היקום האיינשטייני / חבצלת פרבר

הביוגרפיה מסתמכת על כל המקורות הקיימים על איינשטיין, כולל מסמכיו ומכתביו המצויים בארכיונים – ובראש וראשונה בארכיון איינשטיין שבאוניברסיטה העברית. רבים מן המקורות נפתחו לפני החוקרים רק בעשור האחרון, ופרשיות שונות מתגלות בספר הנוכחי לראשונה ומאירות באור חדש את חייו ואישיותו של איינשטיין. עבודת הנמלים שעשה אייזקסון, והאופן המושלם שבו ארג את הממצאים לתוך טקסט שנקרא באופן רציף, הניבו ספר מרתק ומעניין, מאתגר מבחינה אינטלקטואלית ומושך מבחינה היסטורית ואפילו רכילותית. הדבר שאולי מפתיע ביותר בביוגרפיה הזאת הוא לגלות שלמרות שאיינשטיין הוא בן המאה ה-19, ועיקר החידושים והמהפכנות שלו התחוללו לפני מאה שנה ומעלה, נדמה לרגעים שהפיזיקה שלו, כמו אישיותו, מודרניות ורעננות כאילו הן בנות זמננו ממש.

מילה של הרגעה למי שפיזיקה או מתמטיקה אינן התחומים החזקים שלו: אייזקסון, והמדענים הרבים שהתגייסו לסייע לו, עשו עבודה ראויה לשבח בניסיונם להסביר את המדע של איינשטיין, ובראש ובראשונה את תורת היחסות הפרטית ותורת היחסות הכללית. עם כל זה, אני מניחה שכמוני יהיו עוד קוראים רבים, שגם לאחר כל ההסברים עדיין לא יבינו במה בדיוק מדובר. מכל מקום, רוב הספר אינו מדעי אלא ביוגרפי – עוסק בענייני משפחה, חברה, פוליטיקה, יחסים עם עמיתים ויריבים, ולזה אין צורך בהשכלה מדעית.

התנהגות מדענית

תקציר העובדות הביוגרפיות: אלברט איינשטיין נולד בגרמניה בשנת 1879. הוריו היו יהודים לא דתיים, אבל גם לא מתבוללים, והוא עצמו התנגד כל חייו להתבוללות. אביו הרְמן עסק, בשותפות עם הדוד יעקב, בייצור חשמל ובאספקתו לערים קטנות – תחילה בגרמניה, אחר כך בשוויץ ובאיטליה. הרמן היה ממציא מוכשר ויזם בזעיר אנפין – אבל כישלון מוחלט מבחינה עסקית, והמשפחה נקלעה שוב ושוב לפשיטות רגל. מסיבה זו נשלח אלברט אל "משפחה אומנת" בשוויץ, משפחת וינטלר. שוויץ הפכה למולדתו למשך שנים רבות, והוא החזיק באזרחות שוויצרית גם כשזכה באזרחות אמריקנית, אחרי שהיגר לארה"ב ב-1935 בעקבות עליית הנאצים לשלטון.

"תורת היחסות הפרטית" פותחה והוצגה על-ידי איינשטיין בהדרגה, במאמרים שנכתבו בשנים 1905-9, באמצע שנות ה-20 לחייו. לצורך פיתוח וניסוח של "תורת היחסות הכללית" נדרשו עוד מספר שנים, והיא גובשה ופורסמה בשנים 1911-15. אבל את פרס נובל קיבל איינשטיין לא על תורת היחסות – שגם ועדת הפרס לא הצליחה להבין אותה ואת חשיבותה – אלא על מחקריו בתחום הפוטואלקטריות, שהיה אחת מן הנגזרות הפשוטות והמוחשיות יותר של תורות היחסות. פרס נובל ניתן לאיינשטיין רק בשנת 1922, שנים רבות לאחר הפריצה המדעית המהפכנית שלו, וכשאיינשטיין האיש כבר היה במקום אחר – פחות מהפכני ויותר שמרן ובורגני.

סודות אפלים במשפחה. איינשטיין ואשתו, אלזה, במשלחת ציונית לארה"ב באפריל 1921. משמאל, מנחם אוסישקין וחיים ויצמן
מתוך 'האנציקלופדיה של ישראל בתמונות', 1952

לאחר שהיגר לארה"ב, היה איינשטיין מיוזמי המחקר והפיתוח של הפצצה האטומית, אם כי לא היה מעורב בכך בפועל. כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה התנגד איינשטיין בתוקף להמשך פיתוח הפצצה ולשימוש בה כנגד היפנים. הוא היה, למעשה, פציפיסט פעיל בכל התקופה שבין 1918-1933, כתגובה על זוועות מלחמת העולם הראשונה, אבל השעה את עמדותיו הפציפיסטיות כתגובה להתחמשות גרמניה ולאיומי התוקפנות הנאצית. כפי שמגדיר זאת אייזקסון, שינוי העמדה הזאת היה מעשה שאופייני למדען: מדען ראוי לשמו מוכן לשנות את התיאוריות שלו כאשר עובדות חדשות מערערות את תוקפן.

באותו אופן הפך איינשטיין, המתנגד הנמרץ ללאומנות, לציוני נלהב – כאשר האנטישמיות המתגברת באירופה הפכה את הצורך במקלט ליהודים לדחוף יותר ויותר. מצד אחר, הוא סירב לקבל על עצמו את נשיאות מדינת ישראל לאחר מותו של וייצמן, מכיוון שתפקיד פוליטי-ייצוגי כזה לא הלם את אישיותו ואת הראשוניות של העיסוק המדעי בסולם העדיפויות שלו. בשנת 1955, כשהיה בן 76, נפטר איינשטיין ממחלה כרונית בארה"ב.

איפה הילדה?

מקום חשוב תופסים בביוגרפיה חיי המשפחה של איינשטיין. את אשתו הראשונה, מילֶבָה מאריץ', הכיר אלברט בציריך בתקופת לימודיו בפוליטכניון. מילבה, שמוצאה מסרביה, הייתה אישה תוססת, מוכשרת ושאפתנית. אישה לא שגרתית שהקדימה בהרבה את זמנה. אבל משהו באישיותה, אולי חוסר היציבות שאפיין אותה, הכשיל אותה ומנע ממנה לפתח את הקריירה המדעית שאליה שאפה כל ימיה. האהבה ביניהם הייתה תוססת ומתפרצת, ומאחר ששניהם היו מרוחקים ממשפחותיהם – יכלו השניים לחיות יחד ללא נישואים.

כשמילבה הרתה היא נסעה לסרביה כדי ללדת שם את בתה (1902), והשאירה אותה אצל חברתה הקרובה. האב הצעיר מעולם לא הכיר את בתו, ואף נראה שלא התאמץ במיוחד לנסוע לסרביה כדי לראות אותה. לא לגמרי ברור מה עלה בגורלה של ליזֶרְל הקטנה. נראה שנמסרה לאימוץ ושבגיל שנתיים חלתה בשָנית (סקרלטינה), מחלה קשה ומסכנת-חיים. האם מתה ממחלתה או 'רק' התעוורה והמשיכה לחיות, ואם כן – היכן, אצל מי ועד מתי? כל הדברים הללו אינם ידועים: שני ההורים הצעירים השמידו כל עדות בכתב לקיומה של בתם, מחשש שהכתם המוסרי של הורות ללא נישואים יגרום לסילוקם מן האקדמיה ויפגע בקריירה שלהם. ב-1903 נישאו אלברט ומילבה ונולדו להם שני בנים, הנס-אלברט ואדוארד.

איינשטיין מתואר כאב אוהב, חם ומסור, אבל מנותק. העיסוק במדע בלע לא רק את כל זמנו אלא גם את רוב כוחות הנפש שלו. הנישואים עם מילבה היו תובעניים והאגוצנטריות שלו לא יכלה לספק את אשתו. מילבה, שהייתה מדענית מתוסכלת, נטתה להתקפי זעם וקנאה, והנישואים עלו על שרטון. פרשת הפרידה והגירושין תופסת מקום נכבד בביוגרפיה – כולל פירוט של ההסדרים הכספיים והסדרי-הראייה של איינשטיין ובניו. היא מספקת עוד הצצה לאופיו הנדיב וההוגן, אם כי המרוחק-קמעא, של איינשטיין.

בינו לבין בניו, ובייחוד הבכור, הנס-אלברט, שררו יחסים מתחלפים בין ריחוק לקרבה. אדוארד, הבן הצעיר, ירש כנראה את אופייה הסוער והבלתי-יציב של אמו, ובגיל ההתבגרות החלה להתגלות אצלו מחלת נפש. איינשטיין – שלא היה מסוגל להתמודד עם מחלת בנו – נקט בדרך ההתנגדות הקלה, והתנתק ממנו בהדרגה.

תוך כדי הליכי הפירוד והגירושין החל איינשטיין לרקום קשר אינטימי עם בת דודתו, אלזה, ולאחר הגירושין נשא אותה לאישה (1919). אלזה הייתה אישה מסוג שונה לגמרי מאשר מילבה: בורגנית חסרת יומרות אינטלקטואליות, אבל יציבה וחכמה. למרות מעלות ומורדות ביחסים ביניהם – כולל לא מעט בגידות מצדו – נמשכו נישואיהם עד למותה של אלזה ב-1936, זמן קצר לאחר שהיגרו לארה"ב.

אמונה באחדות הבריאה

לעומת המעלות והמורדות בחייו המשפחתיים, והריחוק הבסיסי שגילה איינשטיין כלפי האנשים הקרובים לו ביותר, הוא מתגלה כאיש חברותי מאוד, שקשריו עם חבריו הקרובים החלו בצעירותו וחלקם נמשכו עד למותו או למותם של החברים. מרבית החברים היו שותפים אינטלקטואלים וחלקם היו מעורבים בחייו הפרטיים של איינשטיין, עד כדי תיווך בינו לבין אשתו הראשונה. הם מילאו עבורו במידה רבה את התפקיד של משפחה מורחבת, לאחר שהוריו נפטרו בצעירותו וקשריו איתם, למרות שהיו עמוקים מבחינה רגשית, מילאו תפקיד שולי למדי בחייו. מצד אחר, החברות לא הייתה תובענית כל כך במונחים של זמן ורגש כמו קשרי משפחה, ותאמה יותר את צרכיו הפסיכולוגיים של איינשטיין. לכל אלה התווספו פעילות ציבורית למען מטרות שהיו חשובות בעיניו: תחילה פציפיזם, אחר כך תמיכה בהתחמשות כנגד האיום הנאצי וציונות.

אייזקסון מקדיש לכל הצדדים האלה בחייו של איינשטיין את מלוא המשקל הראוי, והתמונה המתקבלת היא עגולה, מורכבת כמו האיש עצמו ומרתקת. השילוב הספרותי בין כל ההיבטים הולם ותואם את שילובם בחייו של איינשטיין: המדע היה בראש מעייניו – אבל היו לו גם צדדים אחרים, ולא כל המאפיינים תאמו אלה את אלה, כך שהאישיות שנבנתה מכל אלה הייתה רבת סתירות. מעניין במיוחד השינוי שחל באישיותו ובתפיסותיו המדעיות – ממהפכנות לשמרנות.

'הניו-יורק טיימס' הספיד אותו כך: "אדם ניצב על הארץ הזערערה, מתבונן בהמוני הכוכבים… ובעצים המתנועעים ברוח – ומשתאה. מה משמעות כל הדברים? המשתאה המעמיק ביותר שהילך בינינו זה שלוש מאות שנה (היה) אלברט איינשטיין". הנשיא אייזנהאואר הכריז כי "אף אחד אחר לא תרם כל כך הרבה להתרחבות העצומה של הידע במאה העשרים, ועם זאת לא היה בנמצא אדם צנוע ממנו בהתנהלותו עם הכוח שנתן בידיו הידע, אדם המשוכנע יותר ממנו שכוח ללא תבונה הוא קטלני". ובמילים של אייזקסון: "ההסבר שאיינשטיין נתן לעתים קרובות ביותר להישגיו המנטליים היה הסקרנות שלו… הוא היה מסוגל להתבונן בעובדות ידועות היטב ולקטוף מתוכן תובנות שנעלמו מעיני אחרים… בשבילו (הסקרנות) יוצרת נפשות שואלות, שמולידות הערכה ליקום. הערכה שהוא זיהה עם רגשות דתיים. אי אפשר שלא להתפעם כשמתעמקים בתעלומות הנצח, החיים והמבנה המופלא של המציאות".

בחייו של איינשטיין, ובייחוד בחדשנותו המדעית, היה טמון פרדוקס, שמקורו במערכת הערכים הבסיסית והעמוקה שלו. הוא היה יצירתי ומרדן, דרוך ומוכן לשבור מוסכמות – אבל לא בכל מחיר. האמונה העמוקה שלו הייתה יהודית-דתית ביסודה, אם כי לא במובן של השגחה פרטית אלא במובן של אחדות הבריאה והתגלות האל בתוך הטבע (תפיסה שקרובה לפילוסופיה הדתית של שפינוזה).

אמונה זו חייבה מבחינתו של איינשטיין קיום של חוקי טבע חד-משמעיים ודטרמיניסטיים. משום כך התנגד לרעיון ההסתברות ואי-הוודאות המונח ביסוד תורת הקוונטים, רעיון שהפך למאפיין של הפיזיקה המודרנית החל בשליש השני של המאה העשרים. התנגדותו לעקרון ההסתברות הקוונטית ("אלוהים אינו משחק בקוביות" הוא הניסוח המוכר להתנגדות זו) הפכה את איינשטיין לשמרן מדעי החל משנות ה-40-50 שלו, ודחפה אותו לחיפוש מתסכל וכושל אחר "תיאוריית שדה מאוחדת" שתקיף ותסביר את כל הכוחות בטבע, וכך תשקף הן את אחדות הטבע והן את האחדות האלוהית.

אינטלקטואל מעורב

פרק בפני עצמו הוא הפעילות הציבורית של איינשטיין, שכללה את הציונות הפעילה שלו ואת מעורבותו בהקמת האוניברסיטה העברית. בהקשר למעורבות זו ידועה פחות ההתנגדות של איינשטיין לנשיא האוניברסיטה הראשון, יהודה מאגנס. איינשטיין ראה בו "גבאי קטן" ותככן ו(גם) לכן לא הסכים לבוא לעבוד בירושלים. במישור הבינלאומי היה כאמור איינשטיין מעורב – בניגוד לפציפיזם המוקדם שלו – בהטפה עקבית להתחמשות של מדינות המערב כנגד הנאצים, ובהחשת המחקר שהביא לפיתוח הפצצה האטומית בארה"ב.

הנכונות של איינשטיין לאמץ השקפות פוליטיות חדשות לנוכח המציאות המשתנה עומדת בסתירה לדימוי שלו כמנותק מן העולם ומסוגר במגדל השן המחקרי, אבל משקפת את ההתפתחות שחלה הן בחייו והן במדע שלו – מסוג של "ילד פרחים" נווד לגבר בורגני ומיושב, ומחדשנות ויצירתיות פורצת-מוסכמות לשמרנות, חזרה אל בסיסים מדעיים קלאסיים ועיסוק הולך וגובר ב"תיאוריית השדה המאוחדת", שלא הניבה תוצאות והוכחה ככישלון.

לסיכום יש לציין את הסגנון הקריא של הספר ושל התרגום (שאמנם נוטה פה ושם לסלנג, אבל בדרך כלל תקין ואיכותי). הדבר מקל מאוד על הקריאה, שגם כך אינה קלה. הערה נקודתית: כללי הכתיב המלא יצרו יצור-כלאיים מוזר – המילה "בתו" (הבת שלו) נכתבה "ביתו", ונוקדה בחיריק כדי להבדילה מ"ביתו" (הבית שלו). הערות השוליים מעשירות את הספר, אבל ניתן גם לדלג עליהן מבלי להפסיד יותר מדי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012