התפיסה הרואה באיש את המוביל ובאישה את המובלת, המאומצת על ידי רבנים שונים, יונקת ממשל קבלי שהובן שלא כהלכתו. הקבלה ראתה את הגאולה דווקא כהעלאת הנשיות וקידומה

בתורה, מערכת הקשר בין איש לאישה מוצגת בצורה ברורה: ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. נמשלה האישה לירח המקבל את אורו מהשמש. הבעל הוא השמש. משפחה בריאה נבנית כאשר הבעל מוביל את הבית, הוא משמש "ראש המשפחה". לא כדיקטטור חלילה, אלא כמי שהאחריות עליו. הוא מרגיע, הוא מלטף, הוא מקרין אהבה, הוא מייעץ, הוא מקבל החלטות או מסייע לאשתו לקבל החלטות (ודאי שלאישה חלק הגון בניהול הבית, אך כאמור, הבעל צריך לקבל על עצמו את תפקיד "ראש המשפחה", ואשתו תסכים עם הדבר ותקבל אותו כ"ראש המשפחה").

אישה יכולה לדבר עם בעלה על הכול, וכעת אני מנחה את הגברים: לא על כל דבר לדבר עם נשותיהם. הבעל הוא עמוד שאשתו מעריכה אותו. בעל שמדבר עם אשתו על חולשות שיש לו – זה לא טוב. בשביל אשתך אין לך חולשות. לאישה מותר לציין את חולשותיה – חופשי!… אז מה יעשה הבעל? "עשה לך רב וקנה לך חבר". הוא יכול לדבר עם רב או חבר – אבל לא עם אשתו. ואני מבקש מהנשים שאם הבעל לא יספר הכול – שיאשימו אותי ולא את הבעל.

ציטוטים אלו לקוחים מתוך דברים שנכתבו בידי הרב אליקים לבנון, והוא חתום עליהם באחריות מלאה ובאמונה בצדקת דרכו. הרב לבנון, שנבחר כאן כמייצג של ציבור רבנים מגוון, הכולל גם כמה רבנים בולטים מהמגזר הניאו-חסידי (הרב שלום ארוש לדוגמה) ואף מהמגזר החרד"לי (הרב צבי טאו בחוברת 'שעשני כרצונו' שיצאה לאחרונה), מציג השקפת עולם המבוססת על המשל היהודי הידוע המציג את הגבר כ"מאור הגדול", ואת האישה כירח, "המאור הקטן", הכפוף לשמש ומקבל את כוחו ממנה.

מתוך כך צריך הבעל לקבל על עצמו את תפקיד ההובלה, שהרי מישהו צריך להיות בעל נחישות ויכולת הכרעה בבית – ומכיוון שהגבר הוא המתאים לכך הרי שחובה עליו ליטול תפקיד זה. ואילו האישה מורשית להתלונן, להתרגש, להתרעם, לבכות לבעל וכדומה – כפי רצונה, ללא הגבלה, שהרי היא מייצגת את הרגש, את היסוד המתחלף, המשתנה, שיש לו גם חן מסוים (ולכן תמיד ינחו הרבנים הללו שהאישה היא שתחליט מה יהיה צבע הסדינים או מפות השולחן). אינני מזדהה עם השקפה זו, ולכן גם אינני דובר ראוי שלה, אך נדמה לי כי הצגתי אותה באופן כמעט סביר, מה גם שהיא מוכרת דיה לרבים מן הקוראים.

צילום: אי.פי

גם ללטף ולייעץ

הציטוטים דלעיל יכולים להרגיז חלק מהקוראים, ובהמשך אנסה לנתח אותם במבט כולל יותר. לכאורה, מדבר הקטע הראשון על מערכות יחסים בין גברים לנשים מנקודת מבט פטריארכלית. האישה מצופה להיות "אומרת הן", כפופה לגבר. הגבר לעומתה מצויר כדמות טוטליטרית-סטליניסטית כמעט: הוא השמֶש, הוא אומר את המילה הראשונה והאחרונה (האישה יכולה לדבר, אפילו להרבות מאוד במלל ובגילויי רגש, אך זכות ההכרעה אינה נתונה לה).

הקטע המצוטט אמנם מרוכך יותר מהדיקטטורה הגברית בתבנית העתיקה, מפני שהעולם ודאי התקדם. הגבר לא אמור רק "להנחית" לאישה, אלא גם 'ללטף' ו'לייעץ'. על כל פנים, מוטל עליו שלא להתבלבל, ולזכור שהוא המופקד על ההחלטות, והיא – על ההתלבטויות. כמובן שהייעוץ והליטוף של הבעל הם מנכסים ופטרנליסטיים, ויש שאף יטענו שנקודת מבט זו עשויה לתרום לדחיקת האישה אל ירכתי האוטובוס, ולאיסור על נשים לדבר (לא לשיר!) בתוכנית רדיו נורמטיבית בתחנות רדיו מסוימות.

אך מעבר לפגיעה באישה, יש כאן גם פגיעה בגבר. האישה מתוארת בתור מי שיש לה לגיטימציה לבכות ולהתלונן, להתנחם, להתייעץ ולהתבלבל. ואילו הגבר? הוא השמש! הוא החץ שתמיד נע קדימה. גם אם הוא מתלבט – הוא צריך לקבל את ההחלטה בעוז, לרוץ תמיד קדימה ולסמן לאשתו "אחריי". ומה יהא עליו כשהוא עייף? מדוכא? חלש? לזאת אין לגיטימציה. "אל תהיה נקבה!", יגידו לו, "אין לך הפריבילגיה לכך. לאישה מותר להתלונן, להתלבט ולהיות חלשה. לך אסור. אתה אמור כל העת להעניק, ללא הפסקה, כמו השמש שמאירה בכל יום מבלי להתעייף".

אצייר תמונה קיצונית, לשם המשל: אדם, אב למשפחה המונה 5-6 נפשות, שפוטר מעבודתו, וחש עלבון רב, תסכול, השפלה וכעס. כעת הוא גם עומד מול בעיה כלכלית קשה, שהרי עליו לפרנס את ילדיו אך נשבר מטה לחמו. ומה מציע הרב לבנון? לשקר לאשתו ודאי שלא ימליץ. אולי למסור לה באופן אינפורמטיבי על הפיטורין, אך לחייך בעוז ולהבטיח לה שהכול יהיה בסדר והילדים אפילו לא ירגישו?

הגבר והאלמנטים הנשיים

אכן, גם הרב קוק היה שמרן בנוגע לסוגיית מעמד האישה, כאשר רוב נימוקיו נבעו מטעמים רוחניים. בשנת 1920 התנגד הרב קוק למתן זכות בחירה לנשים בבחירות של המוסדות הציוניים, שכן "כל כבודה בת מלך פנימה". הייתה זו החלטה שמרנית של הרב קוק, ללא ספק. הרב עוזיאל, עמיתו הספרדי ברבנות ארץ ישראל, דווקא תמך במתן זכות בחירה לנשים. אך השאלה היא עד כמה שמרנית הייתה בשעתה עמדתו של הרב קוק? יש לזכור שרק ב-1918 אושרה זכות הבחירה לנשים באנגליה, ובשוויץ ניתנה זכות בחירה לנשים רק ב-1970! גם צרפת, דרום אפריקה ואירלנד עדיין לא העניקו זכות בחירה לנשים ב-1920.

לכן, פסיקתו של הרב קוק, בשעתה, הייתה שמרנית במידה מתונה ולא באופן רדיקלי. אם נצרף לכך את העובדה שהרב מרדכי אליהו, שהיה מן המחמירים בהלכה, התיר בשנים האחרונות לנשים להתמודד על תפקיד ברשימות הדתיות לכנסת, לפחות כהוראת שעה – נמצא שדווקא הרב אליקים לבנון, שהורה לאישה שלא להתמודד על תפקיד בוועד היישוב אלון מורה, מוביל קו שמרני מאוד, אולי מיושן מאוד, ביחס לרבנים שמרנים מקובלים אחרים (וכמובן שביחס לרבנים פלורליסטים).

כל אותם המבקשים לבסס, מתוך כתבי הקבלה, את מעמד האישה ככפוף לגבר, המסומן כמעין "סופרמן" במידה זו או אחרת או מפקד סיירת-מטכ"ל בזעיר-אנפין – מציירים לנו מחצית מן התמונה בלבד, וזוהי נקודה חשובה למדי. האר"י אמנם דיבר הרבה על הגבר כשמש ועל האישה כירח, אך יש לזכור שתי עובדות בנוגע לכך: ראשית, כל דמות גברית ("פרצוף" בלשון האר"י) המופיעה בכתבי האר"י מורכבת בהכרח גם מאלמנטים נשיים, אלא שהאלמנטים הגבריים שבתוכה הם דומיננטיים יותר. ובהתאמה – כל דמות נשית מורכבת גם מאלמנטים גבריים. נקודה זו חשובה בפרט כאשר בזמננו גברים רבים אכן מגלים צדדים "נשיים" ו"רכים" יותר בתוכם, בצד העובדה שהם אכן בראש ובראשונה גברים.

העובדה השנייה היא שהאר"י מצביע על הגאולה כעל העלאת הנשיות למדרגה רוחנית גבוהה יותר משל הגבריות. אם במשל שמביאים מצדדי גישת "הגבר מוביל" האישה תמיד מוצגת כיסוד משתנה (המחזור החודשי, ההיריון, הלידה, ההנקה – בדומה למחזור הלבנה) ואילו הגבר כיסוד "יציב" ו"קבוע", הרי שכיום, כאשר כל מקום עבודה דורש מעובדיו לא רק יציבות ורצינות אלא לא פחות מכך גם "דינמיות" ו"יכולת עבודה בצוות" (וכזכור, לנשים יכולת חברתית גבוהה יותר) – הרי גם ראוי שמעמד האישה יתקדם ויושווה לזה של הגבר, שהרי על פי האר"י זהו אחד מסמני הגאולה. ודאי שתלמידיו של הרב קוק שהאמין בגאולה מעשית אמורים להיענות למציאות שמתווה גאולה בדרך זו. על אותה הדרך, גם היכולת האינטלקטואלית, המסווגת כגברית, איבדה כיום רבות מיוקרתה לטובת אחותה "הנשית", הלא היא האינטליגנציה הרגשית.

בושם לכבוד שבת

כאן המקום להבהיר שהרב לבנון עוסק רבות בביסוס מעמד הגבר במשפחה, מתוך ראייה של מצוקה הקיימת כיום ומתבטאת בחוסר החלטיות, בעודף אמונה נאיבית בקרב זוגות צעירים ובאופטימיות מופרזת – במקום תכנון נבון של חיי המשפחה בתחומי הכלכלה, הזוגיות, חינוך הילדים וכו'. כמובן שנכון וראוי לנהוג באחריות – אך לא במחיר של דחיקת המהפכה הנשית המתחוללת בעולם במשך כבר למעלה ממאה שנים.

יתר על כן: אם מאמינים אנחנו בדברי האר"י שבבוא הגאולה תהיה "אשת חיל עטרת בעלה" (קרי: הנשיות תהא גבוהה מהגבריות – נקודה מרכזית בתורת האר"י) – הרי שעלינו להעלות על נס את כוחן של הנשים, כולל בעמדות ההנהגה (ממקום נשי ודינמי, ולא חלילה שיהיו הן כגברים).

כמו כן ראוי לעודד גברים לגלות את הצדדים הנשיים שבהם ולפתח אותם, כגון יכולת חברתית, אמפתיה, אסתטיקה וכדומה – כמובן מבלי להפוך לנשים, אלא כדי להיות גברים שלמים יותר. אגב, אציין שדווקא בקרב ציבור מזרחי גאה ושורשי החינוך המגדרי לפעמים נדמה לי כגמיש יותר. לדוגמה, לגברים יש לגיטימציה לבכות באירועים מרגשים, וכן להתבשם לכבוד השבת. מדובר, אגב, גם ברבנים ובאברכים, לא רק ב"עמך". ואולי מכאן שורש ההבדל בין הרב אליהו לרב לבנון.

יעקב אשבל הוא סטודנט לפסיכולוגיה, העוסק בקשר בין חסידות, פסיכולוגיה ומגדר

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012