשכינור קטן בידו. היה זה שלמה, שלימים הפך לגארי. כיצד הפך "שלמה" לגארי? על כך לא נמסר בספר שלפנינו. לי נראה כי גארי הוא קיצור שם המשפחה המקורי גולרגנט.

משפחת ברתיני עברה לעיר סורוקה, שם נתמנה אהרון למנהל הגימנסיה העברית תרבות, ושם למד גארי, שהמשיך לנגן בכינור. מסורוקה עברה המשפחה לקישינב. כאשר הסובייטים נכנסו למולדובה נאסר אהרון ברתיני והוגלה לסיביר יחד עם אביו. כך הופרדה המשפחה והחלו ימי נדודים. גארי וכמה מבני המשפחה הלכו לקבץ נדבות כדי לקיים את עצמם. גארי מצא עבודה ככנר במסעדה של אוקראינים וכך זכה בתוספת מזון. האם הרופאה התגלגלה לצרנוביץ והמשפחה התאחדה רק בשנת 1946 עם שחרור האב.

לאחר שחרורו של גארי מהצבא הסובייטי הוא הגיע לבוקרשט. שם קשר קשרים עם תנועת גורדוניה שפעלה במחתרת ומשם הגיע לסילבנו בהרי האלפים האיטלקיים. הוא החל לשמש מדריך נוער יהודי באיטליה, בסיוע האקורדיון. במקביל לעבודתו כמדריך נוער החל גארי ללמוד בקונסרבטוריון בהשפעת אמו. הוא עלה לארץ בשנת 1948, גויס לצה"ל וצורף לצוות הצ'יזבטרון. עם שחרורו מצה"ל נרשם למדרשה למחנכים למוסיקה והתקבל לכיתה הגבוהה היותר. לפרנסתו החל לעבוד כמורה למוסיקה. עיסוקו העיקרי היה בהוראת שירי עם ובניצוח על מקהלת ילדים.

הפילהרמונית החרימה

בשנת 1951 יצא גארי עם חברו זיגי לפריס ללימודי ניצוח וקומפוזיציה. עם שובו לארץ התקבל לעבודה ב"קול ישראל", וערך תוכנית יומית שנקראה "רון עמי". מפעלו הראשון היה הקמת המקהלה "רינת" שהורכבה מזמרים וזמרות מכל הארץ. עד מהרה הפכה "רינת" למקהלה המקצועית הטובה בארץ. בשיחה עם חגי חיטרון הדגיש גארי: "בכל שנות פעולתי עם רינת לא קיבלתי אף לא משכורת אחת, ואילו חברי רינת עצמם שילמו אז דמי חבר שלא היו מעטים כלל". תחום פעולה נוסף שנטל על עצמו גארי הוא כתיבת מוזיקה לתאטרון. בסגנונות שונים כתב לשלושים וארבעה מחזות שהוצגו בתאטרוני ישראל.

מפעל אחר שהקים הוא "האנסמבל הקאמרי". האנסמבל פעל גם כלהקת אופרה קאמרית וגם כתזמורת קאמרית שביצעה חזרות ווקאליות. ההצלחה של האנסמבל גרמה לקרע עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שעד כה היה לה מונופול רפרטוארי. שנים רבות טענו אנשיה שישראל קטנה ודי לה בתזמורת טובה אחת, ושהם מספקים את כל צורכי קהל חובבי המוסיקה ואין צורך להוסיף עליהם.

בהמשך התמנה למנהל האמנותי של תזמורת רשות השידור ועקב כך נאלץ לעבור לירושלים. בעבודתו ברשות השידור התהדקו מאוד יחסי העבודה בינו ובין מיכל זמורה כהן, מחברת הספר שלפנינו. מיכל הייתה מנהלת חטיבת המוזיקה של רשות השידור, שכללה גם את התזמורת. היא כותבת: "שותפות העבודה הזו נתנה לי הזדמנות פז לעמוד מקרוב ממש על תכונותיו, על אופיו, על כישרונותיו, על חלומותיו ועל מעלותיו ומגרעותיו של גארי".

היא מוסיפה ואומרת כי "המשא ומתן היה מן הקשים שניהלתי מימיי. גארי היה נושא ונותן קשה ועקשן. לעצמו לא דרש כלום, אך דרש שכל מה שהוצע לו יעלה על הכתב וייחתם כראוי". הוא דרש הגדלת התזמורת עד לתשעים נגנים, אולם שישמש רק את התזמורת והעלאה של שכר הנגנים. מיכל זמורה כותבת כי "בסופו של דבר התקבלו במלואן כל דרישותיו-תנאיו של גארי".

אחד ממפעליו בתחום התזמורת היה הסדרה "ליטורגיקה" שכללה ממיטב האורטוריות, קנטטות וסוגים שונים. בין הערבים שנולדו במפעל הליטורגיקה היה גם ערב חזנות. על פועלו זכה גארי ברתיני בפרס ישראל לשנת 1978.

עשר שנים ניהל גארי את תזמורת רשות השידור, לפני שהחליט להיענות לקריירה בינלאומית שקראה לו. הוא היה יועץ לתזמורת דטרויט ולאחר מכן התמנה למנהלה המוסיקלי של תזמורת רשות השידור של צפון גרמניה שמושבה בקלן. כך פתח בקריירה בינלאומית, בעיקר באירופה, אך גם ביפן. כן הופיע בארה"ב ובסקנדינביה והיה מנצח-אורח קבוע באופרות רבות בעולם. בהמשך התמנה ליועץ האמנותי של האופרה הישראלית החדשה.

גארי הספיק לעבוד על האופרה "מסע אל תום האלף", לפי ספרו של א"ב יהושע, בהלחנתו של יוסף ברדנשווילי. הוא נועד לנצח על האופרה, אבל הלך לעולמו לפני הופעת הבכורה. מעט לפני פטירתו בשנת 2005 הופיע בפטרבורג, משם נסע לפריס אך מחלתו גברה ומפריס הועבר לבית החולים תל השומר ושם נפטר. בדברי ההספד לגארי נאמר עליו ש"היה מנצח אדיר, מוסיקאי מופלא ואדם בעל לב של זהב".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יג' אלול תשע"ב, 31.8.2012