התנ"ך האבוד / חגי משגב

ההתעלמות מהכתוב בתנ"ך, וראיית המדרש כאילו היה פשט, מביאות לא רק לבורות, אלא לטוטליטריות המחשבה ולהוקעת האחרים ככופרים

אחת מהפרשיות בתורה שקשה עלינו לימודן היא פרשת הסוטה. בדברי חכמים יש הדגשה יתרה של המאמצים להניאה משתיית המים המרים, ולהפתעת הקורא המודרני אפילו הבנה למעשיה ומניעיה. כך, על פי הרמב"ם, פונה בית הדין אל האישה:

 ואומרין לה: בתי, הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו. ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו, ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה (רמב"ם סוטה ג ב).

מקור דבריו בתלמוד הבבלי במסכת סוטה, ושם מוסיפים ומראים כיצד חוטאים אלה הודו על חטאיהם, ונמחל להם, ובהם ראובן במעשה פילגש אביו, שכאמור מגידין אותו על פשטו – כלומר, שראובן שכב, בפועל, עם פילגש אביו. אלא שלא נזכרה בכתובים הודאתו של ראובן, ולצורך כך מביאה הגמרא אמורא, בן הדור השני לאמוראי ארץ ישראל, מגדולי בעלי האגדה, הלא הוא רבי שמואל בר נחמני:

"ראובן מנלן דאודי (=ראובן מנין לנו שהודה)? דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב  "יחי ראובן ואל ימות"? "וזאת ליהודה"; כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים. אמר לפניו: ריבונו-של-עולם! מי גרם לראובן שהודה – יהודה! וזאת ליהודה" (סוטה ז, ב).

דבריו ברורים: אותו ראובן, שחטאו כפשטו (שאם לא כן אין טעם להעלותו בפני הסוטה, שחשודה בחטא של מעשה ממש), הודה בחטאו.

אבל ר' שמואל בר נחמני הוא בעל אגדה, והאגדה היא תלוית הקשר. החכם הדורש עומד בפני קהל שצרכיו וצרותיו ידועים לו, ולעתים אין המקרא אלא פתיח לדרשה שהיא העיקר. ולפיכך בהזדמנויות אחרות ידרוש את אותו מעשה בפנים אחרות. אחת מדרשותיו היא הדרשה המפורסמת המנקה כמה מחוטאי המקרא המפורסמים מחטאיהם: ראובן, בני עלי, דוד ושלמה (בבלי שבת נה–נו). כל האומר ראובן, או דוד, חטא – אינו אלא טועה, וכן הלאה. כאמור, בסוטה הובאה דרשה אחרת משמו.הלכה, לא אגדה

והנה, מעשה פלא. נער הייתי גם בגרתי, ושנים רבות אני מלמד מקרא למורים או מורות לעתיד. אני מאנשי הפשט והריאליה, ואת מעשה ראובן אני מביא כפשוטו (וכהלכת הרמב"ם הנזכרת). לא הייתה ולו פעם אחת שבה דבריי התקבלו מיד כמו שהם, ולא מפני ההתנגדות הרעיונית להשקפה המובעת בדבריי, אלא מפני חוסר האמון הפשוט בכך שזהו מה שכתוב בתנ"ך. "לא ייתכן! הלא ראובן רק העביר מיטה מאוהל לאוהל!". לא יעזרו מילותיו של יעקב בברכותיו, לא יעזרו מדרשי חז"ל אחרים.

כמובן, רעש גדול מזה צפוי לי במעשה דוד בבת שבע, שבו הפשט כבר נחשב על סף כפירה מוחלטת. אפילו שֵם ניתן לגישה "הפסולה" הזו, הרואה באבות האומה בני אדם הנכשלים לעתים: "תנ"ך בגובה העיניים". בנימה של זלזול, כמובן, ובהוראה של "מי אנחנו שנעביר ביקורת על אישי המקרא", ובצידה טענה חינוכית: אל לנו להוריד את מעשי אישי המקרא לרמתם של התלמידים כדי לקרבם, ודברים אלה אף ממעיטים יראת שמים.

כאמור, אין ממש בטענה זו. ההלכה, שהובאה לעיל, מחייבת לומר לסוטה כי ראובן חטא בגילוי עריות, ובלבד שתוכל הסוטה "להתחבר" לדמות, וללמוד ממנה תשובה מהי. זוהי הלכה, לא דברי אגדה.

אלא שגישה זו איננה רק חשש מביקורת על אישי המקרא. תלמיד ממוצע יודע, למשל, כי בחירתו של אברהם נבעה ממלחמתו בפסילי אביו – דבר שאיננו כתוב בתורה כלל, אלא מדרש הוא; ואותו תלמיד איננו יודע לקשר לזה מקרא מפורש, בשם הקב"ה עצמו, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). וכך לומד התלמיד שעניינה של היהדות הוא מלחמה באלילות ובעמי האלילות, ואיננו מפנים שעניינה של היהדות, הופעתה בעולם, הם צדקה ומשפט, וכלפי האומות דווקא.

גישה זו מתעלמת מהפשט עצמו, וכאמור מההלכה המפורשת. התוצאה היא בורות. ומן הבורות צומחת הקנאות, שלילת הדעות האחרות והעמים האחרים, טוטליטריות של המחשבה והוקעת האחרים ככופרים.

תקוות המפמ"ר החדשה

אין זה סוד שבשנים האחרונות הפך מקצוע התנ"ך למקצוע שנוא, וההישגים במקצוע זה הם מהנמוכים במקצועות הבגרות. אך את הגרוע מכול אני חווה בכל שנה אצל תלמידים המגיעים ללמוד הוראת תנ"ך במכללות. רובם אינם יודעים תנ"ך. חד וחלק. מדובר על ידיעה בסיסית, על הכרת הסיפור הרצוף כמו שהוא, על הכרת דברי הנביאים, שנדמים לתלמידים כחזרה אינסופית על אותו דבר ללא יכולת להבחין בין נביא לנביא, שלא לדבר על יכולת עצמאית לניתוח פרק. המקום שהוקדש ללימוד פרשנות, שהוא דבר שכמובן אי אפשר בלעדיו, היה כה דומיננטי, עד כי המקרא עצמו הפך לאוסף פסוקים, חסרי רצף ומנותקי הקשר, לא הקשר טקסטואלי ובוודאי שלא הקשר היסטורי בסיסי.

אף אין זה סוד שאנו, מורי המכללות, תלינו תקוות גדולות במינויה של המפמ"ר החדשה. ואכן, דברים שהחלו לצאת לאור, באתר המפמ"ר ובדברים שבעל פה, בהחלט בישרו על נתינת הדעת לליקויים ולתיקונם. אין ב"חידושים" האלה דבר שאיננו מתיישב עם מסורת הלימוד וההלכה, מקומה של הפרשנות נשמר, וזוהי הדרך הנכונה לשיקומו של המקצוע. לימוד של קרעים קרעים, קטעים קטעים, שכל עניינם הוא לעיסת חומר והתרחקות מכל יצירתיות וחידוש מחשש רפורמה, הפך את התנ"ך לספר חסר רלוונטיות כשלעצמו, שכל ערכו בהיותו פלטפורמה לדברי חז"ל והפרשנים הקלאסיים (שגם בהם לא הכול נלמד במלואו, מאותם חששות עצמם).

המלמד את תלמידיו שטחיות, המלמד מדרשים כאילו היו פשט, העושה מהאמונה "התמימה" אידיאולוגיה, המחדיר לראשם כי כל האומר דוד חטא לא רק טועה הוא אלא גם חוטא, הופך אותם לכאלה שלא יהיו מסוגלים כלל למחשבה ביקורתית. תלמידים אלה לא יהינו לעולם להעביר ביקורת על כל מי שכאילו תוקע את יתדותיו בדברי חכמים, ותימנע מהם האפשרות הטבעית להודאה בטעות,  ולהכרה כי גישתם עלולה להיות שגויה. למעשה, תיחסם בפניהם אפשרות התיקון.

ועבירה גוררת עבירה, ומשטחיות הלימוד עוברת המחשבה אל גבהות הלב, ואל ההתנשאות על כל מי שאינו חושב כמונו, וביטול כל הדרכים האחרות; ואין מוּסָר אלא מה שעיניהם הצרות רואות, ואין צדק אלא עד מה שמעשיהם המצומצמים מגיעים, וכל האחרים חוטאים ומחטיאים ועליהם להיענש. וכך צומחת לה שוב הקנאות, שראשיתה ענוותנות, וכבר חווינו מה תוצאותיה וחורבן בעקבותיה. רב לנו.

ד"ר חגי משגב הוא מרצה ללימודי ארץ ישראל ומקרא באוניברסיטה העברית ובמכללת הרצוג

יהודה ותמר, אחד מתלמידי רמברדנט, 1650 לערך

להשתחרר מה'קו' / שמוליק בן דוד

 הנימה המתרפסת של רבני 'תנ"ך בגובה העיניים' כלפי רבני הקו איננה ראויה. במקום בקשת לגיטימציה יש להציג חלופה של פלורליזם

משהו מפריע לי בדרך הצגת עמדתה של אסכולת התנ"ך בגובה העיניים בפולמוס האחרון. נימת ההצטדקות שהיא נוקטת כלפי רבני הקו איננה במקום.

אדגים את הדבר: במאמרו של הרב בן נון שפורסם באתר 'כיפה', פונה הרב בן נון למתנגדיו בלשון הזו – "תלמידי הרב קוק אמורים ללכת בדרכו 'באהבה ואמונה'". אמנם יש כאן רמז אירוני כלפי הרב אבינר המפרסם את דבריו בגיליון 'באהבה ואמונה', אך מעבר לכך יש כאן נימה מתחננת על נפשה. והנימה הזו ממשיכה באמירה שדברי הרב אבינר הם אסורים "משום לשון הרע, וחובה לדון כל אדם לקו זכות, במיוחד כאשר ידוע שאנשי החינוך הדתי פועלים לשם שמים, ובעצה אחת עם רבנים חשובים, שבקיאים בתורה ובחינוך לא פחות מאלה שמבקרים". כאן המתפלמס כבר נכנע לגמרי לאותם כללי משחק של השמרנים – מי יותר גדול, מי יותר שומר, מי יותר אדוק וירא שמים.

במשפט האחרון של דבריו קורא הרב בן נון לצד השני לעשות את הדבר המובן מאליו ו"לנהל ויכוח רציני… בלי פסילות 'באהבה ואמונה'". במילים אחרות, אומר הרב בן נון, אנא מכם רבני הקו, תנו לנו את הלגיטימיות המינימלית, קיימו איתנו ויכוח, מחלוקת, הכירו בזכות שלנו להיות בני פלוגתא, אל תפסלו אותנו.

תרבות של לגיטימיות

כשאני מביט במחלוקת זו אני נזכר בדברי הרב קוק: "יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד, מודה אדם שהתורה היא מהשמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כל כך משונות עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד, כופר אדם בתורה מהשמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט… על צורת השמים אשר במוחות… והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה… מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החוכמה שלו… כפירה זו כהודאה היא חשובה. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות…" (אורות האמונה עמ' 25).

אין לי אישית שום בעיה לסבור כי התורה נכתבה ונוצרה במשך מאות שנים על ידי נביאים רבים ואסכולות שונות, והתקדשה בתהליך קנוניזציה שבו אני רואה את ה"שמים" שמהם ניתנה התורה. תהליכי הגילוי, הכתיבה, העריכה וההתקדשות בתוך האומה – הם הם הדרך שבה אני מאמין שהקב"ה התגלה, בבחינת 'פה אל פה אדבר בו', בבחינת אספקלריה המאירה. עצם הקדושה שהעם נתן לתורה מספיקה לי כדי להאמין בקדושתה ובנצחיותה של התורה. מה ייתן ומה יוסיף לי להאמין שהתורה ניתנה חתומה או מגילות מגילות? האם אז היא קדושה יותר? במה ולמה?

לא באתי להביע כאן דעה אישית. כל שאני מבקש הוא לומר שישנה השקפה כזו שהולכת ותופסת מקום בציבור הישראלי ואפילו במחנה הדתי לאומי. כך אני מחנך את ילדיי. אגב, ברור לי שיוצרי התוכנית והרבנים שאישרו אותה לא חושבים כמוני. השאלה שנשאלת היא האם אני ושכמותי פסולים מלבוא בקהל? כיצד אוכל לשלוח את ילדיי למוסדות דתיים שבהם להשקפת עולמי אין מקום?

אני מבקש להציע תרבות מחלוקת של לגיטימציה לדעות שונות. אני מציע פלורליזם ברוח הרב קוק. פלורליזם שחושב ומקיים בעומק את הרעיון של 'אלו ואלו'. אני מציע שתהיה לגיטימציה לכל יהודי שמעוניין בלימוד ובכל מגע אחר עם יהדותו, ובתוך מכלול הדעות הלגיטימיות שיתאספו אל המחנה יתקיימו כל הזמן ויכוחים ומחלוקות שמחדדים את הדעות השונות ומבררים אותן. אני מבקש לפתוח את שערי בית המדרש. אני מבקש לקיים תרבות שבה אף אדם לא אמור להתחנן ללגיטימיות, אלא אדרבה – הבסיס של התרבות הזו הוא ההקשבה וההפריה ההדדית.

במילים אחרות, להחליט על גבולות גזרה חדשים לקהילות ולמוסדות החינוך. גבולות גזרה אלו פתוחים לכל מי שמוכן שלידו ואיתו יהיו אנשים שחושבים אחרת. מי שמתעקש שדעתו בלבד תתקבל, הוא זה שייפלט מהקהילה וממוסדות החינוך אל המדבר שהוא בעצמו בחר לו כקיום רוחני ודתי.

מעיין ולא מדבר

אני מבקש לפסול אך ורק פלח אחד של אוכלוסייה – אלו שפוסלים את האחר. שהרי ממילא, בעצם פסילתם את האחר הוציאו הם את עצמם מהכלל. זוהי לא פחות ממהפכה, אבל היא הכרחית כיוון שכרגע מי שנותנת את הטון היא אותה קבוצה שממילא פוסלת את כל רבני צהר, קל וחומר את רבני בית הלל, קל וחומר אותי ואת שכמותי. שלא לדבר על אוכלוסיות מסורתיות וחילוניות שמתקרבות לציביליזציה היהודית דרך ארון הספרים, עולם התפילה והפיוט ועוד. כאן עומדת השאלה המכרעת: האם התורה שלנו, הקהילות ומוסדות החינוך, נועדו להיות מדבר, מבצר ומסדר, או מעיין נובע לכל נפש צמאה.

את התפקיד של השינוי יכולים לקחת אך ורק אנשי הביניים, כגון אותם רבני צהר. אך עליהם לעבור מהפך פסיכולוגי שבו הם צריכים להשתחרר מהצורך בלגיטימיות מרבני הקו; שבו הם צריכים להבין ששלמות המחנה תלויה לא בשלום שכלל אינו קיים בינם ובין מחרימי הספרים והשיעורים שלהם, אלא בינם ובין קהילות מתחדשות כאלו ואחרות. עליהם להפנות פנים מאירות למי שצועד בנתיב ההתחדשות. להטות אוזן, להקדים לשמוע דבריהם, ולהמשיך להתווכח ויכוח מצמיח ולנהל מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים.

bdshmu@gmail.com

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' אב תשע"ב, 27.7.2012