אין לראות את הנאום הפותח של ספר דברים כסקירה היסטורית או תוכחה. יש כאן סיפור אישי של משה והשלמה עם מה שאירע איתו, תנאי חיוני לכך שיוכל ללמד תורה ומצוות

השבוע אנו מתחילים לקרוא וללמוד את ספר דברים. קולמוסים רבים כבר נשתברו בניסיון להבין את מעמדו ואת תפקידו המיוחד של החומש החמישי בין חומשי התורה.

את המבוכה ביחס למעמדו ולתפקידו של הספר ביטא ר"י אברבנאל בבהירות. ממה נפשך, כך שאל: אם לפנינו דברי ה', מדוע אנו זקוקים לספר נוסף החוזר ברובו על עניינים שניתן להם מקום מכובד בספרים הקודמים. אם הרבה נוסף בספר דברים, מדוע לא נזכר כל עניין במקומו? ואם נפשך לומר דברי משה לפנינו, כפי שעולה מסגנון הספר, אזי מה לשפחה בבית גבירתה? מה מקומם של דברי אדם בתוך ספר תורת ה'?

בדברינו להלן ננסה לפתח מחשבה אחת על אודות משמעותו של הספר, ונמקד אותה בסיפורים שסיפר משה בתחילת דבריו, שאותם נכנה "הנאום הראשון".

הנחת הבסיס

ראשיתו של הנאום הראשון בכותרת: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור", אך הפרשה שלפנינו איננה מקיימת את ההבטחה שבכותרת. אנו מצפים לתורה, במשמעות של הוראת חוקים, מצוות או מוסר, ובמקום זאת זוכים בסיפור. עד סוף פרק ד (אמצע פרשת ואתחנן) משה עדיין מספר, ואין כמעט 'הוראה'. מכאן שכל הנאום הראשון הוא מעין מבוא לחלק העיקרי, שהוא ה"תורה". אלא שעלינו לברר מה יש בו במבוא, ומה תכליתו.

רבים ראו בנאום הראשון 'סקירה היסטורית', אך אחדים מפרקיו של הנאום הראשון רחוקים מאוד, הן מצד הסגנון הן מצד התוכן, מלמלא תפקיד של סקירה היסטורית. הם אינם כתובים בצורה מסודרת, הם מדלגים על עובדות, הם מניחים שחלק מהעובדות כבר ידועות, חסר לוח זמנים וכו'.

איור: מנחם הלברשטט

אחרים הציעו לראות את הנאום הראשון כנאום תוכחה. אך גם טענה זו קשה, מפני שסגנונו של הנאום אינו תוכחתי כלל. ביטויים כגון: ראה, שמע, זכור, אל תשכח, הישמר לך וכדומה, המצויים למכביר בהמשך הספר (פרק ו ואילך), חסרים כאן.

נראה לפיכך כי הנאום הראשון איננו מכוון למסירת תוכן כלשהו, לא תוכן היסטורי, לא תוכן מצוותי ולא תוכן מוסרי. מטרתו היא ליצור בסיס של שפה משותפת, להניח את היסודות שעליהם יוכל משה בהמשך, בנאומים הבאים, להעביר את כל התכנים החשובים הללו.

כדי ליצוק את היסודות הללו, מתמקד משה בנאומו בהיבטים האישיים שלו ביחסיו עם ישראל. רגעים אחרונים לפני מותו, משה רבנו מספר את הסיפור שלו, סיפור שבלעדיו איננו יכול להמשיך וללמד את ישראל תורה ומצוות. זהו סיפור שיש בו עומק רטרוספקטיבי, ובעיקר יש בו השלמה וקבלה של כל מה שהיה, מתוך הסכמה שכך אכן היה צריך להיות. משה רבנו אומר לעם ישראל: רגע לפני מותי, אני מקבל באהבה את כל מה שעבר עליי איתכם, ואני רוצה לספר לכם את הסיפור שעבר עלינו יחד, מנקודת ראותי, כדי להביא אותו מן הזמן ההיסטורי אל הנצח – כדי שיישמר בלבכם כסיפור משמעותי.

לאחר שמשה מספר את הסיפור, כל הספקות, הכעסים, החששות, ההאשמות, כל מה שיצר חציצה בין משה רבנו לבין עם ישראל, איננו קיים יותר. מהנקודה הנקייה והמזוככת הזו הוא יכול ללמד אותם תורה ומצוות ותוכחות מוסר, בלי שבדבריו יהיה שמץ של משהו אישי.

הכרה משותפת

על פי עיקרון זה עלינו לקרוא את הסיפורים שבחר משה רבנו לספר בנאום הראשון. הוא לא בחר ביציאת מצרים או בקריעת ים סוף, מפני שאין בהם שום עניין שנשאר לא פתור. הוא לא בחר בחטא העגל, לא מפני שאיננו חשוב, אלא מפני שאיננו חוצץ בינו לבין העם. רק האירועים שהותירו מרירות, יחסים עכורים, קונפליקטים שאינם פתורים, במימד של הזיקה בינו לבין העם, נמצאים בנאום הראשון.

כך, למשל, מספר משה את סיפור מינוי השופטים. מינוי השופטים מוצג בפרשת יתרו כתוצאה של עצת יתרו אשר משה מבצע את עצתו. לעומת זאת, מינוי הזקנים בספר במדבר הוא תוצאה של מצוות ה'. בסיפור שלפנינו מאוחדים שני הסיפורים, שכן מנקודת ראות של שאלת מנהיגותו של משה והיחלשותה לכאורה, הם קשורים באותה נקודה עצמה.

כעת, הכול מסופר במרחב הזיקה הישירה שבינו לבין העם: "הבו לכם אנשים… ואשימם בראשיכם" ותענו ותאמרו: "טוב הדבר אשר דיברת לעשות" "ואצו את שופטיכם"  כלומר: אני הצעתי, אתם הסכמתם, אני מיניתי והנחיתי אותם, וכמו שהדברים נהיו, כך היה צריך להיות. זו לא אפיזודה חולפת, עצת יועץ, מרמור של רגע, כפיה חיצונית, כפי שניתן אולי להבין מהפרשות הקודמות.  רטרוספקטיבית, גם אם בשעת המעשה הייתה בליבי עליכם, אני משלים עם  התהליך הנכון של ביזור הסמכות ויצירת היררכיה מנהיגותית.

סיפור נוסף שמשה מאיר אותו כעת באור חדש הוא חטא המרגלים. בספר במדבר מתואר כי ה' ציווה על המרגלים, המרגלים חטאו והסיתו את העם, וכלב ויהושע לבדם עמדו מולם. בספר דברים משה אומר אחרת: אתם ואני יחד הסכמנו לשלוח את המרגלים: "נשלחה אנשים לפנינו", כולכם חטאתם, לאו דווקא המרגלים, אני התפללתי וניסית לשכנע, ולאו דווקא יהושע וכלב, ובסופו של דבר, התוצאה של חטא המרגלים קשורה אליי באופן ישיר :"גם בי התאנף ה' בגללכם", נקודה שאין לה זכר בספר במדבר. שוב, לפנינו לקיחת אחריות מלאה של משה – לא אנשים בודדים חטאו, לא ה' ציווה, הכול הוא ממני ומאתכם יחד, ואנו נושאים יחד בתוצאות.

מקום של השלמה

מבחינה זו נקודת השיא בנאום היא הסיפור על התפילה של משה רבנו: "ואתחנן אל ה'" – שמתחברת היישר אל המסגרת הסיפורית של הנאום כולו, ואולי מהווה את נקודת המפתח. משה רבנו מסביר כאן מהי עמדתו היסודית כלפי העם, ומדוע בעצם הוא ניצב כעת לפניהם, ומוסר להם 'תורה': כיבושי עבר הירדן יצרו הוא אמינא מחודשת, שאולי אכנס עמכם לארץ, הרי "החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה". התפללתי אל ה', מספר משה, וה' אמר לי: תיטול עימם חלק על ידי ראיית הארץ,  אך סתם שערי תפילה בעדי. מתוך הנקודה החתומה הזו, אותה אני מקבל בקבלה שלמה ובאהבה, אני מוסר לכם את התורה הזאת.

ואכן, מיד אחר כך הוא מתחיל לדבר על החובה לשמוע את מצוות ה', כלומר: מבחינה תוכנית עובר לחלק השני של הנאום:

וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה… וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם.

"ויתעבר ה' בי למענכם", אומר משה. לא אשמה אני מטיל עליכם, כנאמר לעיל: "בגללכם", שאיני נכנס, אלא מבין אני שלמענכם גזר עליי ה' כך. כיוון שהשלמתי, ולא בלב מכווץ, אלא בקבלה מלאה של מקומי ותפקידי, רוצה אני לומר לפניכם את דבריי האחרונים, את צוואתי הרוחנית- את התורה!

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' אב תשע"ב, 27.7.2012